שלמי נדרים פב

שם במשנה קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר וכתב הר"ן שאינו במשמע אלא לבישה משמע אבל להתכסות מותר אפי' בבגד צמר ולשון המשנה מורה דדוקא בגיזי צמר מותר להתכסות אבל בבגד ארוג של צמר אסור גם להתכסות דלשון העלאה כולל בין לבישה בין להתכסות והרא"ש פי' נתכוון אלא לבגד צמר וכן הוא בנימוקי יוסף שעם הלכות הרמב"ן וז"ל קונם צמר כו' אע"פ שלא הזכיר בגד מ"מ לא נתכוון אלא לבגד ארוג ועמ"ש הגרע"א בתוספותיו על המשניות:

בהמפרש ד"ה באניצי פשתן דדייק ולא נפיץ. ע' סוכה (דף י"ב:

) סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה בהושני פשתן איני יודע כו' והושני עצמן א"י אם דייק ולא נפיץ הושני קרי לה אבל תרי ולא דייק הוצני קרי לה או דלמא תרי ולא דייק נמי הושני קרי לה עכ"פ מוכח משם דאניצי פשתן הם דדייק ונפיץ ומה זה שכתב על אניצי פשתן דדייק ולא נפיץ וצ"ע:

בר"נ ד"ה תוספתא כו' בסוף הדבור אבל הנודר מן המזון אינו אסור אלא מה' מינין עיין ברכות (דף לז) דאתותבו רב ושמואל דסברי דאין מברכין במ"מ אלא על ה' מינים בלבד מברייתא דתניא דגם על אורז מברכין במ"מ. וא"כ גם בנדרים כן ולפ"ז קשה על הטוש"ע ביו"ד סי' רמ"ז שהוקבע להלכה דהנודר מן המזון אינו אסור אלא בה' מינים בלבד ובש"ע אורח חיים סי' ר"ח פסקו דגם על אורז מברכין במ"מ וא"כ בנודר מן המזון יהי' אסור גם באורז וכבר העיר בזה הגאון רע"א ז"ל בחדושיו ליו"ד וקדמו בזה הצל"ח בברכות עיי"ש מה שתירץ ובס' ידות נדרים הקשה ג"כ דיהי' אסור גם בתמרים דאמרינן בברכות (דף י"ב.) דאם סיים בדנהמא על תמרים יצא מ"ט דתמרי נמי מיזן זייני וע' כתובות (יוד:

) תמרי משחנן משבען כו' ועי' בנ"א כלל נ"ח ס"ק ב' שהאריך בזה:

ד' נו גמ' מאן תנא בבית לרבות את היציע כו' ופירש הר"ן דהיינו בבית ארץ אחוזתכם כו' לכאורה ק' דמההוא קרא אדרבה משמע למעוטי עלי'. כדאמרינן לקמי' סד"א בבית ארץ אחוזתכם כתב דמחברא בארעא שמי' בית עלי' הא לא מחברא בארעא ואיך נאמר במסקנא דהאי בבית ארץ. מרבה עלי' והנכון לומר דמיתורא דקרא דכתיבי שמה טובא בבית ובא אשר לו הבית. כנגע נראה לי בבית ועוד כמה פעמים בבית כתיבי התם לכן דריש מיתורא לרבות את העלי'. ואחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בשיטה מקובצת שפי' כן בשם הר"צ והרא"מ ופי' הר"ן הביא ג"כ בשם חכמי לותיר ות"ל שקיימתי מסברא דנפשאי:

בפי' הרא"ש ד"ה ר"מ הוא ולהכי איצטריך קרא לרבויי דבלשון בני אדם לא הוו בכלל בית עכ"ל הרש"ש בהגהותיו הקשה דלפ"ז ה"מ למימר דאתיא אפי' לרבנן ובלשון תורה אולי לא הוו בכלל בית אבל בנדרים דהולכין אחר לשון ב"א ובאתרייהו הוי קרי לה בית לכן אסרוה עכ"ל וכבר קדמו השיטה מקובצת וז"ל ול"ל דבנדרים הלך אחר לשון ב"א דע"כ צריכין אנו ללמוד מקרא כגון הכא דלשון ב"א מסופק אם קורין לעלי' בית וע' מ"ש לקמן ע"ב בשם ס' תוספת שבת לגבי הנודר מן העיר כו':

שם ד"ה מאי עלי' מעולה שבבתים האי לישנא משמע לאפוקי עלי' דגריעא משום עלי' וירידה כו' מיהו הבית הגרוע שיש לו יכול ליתן לו כו' והכי מסיק בשילהי מנחות כו' עכ"ל. ע' ביאורי הגר"א בח"מ סי' רי"ד ס"ק מ"ט שכתב שהרא"ש מיישב הסוגיות דכאן ודמנחות דלדעת הר"ן כאן הך מסקנא דהכא מיחלפא עם סוגיא דמנחות והרא"ש מיישב הסוגיות דודאי כיון שאמר בית בבית ע"כ בית קאמר ומ"ש במנחות אפי' תימא עלי' דגריעא ר"ל מבתים הגרועים דס"ד החשוב שבבתים עכ"ל וע"ש במנחות מ"ש התוס' שם:

