שלמי נדרים ע

נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו וע' בסמ"ע שם ובס' מח"א הל' זכי' מהפקר סי' ח' וע' קצוה"ח שם חקר אם הפקר עושה קנין או לא לכן פי' הרא"ש דהגמ' מדמה הפקר למתנה אף למתנה בקנין הגם דהנותן אינו יכול לחזור בו מ"מ עדיין לא יצא מרשות הנותן לגמרי עד שיגיע ליד המקבל ולא מצד הנותן אלא מצד המקבל דאם המקבל יאמר אי אפשי בה הדרא למרה וברשות נותן היא עד שתגיע ליד המקבל וע' חולין (דף לט:

) בפלוגתא דרשב"ג ורבנן:

ע"ב בפי' הרא"ש ד"ה כל שלשה ימים יכול לחזור בו כו' ומיהו אם זכה בהן הוא או אחר פטור מן המעשר כו' כו' ואי תקשי לך לפי מה שפירשתי דאם זכה לאלתר בתורת זכי' פטור מן המעשר מה אהני חכמים בתקנתן ויש לומר שאם הוא ילקט מצד זה אחרים ילקטו בו מצד אחר כו' עכ"ל ע' בנתיבות המשפט סי' רע"א ס"ק ט'. שהכריח לפרש דברי הרא"ש דכוונתו דלא מהני זכי' בתוך ג' לפוטרה מן המעשר כשזוכה בכל השדה דדמי לחזרה דניכר הרמאות שמפקיר וחוזר וזוכה ולא מהני לפטור ממעשר רק כשהשדה עדיין מופקר הוא ואינו חוזר מגוף השדה שהפקיר רק שלוקט פירות מהשדה בתורת זוכה מההפקר וכיון שהשדה עדיין מופקר הוא ואז שפיר יש לו דין אחר הלוקט משדה זו המופקרת כו' ולזה שפיר כתב הרא"ש בלשונו שאם הוא ילקוט מצד זה האחר ילקוט מצד אחר כיון שא"א ללקוט ולאכול בלא מעשר תוך שלשה רק כשהשדה עדיין מופקרת ואז גם האחר יוכל ללקוט ושפיר ירא מלהפקיר יעויי"ש והרש"ש בהגהותיו הקשה על דברי הרא"ש מהא דתנן בב"ב (דף עא:

) המחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולה וא"כ אם רפק ביה פורתא יקנה את הכל ע"ש ולפי דברי הנתיבות לק"מ דהא השדה עדיין מופקרת היא ולא החזיק בה כלל רק שהפירות לוקט ממנה בתורת זוכה מן ההפקר ובלקיטת הפירות אינו זוכה בגוף השדה ע' בח"מ סי' ער"ה סעי' י"ב וכפי הנראה הי' בהעלם עין בעידנא דכתב זאת את דברי נתיבות המשפט הנ"ל:

דף מד בפי' הרא"ש ד"ה אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד כו' ואחר הזמן הזה אם לא יזכה בו אדם תהי' שלי כבתחלה עכ"ל משמע מדבריו דאם זכה בה אדם תוך הזמן הרי היא שלו לעולם ע' בתשובת הגאון רע"א סי' קמ"ה שכתב ג"כ דלא אמרינן דהפקיר רק לזמן. והאחר הזוכה בתוך הזמן לא יהיה זוכה רק על הזמן ההוא דלא שייך בהפקר שיהיה לזמן ע"ש וע' בסמ"ע סי' רע"ג ס"ק י"ד בסופו שכתב וז"ל ומיהו כשזכה בו הוי הפקר אע"ג דהוא לזמן דילפינן משמיטה דהוא ג"כ לא הוי הפקר אלא שנה אחת והכונה דהפקרא דארעא לדריסת הרגל כדאמרינן לעיל (מב:

) ארעא נמי אפקרה הוא רק לשנה השביעית לחוד והנה מדברי הסמ"ע משמע דהמפקיר לזמן וזוכה בו אחר אינו זוכה אלא לזמן ההוא וכשכלה הזמן חוזר לבעליו וע' בטור אורח חיים ס"ס רמ"ו שכתב בשם הרב ר' פרץ באם השאיל בהמתו לנכרי ומתיירא שיעשה העובד כוכבים עמה מלאכה בשבת ואדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת שיש תקנה שיפקיר אותה להפקיע איסור הנ"ל והשתא יש להתעורר אם נאמר שהמפקיר לזמן ובתוך הזמן זכה בו אחר שאינו זוכה בה רק לזמן שהפקיר ובכלות הזמן הדרה למרה. א"כ זכות זה לא הוי רק קנין פירות ולא קנין הגוף כמ"ש הר"ן לעיל (דף כט.) ד"ה א"ל אביי כו' דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי ע"ש וא"כ כיון שהבהמה שאולה לנכרי ליום השבת שיש להנכרי בה אותו יום הקנין פירות להשתמש בה מה זכות יוכל להיות למי שירצה להחזיק בה באותו יום עפ"י ההפקר שבעל הבהמה הפקיר אותה ליום השבת בלבד וראיתי לבעל מחנה אפרים בהל' זכי' מהפקר סי' ב' שהביא מ"ש הב"י על דברי הרב ר' פרץ הנ"ל שכיון שהיא מושכרת או שאולה לעובד כוכבים ליום השבת אין אחר יכול לזכות בה והקשה עליו הרב בעל מח"א דאמאי אין אחר יכול לזכות בה כיון דאין להנכרי עלי' אלא קנין פירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ להזוכה יהיה בה קנין הגוף ונדחק לפרש דמחמת שהיא תחת רשות הא"י לא יוכל למשוך בה כדינו כדי לקנותה אבל אה"נ דאי איירי דמשכה כדינו ה"ז זכה בה ולפי מ"ש אם נאמר דהזוכה בה אינו זוכה ג"כ רק ליום השבת בלבד וקנין שלו מיקרי ג"כ רק קנין פירות דכל קנין שאינו עולמית אלא לזמן אף שלאותו הזמן מקניהו ג"כ הגוף מ"מ לא מקרי קנין הגוף אלא קנין פירות ניחא שפיר מ"ש הב"י כיון דביום השבת היא מושכרת או שאולה לנכרי אין אחר יכול לזכות בה אלא דתיקשי לן דאם אינו יכול לזכות בה שום אדם ואפילו בשבת א"כ לא גמר זה להפקיר וע' בתשו' הגאון רע"א ז"ל שם בסי' קמ"ה. ועל עיקר הדין שיש תקנה להנצל מאיסור שביתת בהמתו השאולה לא"י במה שיפקיר אותה ליום השבת בלבד הקשה הרב בעל מח"א (ובס' קרן אורה העיר ג"כ מעצמו ע"ז ונשאר בצ"ע) מסוגיין דידן דמוכח דרבנן לא פליגי אדר' יוסי אלא במפקיר סתם. אבל במפקיר לזמן מודו רבנן לר"י דכל כמה דלא זכה ביה אחר עדיין לא יצא מרשות בעלים ומש"ה יכול לחזור בו וא"כ עדיין מקרי בהמתו ועובר עלי' על שביתת בהמה ומוכרחים אנו לומר דכדי להנצל מאיסור שבת אפי' בהפקר לזמן גמר והפקיר יעויי"ש וע' בסי' רמ"ו ס"ג בהגהת רמ"א שכתב דאין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק להפקיע מעליו איסור שבת וע"ש בט"ז ובש"ע של הגאון רש"ז זלה"ה ביאר הדבר היטב. מה שאין אדם יכול לזכות בה אפי' בשבת דאף בשבת אינה הפקר אלא בשעה שעושה הא"י בה מלאכה שהרי לא הפקירה אלא כדי להנצל מאיסור עשיית המלאכה שעושה הא"י בה בשבת וא"כ בשעה שאינו עושה בה כלום חוזרת להיות שלו ואין שום אדם יכול לזכות בה אלא בשעה שהנכרי עושה בה ואז לא יניחנו הנכרי ואף אם יניחנו הנכרי מ"מ אותו רגע שזוכה בה היא בטלה ממלאכת הנכרי וחוזרת היא להיות של ישראל יעויי"ש:

דף מה גמ' דאמר ר"י משום ר"ש בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר וריב"ל אמר ד"ת אפי' באחד הוי הפקר ומ"ט אמרו בשלשה כדי שיהא א' זוכה ושנים מעידין ופסקו הרא"ש והר"ן דהלכה כריב"ל דקיי"ל בכ"מ הלכתא כריב"ל לגבי ר' יוחנן ודעת הרא"ש דה"ה אפי' בינו לבין עצמו הוי הפקר ובאחד דקאמר ריב"ל לאו דוקא ואגב דקאמר ר' יוחנן בשנים לא הוי הפקר אמר איהו אפילו באחד ולעולם ה"ה אפילו בינו לבין עצמו כ"כ בפסקיו אבל דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נדרים הל' ט"ז דדוקא באחד אבל בינו לבין עצמו לא סגי אפי' מדאורייתא ושני הדעות הובאו בש"ע ח"מ סי' רע"ג סעי' ז' והקשו האחרונים לדעת הרמב"ם איך סגי בחמץ מדאורייתא בביטול בעלמא אם נאמר כסברת התוס' דביטול חמץ הוא מתורת הפקר ואינו חמץ שלו והא בהפקר בעינן לכל הפחות שיהיה בפני אחד אבל לא בינו לבין עצמו והעיקר לתרץ כמ"ש הר"ן בריש פסחים דנהי דמאי דהוי ברשותו של אדם לא מצי להפקיר כה"ג חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ומש"ה בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי ליה זכותיה בגווי' כלל סגי ליה וע' בתוס' (ב"מ דף ל:

) בד"ה אפקרה כו' כתבו בסוף הדבור והא דקאמר שילהי פ"ק דשבת לב"ש דאית להו שביתת כלים דאורייתא גיגית נר וקדרה אפקורי מפקיר להו. אע"ג דליכא שלשה אנן סהדי דמפקיר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים וכוונתם לתרץ במה שהעיר הר"ן שם בפסחים במאי דמהני ביטול בלב לענין חמץ והא לענין הפקר ממון בודאי הפקר בלב לא מהני (פי' אפילו למאן דסובר דהפקר אפי' בינו לבין עצמו סגי מ"מ בעינן שיפרש בפה שמפקיר ולא סגי במה שמפקיר במחשבת לבו) דדברים שבלב אינן דברים אבל בחמץ וכן בשביתת כלים לב"ש בנר וקדרה בכדי להנצל מאיסור די בהפקר וביטול בלב דהא דברים שבלב דמוכחי לכל אדם הוויין דברים כמ"ש הרא"ש לעיל (דף כ"א ד"ה נדרי אונסין כו') וזה שכתבו התו' דאנן סהדי דמפקיר