שלמי נדרים סג

בעי למיפשט והך דינא דמקבלים נו"נ מנכרים הגם דמפורש בברייתא. מ"מ עדיין צריכין לידע הך כללא דאין שליחות לכותי ודבר זה אינו מפורש בברייתא ובמשנה. רק הוא מימרא דר' ינאי בקדושין (דף מ"א:

) דיליף מדכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב וכיון דדבר זה אינו מפורש לא במשנה ולא בברייתא רק ממימרא דאמורא לא בעי למיפשט מיני' עכ"ל וק"ל על דבריו דהא עיקר הדין דאין שליחות לכותי מפורש במשנה גיטין (דף כ"ג.) הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו ונכרי ורק ר' ינאי הוא דחדש למילף הך דינא מקרא דגם אתם מה אתם ב"ב כו' אבל עיקר הדין דכותי אינו בר שליחות מפורש במשנה הנ"ל וע' תרומות פ"ג מ"ט וע' בתשובת חתם סופר חלק יו"ד סי' רצ"ו בסופו מ"ש ליישב קו' הפנים מאירות:

בפי' הרא"ש ד"ה הכל צריכין דעת כו' חוץ ממחוסרי כפרה כו' והכהן מקריבו אע"פ שאינו יודע שהוא של קטן עכ"ל צריך ישוב למה אינו מפרש כפשוטו כמו שפירשו התוס' והר"ן דקטן לאו בר דעת הוא וכן במפרש ד"ה על בניו ובנותיו הקטנים כו' שכתב שם וכשם שמביא קרבן עליהם אע"פ שאין להם דעת [ויש שם איזה שבושים וט"ס] ומצאתי אח"כ בס' קרן אורה שעמד על דברי המפרש בסגנון אחר וזה לשונו ולא הבנתי לשונו ז"ל דמשמע דהכהן א"צ לידע של מי הוא וז"א דהא הכהן צריך להקריב לשם בעליו וצריך להודיע להכהן של מי הוא הקרבן ודעת בעלים הוא דילפינן דלא צריך עכ"ל ולענ"ד הכהן א"צ לידע של מי הוא רק יקרב לשם מי שהוא בעליו שיעלה לו לקרבן וראי' מהא דאי' בקדושין (דף נ"ה.) בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות והביאו הר"ן לקמן בדף הסמוך אע"ג שהכהן המקריב אינו יודע של מי הוא ואמנם משם הקשו דמשמע דא"צ גם דעת בעלים ותירצו כיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וא"כ אם איתא דהכהן צריך לידע הקרבן של מי הוא איך יכול הכהן להקריב אלא ודאי דהכהן מקריב לשם מי שהוא בעליו וכן בזבחים (ד' ע"א:

) נתערבו קדשים מין במינו ופרש"י אלא שבעליהם מחולקים זה יקרב לשם מי שהוא בעליו וזה יקרב לשם מי שהוא בעליו. ורק היכי שהכהן טועה ומקריב קרבן ראובן לשם שמעון זה מקרי שינוי בעלים. אבל היכי דמספקא ליה של מי הוא הקרבן יקריב לשם מי שהוא בעליו ובכוונת הרא"ש נראה לפרש שמ"ש והכהן מקריב אע"פ שאינו יודע כוונתו ג"כ אע"פ שבעליו אינו יודע פי' שמחוסר לו ידיעה ומפרש שהוא של קטן פי' מפני שהוא של קטן וקטן אין לו דעת וגם ידיעתו לא מקרי ידיעה וכפי' הר"ן:

ד' לו תוס' ד"ה א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא כו' בסוף הדבור מידי דהוי אנשים דרשות הן כו' ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים עכ"ל בס' קהלת יעקב להגאון מהר"י אלגזי ז"ל אות שי"ן. ביאר כוונתם וז"ל. לכאורה אין ראיה מנשים דלמא מיירי דממנים אותם עם בני חבורה ואין לומר כיון דאינם מחוייבים חשיב כשלא למנוייו ע' פסחים (ד' פ"ח:

) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן כו' ובפרש"י שם דהארבעה שכבר יצאו בא' אפי' נתמנו חשיב כשלא למנוייו. דאכתי יש לדחות דשאני התם דגלי קרא דלר"י דס"ל דאשה בשני רשות ועושין אותה טפלה לאחרים מרבה לה לטפילה מקרא דככל חקת הפסח יעשו אותו וכן לר"ש דאית ליה דבראשון נמי רשות ועושין אותה טפילה היינו משום דכתיב במכסת נפשות ונפש אפי' אשה ויש לומר דכוונת התוס' להביא ראי' מסברת ר"ש דס"ל אשה בראשון רשות ועושין אותה טפלה מקרא דמכסת נפשות דגלי קרא גבי אשה דאע"ג דאינה מחוייבת ומינוי שלה שלא למנויו חשיב עכ"ז התירה התורה שתאכל ול"ח כשלא למנויו מה"ט נפקא לן דקטן מותר לאכול ול"ח כשלא למנויו דהא משמעות מכסת נפשות כל נפש במשמע ואפי' קטן [ע' נדה מ"ד ועל הנפשות אפי' כל דהוא] עכ"ל:

בגליון הש"ס לרבינו הגרע"א הקשה על מאי דקאמר הגמ' אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חברו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר' יהודא ומשני היכי דמי כו' וכתב ע"ז תמוה לי הא אף אלו היה במציאות כן היכי נזכר בדברי ר"י שמביא על אשתו שוטה דהוא אמר רק שאיש מביא קרבן על אשתו וממילא דרשינן ומוקמינן דזאת תורת היולדת לרבות אשתו שוטה ורבי קרא ביולדת דהיינו מחוסרי כפרה. ובחלב ליכא ריבוי באמת ואינו מביא על אשתו שוטה דבעי דעת וכבר העיר ע"ז בשיטה מקובצת וז"ל והשתא מצי למימר התם מנא לן דהא לא אשכחנא שיביא (ונראה דצ"ל ריבויא) אלא במחוסרי כפרה והיינו נמי דמסיק היכי דמי דהא לא אשכחנא שיביא, שיטה, עד כאן ודבריו צריכין ביאור במה שמסיק והיינו נמי דמסיק ה"ד דהא לא אשכחנא שיביא דע"ז מקשה הגאון הנ"ל שפיר דהא אף אם היה במציאות לצייר כיון דבחלב ליכא ריבוי לא דרשינן לרבות אשתו שוטה וע' במפרש ד"ה אלא מעתה כו' דמשמע כל קרבנות שחייבת ואפי' אכלה חלב ע' בהגהת הרש"ש שכתב משום דכתיב בפ' שלח תורה אחת כו' לעושה בשגגה ונדרוש בין פקחת בין שוטה. וע"ש מה שביאר תי' הגמ' ה"ד כו':

תוס' ד"ה על בישרא קאי ומזכה להון כו' אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקתני מיירי בקטנים כצ"ל והוא סוף דבור ומה"ד למה למימר להו כיון דלאו למימנינהו "ומשני אלא" לזרזן כצ"ל. ע"ב בגמ' איבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעתו א"ד כיון דמצוה דיליה הוא ניחא ליה למיעבדה ולא איפשטא בגמ' אמנם הרמב"ם והטור בסי' של"א פסקו דא"צ דעת בעל הכרי ותרומתו תרומה וכתב הב"י דמשמע להו מהא דאיפשטא בבעיא שני' דבעי ר' ירמיה מר' זירא התורם משלו על של בעל הכרי טובת הנאה של מי ופשטו דטובת הנאה הוא של תורם ומפשיטות זו נפשטה גם אידך בעי' דהתורם משלו על של בעל הכרי א"צ דעת בעל הכרי דאי הוי צריך דעת בעל הכרי אינו בדין שיהיה טוה"נ של תורם כיון דתורם שליחותי' קא עביד עיי"ש והקשה הגאון רע"א ז"ל בס' דרוש וחדוש במס' יבמות (דף צ"ג.) דאמרינן שם דר' ינאי ס"ל דאדם מקנה ומקדיש דשלב"ל מהא דר' ינאי עישר מפירי דביתיה על כנתא דפירי של האריס קודם שהביא לו דלא זכה עדיין בהם וקשה דלפי מה דמסקינן הכא דאדם יכול לתרום משלו על של חברו א"כ שפיר היה יכול ר' ינאי לתרום מפירותיו על פירי של האריס אפי' קודם שזכה בהם ואפי' לא היה זוכה בהם אח"כ ומאי דייק הש"ס מינה דר' ינאי סובר אדם מקדיש דשלב"ל וע' בס' עמודי אור להגאון מוה' יחיאל העליר זלה"ה בסי' ע"ה:

בר"נ ד"ה אלא לאו א"צ דעת ומאי דכתיב במקצת נוסחי וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה לישנא יתירה הוא כו' ע' בס' טעם המלך הל' גירושין פרק ד' מ"ש לקיים הגירסא והעלה שם דבר נחמד בטוב טעם ויען כי אין כאן מקום לקבל אריך לא העתקתי כל דבריו:

ד' לז בר"נ ד"ה וכתיב ראה למדתי אתכם כו' ול"ל נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקין בכך דהא כתיב וגם בך יאמינו לעולם עכ"ל. עיין יומא (דף ה:

) כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר הרי חזינן דמשה הוצרך לומר להם כך בכדי שלא יפקפקו ויש לומר דשאני התם דאמר להם דבר חידוש שיאכלו חזה ושוק באנינות וקדשים אסורים לאונן להכי הוצרך לומר להם דשאני קדשי שעה מקדשי דורות:

שם ד"ה בקטן אע"ג דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. לא ספינן ליה בידים וכשמלמדו הרי הוא