שלמי נדרים סב

צ"ט.) עכ"ל וע' בט"ז סי' רכ"ג ס"ק ג' שכבר העיר הפרישה ג"כ ע"ז ומה שהשיג הט"ז שם עליו במה שיצא לחלק הדרישה ופרישה בין אם חמיו מדירו או שהוא הדיר עצמו מחמיו וכתב עליו דלא דק לפי מה שביאר המחנה אפרים שכתבנו למעלה דברי הדרישה דרושים הם לכל חפציהם:

ד"ה איתבי' וכו' השאילני פרתך הקנויה צ"ל הפנויה וכן הגי' ברמב"ן ובנ"י שם כתב שהיה סבור שהיא פנויה וא"ל קונם עליך פרתי זו אם אני קניתי אלא פרה זו כלומר שאינה פנוי' כדקאמרת. והשואל השיב לו קונם נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו ל"ג לי:

שם בסוף העמוד ירושלמי נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשטא דין זה השמיטו הרמב"ם והש"ע קבעו בסי' רכ"א להלכה גבי דין דהאומר הנאת מאכלך עלי המבואר בגמ' לעיל (לג:

) והא דהר"ן קבע דין זה בכאן משום דבירושלמי רצה למיפשט האי דינא מתחלה מהאי ברייתא דלעיל דקתני קונם ככר זו הקדש ואכלה בין הוא או חברו מעל כו' לא אמר אלא אכלו הא לחמם את ידו מותר ודחי לה דמיירי באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה עד כדון צריכה נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו פי' אבל אם לא הזכיר לשון אכילה אלא נדר מן הככר סתם צריכה פי' צריך עיון ולכן קבע הר"ן דין זה כאן והנה כפי שמפרשים רבותינו האחרונים ז"ל הספק הוא במי שנדר מן הככר סתם אם אוסר עליו הנאה כזו שהוא שלא כדרך הנאתו ופסק בש"ע לחומרא כיון דהוא בעיא דלא איפשיטא בירושלמי לכן תמה ע"ז בעל מחנה אפרים הל' נדרים סי' כ"ז מהא דאמרינן בערובין (דף ( הנודר מן הככר מערבין לו בה ופרש"י ז"ל שם דלא מסיק אדעתיה לאסור אלא כדרך הנאתו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ערובין וע' מג"א סי' שפ"ו סק"י כתב ג"כ דמסתמא אין דעת הנודר רק על דרך הנאתו וע' חדושי הגרע"א בסי' רכ"א שתמה עליו ממה דפסקינן באומר הנאת מאכלך עלי שאסור ללעוס חטים וליתן ע"ג מכתו והא מבואר במג"א סי' תס"ו דלעיסת חטים ע"ג מכתו הוי שלא כדה"נ ובס' יד שאול כתב דהא דאמרינן דלעיסת חטים ע"ג מכתו הוי שלכדה"נ הוא באם אנו דנין מתורת אכילה שפיר אמרינן דלעיסת חטים אינו חשוב אכילה אבל באומר הנאת מאכלך עלי שלא יהנה מגוף המאכל שלא ע"י אכילה זה הוא באמת הנאה גמורה כדרך הנאתו וע' ברא"ש שפירש כן דרפואה למכה היא והנאת מאכלך משמע שהוא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה ע"ש. וע' בתוס' חדושי הגרע"א על המשניות פ"ה אות מ"ג שכתב דרבא דפשיט לעיל דככרי עליך אסור בנתנה לו דאי לא ככרי עליך לאפוקי מאי אינו סובר דיהיה אסור לחמם בו ידיו. דאי לא תימא הכי אזיל ליה ההוכחה שלו דאולי אינו אסור אלא עד שהככר שלו ברשותו ולאסור עליו שלא יחמם בו ידיו ואינו מוכרח כ"כ מזה דרבא יפלוג ע"ז רק דלא מסתבר ליה לומר דאסרו משום זה דהא בידו למנעו ושלא להניחו לחמם בו ידיו כמו באכילה דא"צ לאסרו דהא בע"כ לא יקח וע' בס' קרן אורה דהא דקאמר רבא גבי ככרי דאסור ליתן במתנה משום דאי לא"ה למה אמר ככרי הרי בעוד שהככר אצלו א"צ לאסרו עליו לא יתן לו ובע"כ לא יקח ממנו דל"ד בככרי הוא דקאמר הכי אלא דבכל מילי מסתברא דכשאסר נכסיו על חברו אסרן גם ליתן לו במתנה ובזה יתיישב הא דמקשי ליה מהשאילני פרתך כו' השאילני קרדומך כו' דהתם ליכא הוכחה דכוונתו לאסור עליו במתנה דיכול להיות דכוונתו לאסור עליו בשאלה אלא ודאי דרבא סבר בכל מילי שאסרן עליו הכונה בודאי לכלול בזה הנתינה לו במתנה וע' בגליון הש"ס בחידושי הגרע"א שעמד באמת ע"ז דל"ק מהשאילני פרתך עיי"ש ואם נימא דרבא סובר ג"כ בככר דאסור לחמם בו ידיו. א"כ גם בככר ליכא הוכחה מוכחת דרצונו לאסור עליו במתנה ואפ"ה סבר רבא מסברא דבודאי דעתו לאסור עליו גם במתנה א"כ שפיר קשה מהא דהשאילני פרתך כו':