ע"ב במשנה אבל הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים צ"ל אינו אסור אלא מן האגף ולפנים דעיקר החדוש אתי לאשמועינן דמן האגף ולחוץ שרי דלא תימא דעובי המפתן הוי כעבורא דבית. וכשם דאמרינן עבורא דמתא כמתא דמי כן עבורא דבית כבית דמי קמ"ל ובזה יצדק לשון אבל דקתני וכן הוא בתוי"ט:

גמ' מנא לן דעיבורא דמתא כמתא דמי אר"י דאמר קרא כו' אימא אפי' בתחומה הא כתיב ומדותם מחוץ לעיר. ע' בש"ך סי' רי"ז ס"ק ל"ה שכתב ואע"ג דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר יש לו שאני הכא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם בס' תוספת שבת על הלכות שבת סי' רמ"ד כתב ע"ז לכאורה קשה דהא מקרא יליף ומדותם מחוץ לעיר אבל לק"מ דהא כתב הב"י בשם רי"ו (וכן הוא בר"ן לעיל דף נ"ה:

ד"ה תוספתא כו') דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א באותו מקום ואם נדר בלה"ק ואין מדברים שם בלה"ק הולכין אחר לשון תורה. ולפ"ז הא דהוצרך למילף מקרא דומדותם מחוץ לעיר משום דמתניתין פסיק ותני דמותר דמשמע בין שנדר בלשון לעז בין שנדר בלה"ק ולהכי מייתי קרא דגם בלשון תורה אין התחום בכלל העיר והולכין אחר הלשון ואחר כוונתו והיינו דוקא בנדרים אבל בשאר דברים אף דאין התחום בכלל העיר ולא נקרא על שמו מ"מ הוא נגרר אחר העיר וטפל לעיר והרי הוא כמותה ע"ש:

ד' נז במשנה קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהן ובגדוליהן. עי' בר"ן וק"ק נימא דמאי דפרט אלו למיפטר נפשי' מאחרנייתא קא אתי כדפריך בשבועות (דף כג.) וע"ש בתוס' ד"ה למיפטר מאחרנייתא כו' ומ"ש עוד הר"ן דכיון שפרט הדברים הנאסרים עליו שווינהו כהקדש כו' כי היכי דחלופי הקדש וגידוליו אסורין הרב הרש"ש בהגהותיו תמה ע"ז ממשנה ד' פ"ט דתרומות דתנן התם גדולי הקדש חולין וקדמו בזה בעל ס' ארעא דרבנן בסי' רמ"ד לתמוה על הר"ן ולכאורה אין התמיה כ"כ חזקה. דהא מסיים התם במשנה ופודה אותם בזמן זרעם אלמא דבלא פדי' אסירי וע"ש בר"ש דבדבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה ובדבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר ע"ש וע' בב"ב (דף עט) אחר זמן רב מצאתי שבעל פני משה עמד בזה במראה הפנים וכתב אע"ג דלא פדה אותן הגדולין חולין כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מעילה הלכה א' ע"ש:

שם בא"ד דל"ד לנודר סתם מן התאנים ומן הענבים דכיון שלא פרט ואסר עליו כל המין כו' ומש"ה לא מתסר בחלופיהן ובגדוליהן כו' ע' בט"ז סי' רט"ז ס"ק ד' שכתב דהך ובגדוליהן הוא שלא בדקדוק דהא עכ"פ אסור בגדוליהן דהא פירות אותו מין הם והוא אסר עליו כל המין אלא אחילופין לבד יש חילוק כו' ואפשר שהר"ן מיירי באומר קונם זיתים וענבים של שנה זו עלי דאז מותר בגידולין שיגדלו אח"כ כל שלא אמר אלו כו' עכ"ל וצריך להבין למה לא הוי קשיא להט"ז המשנה גופי' דקתני ובגדוליהן והר"ן מפרש דשאני אוכל לאו אאלו דרישא קאי וא"כ אסר עליו כל המין ואיך קתני ומותר בגידוליהן והלא פירות אותו המין הם והוא אסר עליו כל המין אלא ודאי דהפירוש הוא בגדולין קודם שהגיעו לכלל פירות כדכתב הרא"ש כאן בפירוש בסוף ד"ה קונם פירות כו' וכן הוא בשיטה מקובצת וז"ל דכי אמרינן הכא מותר בגדוליהן היינו כשהם עדיין עשב קודם שנעשו חטים אבל אחר שהיו חטים גמורים אסור בהם כיון שאסר ע"ע חטים סתם:

בד"ה בדבר שזרעו כלה כו' אכולי' מתניתין קאי כו' מיהו בגדולי גדולין שרי כו' כי היכי דחליפי חליפין מותרים כדמוכח לעיל בהשותפין גבי מכרן וקדש בדמיהן מקודשת כו' הגאון רע"א ז"ל בחדושיו ליו"ד סי' רט"ז כתב שצע"ג על ראיית הר"ן מפ' השותפין דלעיל דהא התם באוסר על חברו דא"א לבוא עליו מדין דשווינהו כהקדש דאין אדם אוסר דשלב"ל על חברו אלא דהאיבעיא הוא אם החילופין (והגידולים) אסורים להמחליף משום קנס ככל איסורי הנאה ומש"ה לא נאסרו גדולי גדולין דכולי האי לא החמירו חז"ל עליו אבל באומר קונם פירות אלו עלי דאפי' החליפם אחר אסור דמדינא אסורים דשווינהו