שלמי נדרים עא

להו בכדי שלא יעשה איסור ומצאתי כן במח"א הל' זכי' מהפקר סי' ג' שכתב ג"כ דכל כה"ג ביטול בלב מהני משום דהוו דברים שבלב דמוכחי וע' בס' ישועות יעקב להגאון מלבוב בא"ח סי' תל"א ס"ק ה' וסי' תל"ד ס"ק ב':

ת"ל סיימנו ארבעה פרקים, בעזר בורא ארקים, ושוכן שחקים, ומעפר דל מקים. פרק חמישי דף מה ע"ב בר"נ ד"ה ראב"י אומר כו' באמצע הדבור הלכך קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של חברו קונמות מפקיעין אותו דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כו' עכ"ל לכאורה זה ניחא רק לפי שיטתו לקמן (מו:

) ד"ה היכי דמי בסוף העמוד דאפילו קונם פרטי מפקיע מידי שעבוד אבל לשיטת ר"ת שהביא למעלה דדוקא קונם כללי דדמי להקדש מפקיע מידי שעבוד אבל לא קונם פרטי דכיון דל"ד להקדש אלמוה רבנן לשיעבודו דאידך דלא ליפקע ליה תיקשי עדיין איך יכול לאסור חברו עליו וע' במחנה אפרים הל' גביית חוב סי' ג' ויובא לקמן ברצות ד' בר"ן ד"ה היכי דמי:

שם ד"ה ואיכא דמקשי כו' תירץ ר"ת ז"ל דהכא הלכה כר"א ולא מטעמי' כו' ורבינו יצחק ז"ל לא נראו לו דבריו כו' ע' בחדושי הרשב"א ובחדושי הרמב"ן לב"ב (דף ק"ו) ד"ה והלכתא שכתב שם וז"ל ולי נראה משום דוויתור מותר בהנאה מה"ת. אך לא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה וא"כ ניחא בפשיטות דמש"ה פסקינן הכא כר"א דיש ברירה משום דלא הוי אלא איסור דרבנן ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה וגם הר"ן בסוף פרקין ד"ה זימנין כו' משמע דסובר דאיסור וויתור במודר הנאה אינו רק חומרא דרבנן לפ"ז קשה לכאורה אמאי לא ניחא ליה להר"ן לתרץ כאן בהכי משום דוויתור אינו אסור אלא מדרבנן להכי פסקינן כר"א דיש ברירה דבדרבנן הלכתא דיש ברירה ויש לומר דמאי דקיי"ל דבדרבנן אמרינן דיש ברירה הוא משום דדין ברירה מספקא לן אי אמרינן יש ברירה או לא ולהכי באיסור דאורייתא דקי"ל ספיקו לחומרא אמרינן אין ברירה ובדרבנן דספיקו לקולא אמרינן יש ברירה להקל אבל בנדרים דה"ל דשיל"מ ובדשיל"מ אף בדרבנן קי"ל ספיקו לחומרא להכי גם בדין ברירה דספיקא היא יש להחמיר ולומר דאין ברירה כן יש לומר בדעת הר"ן וע' בס' ידות נדרים ביד שאול סי' רכ"ו ס"ק ב':

ועיין בטורי אבן במס' מגילה (דף ח.) ד"ה דריסת הרגל:

שהקשה על ר"ת מדידיה אדידיה דלמאי דמפרש במגילה דדריסת הרגל דאחר דלאו שותף קפדי אינשי אפילו לרבנן דפליגי על ר"א בוויתור מ"מ מודו בדריסת הרגל דאחר שאסור במודר הנאה א"כ למה פסקינן לקמן הלכה כראב"י גם בסיפא דהיה אחד מן השוק מודר באחד מהן הנאה דסובר ראב"י דיכול לומר לתוך של חברך אני נכנס כו' דהא סתמא איפסיקא הלכתא כוותיה משמע במאי דאיירי בכולי' בבי דמתניתין דהכא הלכתא כוותיה ושרי זה לכנוס לתוך חצר השותפין ואמאי אי משום ברירה הא קי"ל דאין ברירה ואי משום דלא קפדי ודמי לוויתור הא הכא בחצר מיירי והא כ"ע קפדי בחצר אדריסת הרגל של אחר שאינו שותפו עכ"ל ולפי מ"ש הר"ן לקמן בדף הסמוך ד"ה היה אחד מן השוק כו' בשם הרשב"א ז"ל דלא הותר לאחד מן השוק ליכנס אלא דוקא כשהוא נכנס לצורך השותף כו' לפי שהחצר קנוי לכ"א מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו א' מן השוק שלא לצורך השותף אסור כו' יש ליישב קצת. ובס' תפארת ישראל על משניות כתב דאין לתרץ דמש"ה אמרינן הכא דיש ברירה משום דויתור אינו אסור אלא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה משום כיון דעיקר נדר הוא דאורייתא כדאורייתא דמי ע' תוס' ערובין (דף לז:

) ד"ה מאן:

