שלמי נדרים פא

או מבושל ולא אתי לאפוקי רק המין שאינו נאכל חי רק מבושל ודברי הר"ן שלפנינו שכתב דמותר בכל מה שמתבשל אע"פ שלפעמים נאכל חי אינם סותרים דברי הש"ך דכוונתו ג"כ על המין שדרכו ע"פ הרוב שלא לאכלו חי רק מבושל מזה המין לא אסר עצמו אע"פ שלפעמים אוכלים אותו חי כי כוונתו ע"פ הרוב (ועי' לעיל נ"ג. בגמ' מ"ד זיל בתר רובא ומש"ש וצע"ק) ומ"מ לשון הש"ך שכתב באותן ירקות שנאכלים גם חיים תי' גם קשה קצת כמובן למעיין וע' מ"ש בדבור הסמוך בפי' הרא"ש:

שם ד"ה מאן תנא כו' בסוף הדבור דנהי דאמרינן לעיל דמודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה הא פרישנא כו' ע' בק"נ שתי' באופן אחר ולפירושו אינו מדוקדק מ"ש ולא למעול שליח ויש לפרש עוד דהא דקאמר למעול בעה"ב היינו מעילה מדרבנן כדאי' בריש מס' מעילה דאיכא מעילה דרבנן ע"ש (ב:

) ומאי איכא בין מעילה דרבנן כו':

בהרא"ש ד"ה ודלמא ירק הנאכל בקדירה קאמר ע"י כבישת קדרה כו' ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מירק המתבשל בקדרה עכ"ל עי' בב"ח בקונטרס אחרון סי' הנ"ל כתב וז"ל הדבר פשוט דמ"ש בגמ' דבאומר ירקי קדרה עלי אינו אסור בירק המתבשל בקדרה היינו לומר דאינו נאסר בירק שאינו נאכל ע"י כבישה אפי' לא הוי כבוש אלא מבושל הוי שפיר בכלל הנדר שנדר ירקי קדרה עלי ואסור אבל ירק חי לא הוי בכלל הנדר עד שיאמר קונם ירק עלי עכ"ל וכן פי' הש"ך שם לשון הרא"ש שבכאן על דרך זה:

בתוס' ד"ה ונתן להם כבד דכבד לאו מין בשר וכי אמר לשלוחו קח לי בשר ולא מצא אלא כבד קא מימלך עליו וכששולח לבקש בשר חוזר ואומר לא מצאתי אלא כבד. ואינו אומר לא מצאתי בשר כלל כצ"ל וכפי הנוסחא שלפנינו אין לו מובן דהא הגמ' מייתי ראי' מכבד דמידי דמימלך שליחא עליו הוא ע' בפרש"י ופי' הרא"ש:

ע"ב גמ' מ"ש בשר עוף לת"ק דאסור דעביד שליחא דמימליך עליו בשר דגים נמי עביד שליחא דאי לא משכח בישרא מימליך עלי' "דאמר אי לא משכחנא בישרא אייתי דגים". בתשובת מהרי"ק סי' צ"ט כתב דהרבה יש לתמוה על לשון זה דלמה חזר וכפל לשונו לומר דאמר אי לא משכחנא כו' הא אמר לעיל דגים נמי עביד שליחא כו' וכתב ליישב קצת הלשון דהאי דאי לא משכחנא לאו אשליח קאי אלא ה"ק מנלן דעביד שליחא לאמלוכי עלי' שהרי אנו רואין שכך הדרך דאדם שרוצה לקנות בשר מייתי דגים בתורת בשר דאומר בעצמו אי לא משכחינא בישרא אייתי דגים ומש"ה נמלך שליחא עלי' ע"ש עוד בסי' קע"ו ועיין במעילה (דף כ'):

בהמפרש ד"ה בסוף אוכלא שכתב דבסוף החולי דגים סם טוב לעינים והא דקתני דדגים קשים לעינים הוא בתחלת אוכלא כשהתחיל לחשוש בעיניו ובשעת הנדר הוי תחלת אוכלא עכ"ל וההיפוך מזה פי' רש"י במעילה (דף כ':

) ד"ה וז"ל והא דאמרינן בנדרים כו' דמשמע דנונא סמא לעיני' היינו בתחלת כאב עינא כשמתחילין עינים לכאוב אבל בסוף אוכלא דגים קשים לעינים עכ"ל מזה נראה שהמפרש בנדרים המכונה בשם רש"י אינו מרש"י ז"ל. רק מתלמידי רש"י ז"ל וכמו שמצינו בכמה מקומות שכותב ואמר לנו המורה דאל"כ יהיו דברי רש"י כאן ובמעילה סתרי אהדדי:

בר"נ ד"ה ולענין הלכה כו' וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט מהל' נדרים דדגים לא מיתסרי אלא באתרא דמימליך שליחא עלי' ובעופות מתסרי בכל דוכתי והוא מן התימא דבגמ' משווינן להו עכ"ל במהרי"ק סי' קע"ו כתב ליישב דהרמב"ם אזיל בתר סוגית הש"ס דחולין ריש פ' כל הבשר דמוכח שם דלרב אשי דבשר עוף אסור לבשל בחלב מדרבנן ובבשר דגים לא גזרו רבנן לבשל בחלב ומאיזה טעם גזרו בעופות יותר מדגים אי אמרת דלענין המלכת השליח שווים הם ואין חילוק בין עופות לדגים אלא דוקא בדכאיב לי עיני' וביומא דהקזה פשיטא דהחילוק הנ"ל אינו מעלה ומוריד לענין איסור בב"ח שנאמר דמאותו טעם גזרו יותר בעופות יותר מבדגים אלא ודאי צ"ל שהם חלוקים בעצמותם דעופות הם טפי בכלל בשר מדגים בסתם מקומות ומש"ה גזרו בעופות יותר מבדגים. ולהכי נישנית ג"כ בחולין שם הך בבא דהנודר מן הבשר מותר בדגים וחגבים לפרושי רישא דכל הבשר אסור לבשל בחלב אפי' בשר עוף חוץ מדגים וחגבים עיי"ש באורך ורבינו הגר"א ז"ל בביאורו לש"ע סי' רי"ז ס"ק י"א כתב דבזמנינו נשתנה הדין מבזמן הגמ' דבזמן הגמ' הי' המלכת עופות ודגים שוה משא"כ בזמנינו על עופות נמלכין בכל מקום ובדגים לא כל המקומות שווין אלא יש מקומות דמימליך עלייהו ויש מקומות שאינם נמלכים על דגים ואינם בספק כלל להשליח לקנות דגים תחת בשר כו' ע"ש שכתב דלא כהר"ן שתמה על הרמב"ם ובשיטה מקובצת הקשה על הרמב"ם למה הביא דין דדגים סתם ולא חילק בהם בין היכי דהקיז דם או לא ובין דכייבין לי' עיניו בשעת הנדר או לא כייבין לי' כמו שחילקו בגמ' ואפשר לומר דהקזה שהי' בזמן הגמ' הי' קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה וכה"ג מתרץ הט"ז בסי' הנ"ל מה שהעולם נוהגין לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ובגמ' אמרו הקיז דם לא יאכל בצים כו' ומחלק כנ"ל וכן יש לומר בכאב העינים. דדרכי הרפואה נשתנו בזמן הרמב"ם מבזמן הגמ' והרמב"ם שהי' רופא מומחה וגדול ידע היטב שדרכי הרפואה שבזמנו נשתנו מבזמן הגמ' לכן השמיט כל זה ובס' לחם משנה מיישב דברי הרמב"ם דהגמ' דמקשה מ"ש בשר עוף כו' משום דבעי למימר דדברי הת"ק אתי אפי' לר' יוסי הגלילי דסובר דבשר עוף בחלב מותר אפי' מדרבנן (חולין ק"ד) אבל לדידן דקיי"ל כר"ע דבשר עוף בחלב אסור ליכא קושיא כלל דבשר עוף אף דלא מימליך עלי' שליח אסור כשנודר מן הבשר משום דאיקרי בשר לענין בב"ח ע"ש ובזה מיושב היטב במאי דלא פריך הגמ' מכבד דמוקדם בברייתא בדברי ת"ק לבשר עוף וליפרוך מ"ש כבד משום דמימליך שליחא עלי' כדלעיל דגים נמי מימליך שליחא עלי' אלא דמשום דמכבד פשיטא דליכא למיפרך דהא לכ"ע כבד בכלל בשר לענין בב"ח ומכאן יצא להרמב"ם לשנות דין עוף ממ"ש בגמ' משום דהוא נקיט אליבא דהלכתא דקיי"ל בשר עוף בחלב אסור:

בפי' הרא"ש ד"ה בסוף אוכלא כשפסק כאב החולי עכ"ל ראיתי בשיטה מקובצת שהביא עוד פירוש בסוף אוכלא בקינוח סעודה אבל בתחלת סעודה קשה לעינים ולפירושו אוכלא מלשון אכילה והוא כעין דאמרינן בכתובות (דף יוד:

) לענין תמרים דמיקמי נהמא הוא כי נרגא לדיקולא ולבתר נהמא הוא טוב כעברא לדשא אבל לכאורה קשה לפ"ז נימא דנדר מדגים שלא יאכלם לאחר קנוח סעודה דאז טוב לעינים וכמו שמפרש שם במאי דמקשה א"ה אכיל דגים וז"ל כיון שהדגים טובים לו א"כ מזה נדר שמן המאכל הראוי לו נדר ואולי י"ל דכיון שבקינוח סעודה הוא יפה לו לרפואה מחיותי' לא נדר כעין דאמרינן לעיל (דף ל"ט:

) ומה שהקשה לעיל א"ה אכל דגים לא הקשה על עיקר הדין רק על מה שאמר דדגים קשים לעינים ומקשה דאדרבה אכיל דגים אבל הדין שפיר יתכן דאדגים לא נדר הן קודם הסעודה מצד דקשה לעינים והן לאחר הסעודה דלרפואה הוא לו ומחיותי' לא נדר אמנם הש"מ מפרש בעצמו קושית הגמ' שלא באופן זה וצ"ע:

ד' נה גמ' אמר רבא תבואה לחוד תבואת שדה לחוד כתב הרשב"א איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוי שמיע לי' הכין כי קא פריך לעיל אר"מ (דסבר דזן כל מידי דמדגן משמע) מאי וכל תבואות השדה ומשני אביי לאתויי פירות האילן וירק מיד ה"ל לאקשויי והתנן ר"מ אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ונשאר בצ"ע והתוס' בד"ה מתיב רב יוסף התעוררו ג"כ בזה וכתבו באמת דה"ה לר"מ דמתניתין מותיב לפי מה דאמר אביי לאתויי פירות האילן וירק: