שלמי נדרים סד

מהנהו עכ"ל. עיין תוס' פסחים (דף פ"ח.) ד"ה שה לבית מכל מקום שהקשו היאך מאכיל פסח שלא למנויו ונהי דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור ותירצו דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבלות אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי. עכ"ל ולכאורה קשה על דבריהם מהך דהכא דג"כ איכא חינוך מצוה מצות לימוד תורה ואמאי אסור ללמדו מקרא ויש לומר דהכא הא אפשר שלא ילמדנו בחנם אלא בשכר והמצוה יעשה אבל לא יהנה אותו בחנם משא"כ התם דיפקע ממנו המצוה לגמרי ודברי התוס' דפסחים הנ"ל צריך ביאור. דלכאורה סותרים למ"ש התוס' בכאן (דף ל"ו.) ד"ה א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא כו' שכתבו דקטנים א"צ להמנות. דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנייהו במצות תכוסו אבל הני דל"ש בהו המנאה לא מיתסרי בדין שלא למנוייו מידי דהוי אנשים דרשות ע"ש. וא"כ מאי מקשי התוס' בפסחים אמנם באמת אתי שפיר דנהי דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולית עלייהו איסור דשלא למנוייו מ"מ מדרבנן יש עלייהו איסור שלא למנוייו וכן מדוייק הלשון שה לבית אבות לאו דאורייתא וכן כתוב בס' קהלת יעקב להגאון דקארלין בחדושיו למס' פסחים (דף פט.) כתב כן בפירוש דאע"ג דמדאורייתא אין הקטנים צריכין להמנות מ"מ מדרבנן מיהא צריכים ע"ש. וא"כ מקשי התוס' בפסחים שפיר כיון דמדרבנן מיהו צריכין להמנות א"כ איך ספינן להו איסור דרבנן בידים וע"ז תירצו שפיר כיון דאיכא חינוך מצוה שרי וזה ע"ד דאמרינן במס' נזיר (דף כט) אליבא דריש לקיש דסובר דהא דאב מדיר את בנו בנזיר הוא מדרבנן כדי לחנכו במצות ומקשינין עלי' היכי עביד הקפה ומשני דסבר הקפת כל הראש לא שמי' הקפה מדאורייתא רק מדרבנן אסור ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפת כל הראש דהוי ג"כ דרבנן כן עד"ז מתרצי התוס' דאיסור שלא למנויו גבי קטן הוי דרבנן ואתי חינוך מצוה בקטן דרבנן ודחי איסור דשלא למנויו בקטן דהוי דרבנן והנה מצות חינוך אינו מוטל אלא על האב אבל על איניש דעלמא לא וכמבואר בתוס' נזיר (דף כח:

) ד"ה בנו אין בתו לא והנה כאן בנדרים דאיניש אחרינא הדיר להקטן שלא יהנה ממנו שפיר כתב הר"ן דאסור ללמדו מקרא דמותר ליטול שכר עלי' וכשהוא מלמדו בחנם הרי הוא מהנהו דאין על המדיר דהוא איניש דעלמא מצות חנוך ואסור לספות ליה בידים ואע"ג דבפסחים שם קאי על יתום ששחטו עליו אפטרופסין. דיאכל במקום שירצה ועלה קא משני דשה לבית אבות לאו דאורייתא ומפרשי' התוס' משום מצות חינוך יש לומר דגם על האפטרופס שייך מצות חינוך דאפטרופס לגבי יתום במקום אב קאי וע' בתוס' שבת פ' כל כתבי (דף קכ"א) ד"ה ש"מ קטן א"נ כו' משמע דס"ל דל"ד אביו אלא אפי' כל אדם וע' בב"י אורח חיים סי' שמ"ג שכתב שדעת התוס' דלא שני להו בין ב"ד לאביו:

ובס' עצי לבונה סי' ר"כ הביא בשם ס' שמלת בנימין שהקשה על דברי הר"ן אמאי קרי להלימוד דמלמדו בחנם דספי ליה איסור בידים. הא בעצם הלימוד אין איסור דמצות לאו ליהנות ניתנו. רק ההנאה הוא מה שאינו נוטל שכר וזה לא מיקרי בידים וע' בס' ידות נדרים מ"ש ע"ז ליישב:

וראיתי להרב הגאון בעל עמודי אור סי' י"ג שכתב דבר זה צריך תלמוד אם יש איסור דאורייתא גבי שבועות ונדרים למיספי לקטן דבר האסור לו דהא ביבמות ילפינן לכל איסורין דלא למיספי לקטן בידים מטומאה ושרצים. ומה להנך שכן אינן בשאלה משא"כ בשבועות ונדרים דקילי שכן ישנן בשאלה כו' ע"ש וכמו כן חקר הרב מהרי"ט אלגזי בס' קהלת יעקב חלק א' אות מ"ם לחלק בין איסור דממילא לאיסור שבא ע"י עצמו שבדה מלבו וכעין שכתבו התוס' בתמורה (דף ו') וכן אמרינן בחולין (דף קכו) ומהתימא שלא זכרו מדברי הר"ן שלפנינו בדבור זה:

ע"ב בר"ן ד"ה גדול מי בעי שימור כו' וחיכא נוסחי דגרסי בנות מי קא בעי שימור וה"פ ודאי כל היכי דתני תנא המודר הנאה מחברו בין איש בין אשה משמע כו' תינח בנים קטנים דבעי שימור אבל בנות אפי' הקטנות לא בעי שימור עכ"ל וע' בפי' הרא"ש בעמוד א' ד"ה בנות מי קא בעיין שימור כו' שאין דרכן לטייל ברחובות ואמאי איצטריך לאשמועינן שמותר ללמד בנותיו והא אין נוטלין עליהן שכר ואפי' לעצמן יכולין ללמד בדבר שאין נוטלין עליהם שכר ומתניתין סתמא קתני ומלמד את בניו דמשמע אף בנות בכלל עכ"ל ולשונו אינו מובן דמתחלת דבריו משמע דגריס במתניתין ומלמד את בניו ואת בנותיו מדכתב ואמאי איצטריך לאשמועינן שמותר ללמד את בנותיו ואי לא הוי גריס בהדיא בנותיו אלא דדיוקו הוא מדקתני סתמא ומלמד את בניו דמשמע אף בנות בכלל לא שייך לומר אמאי אצטריך לאשמועינן דמלמד את בנותיו הא בהדיא לא קתני ואת בנותיו רק מדקתני סתם בניו גם בנות בכלל מ"מ לא שנה דבר מיותר ואצטריך לאשמועינן משום בניו זכרים א"כ מתחלת לשונו משמע דהוה גריס במתניתין בהדיא ואת בנותיו ומסוף לשונו משמע דלא הוה גריס ואת בנותיו אלא דייק מדקתני סתם בניו גם בנות בכלל ולשון הר"ן מרווח יותר דדייק מרישא דקתני לא ילמדנו מקרא וכל היכי דתני המודר הנאה מחברו בין איש בין אשה במשמע ותינח בנים קטנים אבל בנות אפי' קטנות לא בעי שימור וע' בתוי"ט שכתב דהרמב"ם והטור לא העתיקו רק ומלמד את בניו והביא שם דבפ"ג דסוטה פליגי תנאי בלימוד תורה לבנות דר"א סובר כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות ובן עזאי סובר דחייב אדם ללמד לבתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה וע' בתוס' שם (דף כ"א:

) ד"ה בן עזאי אומר הביאו הירושלמי דאמר בן עזאי דלא כר"א בן עזרי' בחגיגה (דף ג.) דדריש הקהל את העם האנשים והנשים והטף אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע ופי' התוס' דנשים באות לשמוע כדי שידעו לקיים מצוה ולא משום שידעו שזכות תולה ויש בזה מקום עיון דהרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת הלכה י"ג כתב אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות בד"א בתורה שבע"פ אבל בתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות וכ"כ הטוש"ע בסי' רמ"ו סעי' ו' וע"ש בט"ז דטעמו של הרמב"ם הוא מדכתיב הקהל את האנשים והנשים. והמלך היה לומד ספר משנה תורה ומפרש הא דקאמר ראב"ע אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע פירושו אנשים באים ללמוד דרך התחכמות ותבונה ונשים באות לשמוע רק פשוטי הדברים והגר"א ז"ל בביאוריו ס"ק כ"ה כ' שהרמב"ם הוציא חילוקו זה מסוגי' דידן דקתני ומלמד את בניו ואת בנותיו מקרא ואף שהרמב"ם לא העתיק את בנותיו משום דלכתחלה מ"מ אסור והרב בעל משכיל לאיתן בחבורו נחל איתן על הרמב"ם כתב ראיה זו שמכאן הוציא הרמב"ם דינו מדעתי' דנפשיה וכיון לדעת רבינו הגדול הגר"א ז"ל וראיתי בס' שואל ומשיב מהדורא רביעאה סי' מ"א שהקשה לבן עזאי דסובר חייב אדם ללמד את בתו תורה מה יענה להא דכתיב ולמדתם את בניכם ודרשינן בקדושין בניכם ולא בנותיכם ובס' קרן אורה ראיתי שכתב ג"כ ואפי' לבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה מודה דאין בזה חיוב גמור כמו באיש וכדאמרינן בקדושין ולמדתם את בניכם ולא את בנותיכם ע"ש ונראה מדבריהם ז"ל שהיה קשה בעיניהם שבן עזאי לא יסבור הדרש דבניכם ולא בנותיכם אבל המעיין בקדושין (דף ל.) דאמרינן שם ואבי אביו מי מחייב ללמד את בן בנו תורה והתני' ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך לומר לך שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדו לו ולבנו ולב"ב עד סוף כל הדורות ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך. א"כ מה ת"ל בניכם בניכם ולא בנותיכם יעו"ש ולפ"ז לא קשה כלל על בן