ע"ב בר"נ ד"ה קיני זבין כו' לפי שכל אלו מביאין שתי תורים קראם כן, צ"ל קן:

ע"ב בר"נ ד"ה ומלמדו מדרש דמצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל בטורי אבן ר"ה (דף כ"ח) הקשה ממשנה דכאן על רב יהודא דאמר שם דאם תקע בשופר של שלמים לא יצא משום דסבר מצות ליהנות ניתנו ממתניתין דכאן דמוכח דמצות לאו ליהנות ניתנו ומתחלה רצה לתרץ דלרב יהודא הטעם דמלמדו מדרש כיון דאסור ליטול שכר לימוד והכל חייבים ללמד בחנם אין זה נהנה מחברו במה שמלמדו בחנם. דאם לא ילמדנו זה המדיר ילמדנו אחר בחנם ואח"כ דחה זה דהא גבי הזאה נמי אסור ליטול שכר עבור הזאה ואפ"ה נקיט רבא טעם ההיתר דמזה עליו בימות הגשמים משום דמצות לל"נ הא לא"ה אסור ולא אמרינן כיון שאסור ליקח שכר מהזאה אם לא יזה זה ימצא אחר שיזה עליו בחנם כו' וסיים שם, והא דק"ל מפ' ד' דנדרים יתבאר שם עכ"ל ולא זכינו לאורו ושיחתו בכאן. והנה הדיחוי שדחה הגאון חוזר ונראה כי כן כתוב הטעם בשיטה מקובצת וז"ל ומלמדו מדרש שאם לא ילמדנו ימצא אחרים שילמדהו בחנם ואע"ג שמהנהו במה שמלמדו כל ישראל ערבים זב"ז ובשכר אסור ללמד תורה שבע"פ דמה אני בחנם כו' ומה שהקשה בעל ט"א מדנקיט רבא טעם ההיתר גבי הזאה משום דמצות לל"נ הא לא"ה אסור ל"ק כ"כ על ר"י דרבא נקיט הטעם אליבא דנפשי' דס"ל מצות לל"נ ואה"נ דגם טעמא אחרינא איכא בלא זה וע' בשעה"מ הל' שופר פ"א שעמד ג"כ על קושית הטורי אבן ותירץ דרב יהודא דסבר מצות ליהנות ניתנו יפרש דהיינו טעמא דמלמדו מדרש דסתם מודר מחברו אין דעתו על דבר מצוה ע"ש:

שם ד"ה אלא מחוסרי כפרה שאני כו' ומדר' יוחנן דאמר הכל צריכים דעת לא מיפשטא בעיין לומר דשלוחי דידן נינהו כו' עכ"ל אין כוונת הר"ן להקשות אמאי לא פשיט האיבעי' מדר' יוחנן דזה אינו דהא כבר כתב הר"ן לעיל דבעי למיפשט ממשנה או ברייתא אלא כוונתו דלא תיקשי אפשיטותא דפשטינן מדר"ה דשלוחי דשמיא הוו מחמת מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחא משווינן ומדר' יוחנן איכא למיפשט איפכא דשלוחי דידן הוו דהא הכל צריכין דעת בעלים כו' וע"ז קאמר הר"ן דמדר"י ליכא למיפשט איפכא. דאיכא למימר דרחמנא שווינהו לכהני שלוחין כל היכי דאיכא דעת בעלים ובחדושי הרשב"א תמצא הדברים ערוכים וכתובים כסדרן. דמתחלה מתרץ כן דבעי למיפשט ממשנה או ברייתא ואח"כ מסיק כתירוץ הר"ן וכתב שזה נראה לו עיקר דאי לא תיקשי הלכתא אהלכתא דקיי"ל הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וקיי"ל דשלוחי דרחמנא הן וכדפשיט רב הונא בקדושין עכ"ל והר"ן שנה לן בלשון קצרה וע' בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ח שהקשה אמאי לא פשיט הך איבעיא מברייתא פ"ק דחולין (דף י"ג:

) איש איש מלמד שהנכרים נודרין נדרים ונדבות כישראל ואי ס"ד דכהני שלוחי דידן הוו הא אין שליחות לנכרי וע"כ דשלוחי דשמיא הוו ותירץ דלגבי נכרים פשיטא לן דשלוחי דשמיא הוו ולא מיבעי' להש"ס אלא לגבי ישראל דבני שליחות הוו אם הם לגבי ישראל שלוחי דידן או ג"כ שלוחי דשמיא וכה"ג כתב הריטב"א לחלק ומתרץ הא דלא פשיט הבעיא מהא דאמר רב הונא מסברא מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח משווינן וכתב דהא דפשיטא לרב הונא דשלוחי דשמיא הוו היינו לענין קרבנות שמקריבין הכהנים בעד ישראלים אבל האיבעי' הוא בקרבנות שמקריבים בעד כהנים דאינהו ג"כ מצי למיעבד ומצי משווי שליח ולהכי הם שלוחי דידהו או לא דגם אצל כהנים הוו שלוחי דשמיא והא דאתינן למיפשט בעיין ממתניתין דתנן ומקריב עליו קיני זבין בדין הוא דהוי מצי למידחי דמיירי בקרבנות ישראל אלא משום דסתמא קתני משמע לי' אפי' בכהן ע"ש] ובתשובת גבעת שאול סי' ק"ט תירץ ע"פ סברת הר"ן דממשנה או מברייתא