שלמי נדרים עב

להגי' שצ"ל למכור חלקו לאחר וצ"ע וע' במחנה אפרים הל' נדרים סי' ל"א ובהגהת בנו שם. וע"ע מ"ש לקמן ע"ב בר"ן ד"ה אבל יש בו דין חלוקה כו':

בר"נ ד"ה תני נדור מחברו כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה כוונתו דלא תקשי דל"ל להגי' המשנה ולדחות הפשיטות לכן פי' דאין מגי' כלל רק דלשון מודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים וע' תוס' שבועות (דף טז.) ד"ה תני באחת מכל אלו כו' שהקשו ג"כ שם על הא דאמר תני וכתבו שם תימה דאמאי דחקו להגיה כו' וע"ע שבועות (לח) תני לא לך כו' ושם יש ליישב ג"כ מה דדחקו להגי' וגם הכא י"ל דדחקו להגי' משום וה"נ מסתברא כו' דמסיק לבסוף:

שם ד"ה אי אמרת בשלמא כו' ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב דלמדיר הוא שכופין כו' בס' יד שאול סי' רכ"ו ס"ק ה' כתב דיש לתלות מחלוקת הרמב"ם עם הפוסקים בזה דהרמב"ם לשיטתו שסובר דהמדיר את חברו המדיר לוקה (ע"ל דף טו בר"ן ד"ה הלכה אסורה בהנאתו שכתב לוקה הוא שהדירה ע"ש) והר"ן וש"פ חולקים ע"ז א"כ לשיטת הרמב"ם יש יותר לכוף את המדיר היכי דהדיר חברו מהיכי. דנדר את עצמו. דבהדיר את חברו א"כ מכשולו תלוי באחר ולא ידע אם יזדהר המודר או לא לכך כופין המדיר למכור דלא ייתי לידי תקלה מה שאין כן היכי דנדר א"ע ממנו שפיר אמרינן דודאי יזהר דלא ליתי לידי תקלה:

ע"ב בר"ן ד"ה אבל יש בו דין חלוקה כו' וכתב הרשב"א ז"ל דל"מ קודם חלוקה דאסורים אלא אפי' לאחר חלוקה כו' וכ"ת מ"מ הא קיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן כו' ליתא דאפילו לקחה ממנו אסור כדאמרינן לעיל גבי ככרי עליך כו' עכ"ל. במחנה אפרים הל' גביית חוב סי' ג' דחה ראיה זו דשאני התם גבי ככרי עליך דאסר עליו הככר אע"פ שאינו נהנה מן המדיר אבל הכא לא אסר עליו החצר אלא הנאתו והשתא שלוקח הימנו אינו נהנה מחברו כלום וכ"ת כיון דהשותפים אסרו זה ע"ז אינם יכולים ליקח זה מזה כלום וכדתנן שאיני נהנה לישראל והם לי יהנה לאומות שאני הכא כיון דמעיקרא של שניהם היה בשוה ל"ש לומר הנאת לוקח או הנאת מוכר כו' יעויי"ש. והרש"ש בהגהותיו תמה מדנפשי' על ראיית הרשב"א וכיון לבעל מח"א:

בא"ד אבל הרמב"ם ז"ל כתב היו שניהם שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין ליכנס בה עד שיחלוקו כו' אלמא ס"ל ז"ל דלאחר חלוקה שרי ונ"ל בטעמו ז"ל כו' דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהן לאסרה ע"ח בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה כו' עכ"ל בסברה זו יישב הגאון בעל מקור חיים בספרו סי' תמ"ח ס"ק א' קושיית הגאון בעל שאגת אריה סי' פ"ט שהקשה בהא דסנהדרין (דף קיב) דאמרינן התם עיסה חצי' של עיר הנדחת וחציה של ישראל מותרת דעיסה כמאן דפליגא דמי והקשה דהא קיי"ל דבדאוריית' אין ברירה אבל לפי סברת הר"ן כאן ניחא דשאני התם דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל לאסור עליו דמה לי שאסרו בנדר או שאסרו מחמת מעשה שלו משום דבר אחר כיון שהתנה עמו דנגד דבר שנאסר ע"י יהיה כאינו שלו לגמרי וכתב עוד שם דאפילו לדעת הרשב"א דאוסר אחר חלוקה מטעם דאין ברירה מ"מ שם בעיר הנדחת דגמר דינם של הב"ד אוסרתה לב ב"ד מתנה עליהן שלא יהיה אסור רק מה שיבורר שהוא שלו בשעת שריפה ואין דינו של ב"ד על חלק חברו וחולק עוד שזהו דוקא בדבר יבש אבל בדבר לח שהוא מתערב ונבלל א"א להתנות דאפי' אם מתנין כך א"א שלא יהא נבלל ומתערב. ובס' ערוך לנר מהגאון מוהרי"ע עטלינגער על מס' סנהדרין כתב ליישב קושיית הגאון בעל שאגת אריה הנ"ל ג"כ קרוב לתירוצו של בעל מק"ח ובשינוי קצת וז"ל בקצרה דגבי עיסה דאפשר למיפלגה בלישה אמרינן דהב"ד לא גמרו דין רק על חצי של עיר הנדחת לאחר שתחלק העיסה ותתברר חלקה ולא שייך בזה ברירה דקודם שנחלקה אין כאן איסור כלל וע"ש במ"ש ליישב בזה הא דהוצרך לומר שם בהמה של שותפין עם אנשי עיה"נ דאסורה משום דכמאן דלא פליגא דמי ואמאי לא סגי' בטעמא משום דינקי מהדדי כמו דאמרינן גבי תחומין (ביצה דף לז:

) ע"ש באורך ולא היה לפניו ס' מקור חיים הנ"ל דאלו הוי שמיעא ליה היה מזכירו:

שם ד"ה ה"ד דשרי כו' ור"ת תירץ כו' אבל הכא גבי קונמות כו' ה"מ בקונם כללי כעין הקדש אבל בקונם פרטי כיון דל"ד להקדש אלמוה רבנן לשעבודא דאידך דלא ליפקע כו' בס' מחנה אפרים הל' גביית חוב סי' ג' כתב וז"ל ונראה דכ"ז אינו אלא לשיטת ר"ת דס"ל דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אבל לדידן דאית לן דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד נראה דהוי איפכא דבקונם כללי כיון דאין בו קדושת הגוף שהרי יש לו פדיון וכדאי' בפ"ד דנדרים (דף לה) אינו מפקיע מידי שעבוד אלא בקונם פרטי שאין לו פדיון והוי קדושת הגוף וכ"מ ע"פ פרש"י והר"ן והרא"ש בפ' בתרא דנדרים עכ"ל ולפ"ז אינו מדוקדק כ"כ מ"ש הר"ן בסוף העמוד ואני כבר כתבתי במשנתינו דאפילו קונם פרטי מצי משכיר לאסור עליו דמלשון אפי' משמע ומכ"ש בקונם כללי וז"א וע' בקצוה"ח סי' קי"ז סק"ה:

דף מז בר"ן ד"ה קונם לבית זה כו' והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין אם מכרן לאחר ה"נ חמור ביתך מבית זה לענין נפילה כו' ואי אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה והכי איתא בירושלמי ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או] משום זה נפל ובני הא לית הוא וכצ"ל וכן הוא בחידושי הרשב"א וכן העתיק הב"י בסי' רט"ז.] נשמעינא מן הדא. האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני כו' ונפל היורשים חייבים לבנותו בית זה ונפל אין היורשין חייבים לבנותו וכתב הב"י שם תמיהא לי טובא היכי פשיט דנשמעינא לה מן הדא דש"ה דאמר בית זה אבל היכי דאמר ביתך זה אימא דמשום ביתך אתה תופסו וע"ש שמיישב דהאומר תנו בית חתנות לבני ממילא משמע דמבתים דידיה קאמר ולא מבתים דאינשי אחריני וא"כ כשאומר בית זה הוי כאומר בית שלי זה ודמי לאומר לביתך זה שאני נכנס וכי היכי דהתם אתה תופסו משום זה ה"נ אתה תופסו משום זה להקל עכ"ל בקצרה וכ"מ בריטב"א שעם הלכות הרמב"ן ז"ל אלא שחסר שם בדפוס תי' שלי וז"ל ואמרינן נשמיענה מן הדא כו' פי' והיה לו באותה שעה בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו וכיון דכך הרי הוא כאלו אמר בית [שלי או ביתי] זה וקתני שאם נפל אין היורשים חייבים לבנותו דכמותו שהוא עכשיו משמע ולענין נדרים נמי כי אמר ביתי זה או ביתך זה ונפל מותר בו דפנים חדשות יש כאן עכ"ל אלא שעדיין קשה היכי פשיט איסורא מממונא דהא באמת יש לומר דהוי ספק אי תפוס לשון ראשון דביתך או תפוס לשון אחרון דזה קאמר ליה וקיי"ל ספק ממונא לקולא וספק איסורא לחומרא וא"כ מאי פשיט ליה מהא דאין היורשים חייבים לבנותו דהתם להוציא מיד היורשים אזלינן לקולא ומספיקא אין מוציאין מיד היורשים אבל הכא גבי נדרים דהוי ספק איסורא יש לנו להחמיר מספק וסתם נדרים להחמיר וכבר עמד ע"ז בס' ידות נדרים סי' הנ"ל ס"ק יו"ד ותי' ע"פ דברי הריטב"א שהביא הש"ך בח"מ סי' רנ"ג סעי' כ"ט בהג"ה:

בפי' הרא"ש (ריש ע"ב) קונם לבית זה שאתה נכנס כו' אבל לעיל בפ' אין בין המודר לא מפליג בין היכא דקאמר מודר שדך כו' ומיירי כגון דאמרינן בפרקין לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ולהכי פשיטא ליה כו' צ"ל ובפרקין מיירי כגון דאמר לבית זה כו' בחיי ובמותי ולהכי פשיטא ליה כו' וע' במחנה אפרים הל' נדרים סי' ל"א שכתב שדברי הרא"ש שבכאן סותרים למ"ש הוא בעצמו (בדף לד:

) גבי ככרי עליך ונתנה לו במתנה שכתב שם דמיירי בדלא אמר ככרי זה דאלו אמר לו ככרי זה אפילו נתנו לאחר אסור וכאן כתב דמיירי דא"ל בחיי ובמותי וגם בס' קרבן נתנאל תמה כמו כן וכתב שע"כ צ"ל