בא"ד וראיה לדבר מדתנן בתמורה פ' כל הפסולין (צ"ל כל האסורין והוא בדף למ"ד) כו' דלאו אליבא דהלכתא פריך אלא אליבא דמ"ד יש ברירה כו' עכ"ל וכ"כ התוס' שם בתמורה וראיתי בס' מקור חיים הל' פסח סי' תמ"ח סק"א בתוך דבור המתחיל ומה שהקשה כו' הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב דשם אינו רק איסור דרבנן. דאף דאיסור מחיר כלב הוא דאורייתא מ"מ הא איכא שם עשרה טלאים אצל חברו וא"א זהו המחיר כלב היה לו להיות בטל ברוב רק ע"כ צ"ל בע"ח חשיבי ולא בטלי וזהו רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה עכ"ל ולכאורה יש לומר דהתוס' והר"ן סברי כשיטת רבינו משולם שהובא במרדכי סוף חולין הביאם המשל"מ פ"א מהל' מטמאי מו"מ:

דדבר המעורב מתחלת ברייתו ל"ש ביה ביטול וכפי שבאר הנו"ב במ"ת חי"ד סי' נ"ד דביטול ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות. ובעינן שיהיה דומיא דסנהדרין שהם ודאי אינם מעורבין מתחלת ברייתן כו' יעויי"ש באורך וכיבמה שרקקה דם דכשר הרקיקה לחליצה ולא בטיל צחצוחי הרוק בדם (ע' יבמות דף ק"ה.). ה"נ י"ל בההיא דתמורה בטלה שכנגד הכלב ולא היה נפרד בפ"ע מעולם ולא היה ניכר האיסור מקודם להכי ל"ש ביה ביטול אחר זמן רב מצאתי בס' ת"י שכתב ג"כ שיש לדחות כן אכן יש לעיין בזה לפי מה שחלקו האחרונים בזה דדוקא היכי שההיתר ג"כ לא היה ניכר מתחלה הוא דאמרינן לא בטיל. אבל אם ההיתר היה ניכר והאיסור לא היה ניכר אדרבה קיל טפי דאפי' לגבי דשיל"מ בטל ע' בא"ח סי' ש"כ סעי' ב' א"כ י"ל גם כאן מקודם היו כל העשרה טלאים מותרים והיה ההיתר ניכר ואח"כ כשחלקו כנגד הכלב נעשה אחד מהם איסור ולא ידעינן מי מהם הוא האיסור אפשר בכגון זה ראוי להיות בטל אבל ראה זה שמצאתי בפמ"ג בסי' ק"ה בשפתי דעת ס"ק ל' הביא בשם הכנה"ג דלא אמרינן חד בתרי בטל אלא כשידוע השנים המותרים משא"כ כשכל אחד בספק איסור עומד כו' ע"ש:

דף מו תוס' ד"ה היה א' מהן מודר הנאה מחברו משום דבעי למיתני כו' אבל הכא כו' ולכך כופין לנודר ותנא שמא יכנס קתני לה ולר', אליעזר כיון דשניהם מותרין למה כופין צ"ל ולכך כופין למודר שמא יכנס ותנא קמא קתני לה דלר' אליעזר כו' וזה דלא כפי' הר"ן ד"ה היה אחד כו' ומ"ש הר"ן שם וכן באוסר נכסיו על עצמו אין כופין אותו למכור אין לפרש שאסר ע"ע שלא יהנה מנכסיו דא"כ איך ימכור ויהנה מדמיהם אלא יש לפרש שאסר ע"ע שלא יהנה מגוף הנכסים כגון שלא יאכל פירות דקלים שלו אין כופין אותו למכור וע"ל (דף מז.) בתוס' שם ד"ה ובחלופיהן ובר"נ שם וע' בהרא"ש בפסקיו שכתב היה אחד מהם מודר הנאה מחברו כגון שהדירו חברו שלא יכנס לרשותו כופין את הנודר למכור חלקו למודר משום דפשע וכדי שלא יכשל חברו ע"י כייפינן ליה כי היכי דאם אסר חלק חברו עליו דכייפינן ליה כדי שלא יכשל הוא כך חשו חכמים למכשול חברו בפשיעתו כמו שחששו שלא יכשל הוא ונראה דהא דכתב הרא"ש כגון שהדירו חברו שלא יכנס לרשותו דבדוקא נקיט כה"ג שלשון הנדר היה שלא יכנס לרשותו אבל אם הדירו סתם שחברו לא יהנה ממנו איך יכול למכור לו את חלקו אם לא שימכור לו ביותר וגם אם אסר חצרו עליו סתם אסור ג"כ למכור לו כדאמרי' לעיל (ד' לד:

) גבי ככרי עליך ונתנה לו במתנה דאסור וע' בר"ן ע"ב ד"ה אבל יש בה דין חלוקה כו' דמכירה הרי הוא כמתנה וע' בב"ח סי' רכ"ו הביאו הש"ך שם ס"ק י"ג דדוקא לאחר מותר למכור אבל לשותף אסור למכור אע"פ שלא אמר אלא חצרי ומה שתמה עליו הש"ך שם חזר בעצמו בספרו נקודת הכסף והודה שדברי הב"ח נכונים דאסור למכור להשותף אלא לאחר ע"ש וא"כ דברי הרא"ש שכתב כופין את הנודר למכור חלקו למודר א"א לפרש כפשוטו אלא אם פי' בפירוש שמדירו שלא יכנס לרשותו בעוד שהוא שלו דוקא או