שלמי נדרים נג

על ח"מ בסי' כ"א הגיה בדברי רש"י שצ"ל באונסא ד"לא מוכח כי האי דלעיל דפסקי' מעברא. וע' בשיטה מקובצת כאן כתוב ג"כ באונסא דמוכח אבל לא סיים כי ההיא דלעיל דפסקא מעברא. ודבריו יש ליישב דכוונתו דהאונס יהי' מוכח לאינשי דהי' אנוס ולא שיהי' נאמן בעצמו לומר אנוס הייתי וע"ש בס' ת"י הנ"ל מ"ש בזה:

בפי' הרא"ש ד"ה ר' יוסי אומר יתן כו' בסוף הדבור והאי פירושא ניחא טפי דבקני' אותיות בעינן כתיבה ומסירה עכ"ל פי' וכאן לא שייך כתיבה ומסירה דהא צריך לכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודי' דאית בי' והכא הא נמחל שעבודו כדי המעות שנתן לכן האי פירושא שנתן המעות מתנה ניחא טפי. כן פירש הש"ך שם סק"ו דברי הרא"ש ודלא כסמ"ע שם וע' בט"ז שם ובסי' מ"ח:

בר"נ תחלת העמוד וכיון דמחילה הוא לית בי' אסמכתא דמי"ד זוכ"ה ב"ו חברו וכן דעת הרמב"ם ז"ל כו' עכ"ל. מ"ש הר"ן ודייק בלשונו דמיד זוכה בו חברו יש לומר שכיון בזה לתרץ קושית המהרי"ט על הך דינא דהרמב"ם דבמחילה לא שייך אסמכתא שהקשה מהא דאי' בב"מ פ' המקבל (דף ק"ט.) האי שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא בלי שבחא ואמרינן שם דאסמכתא היא יעויי"ש. והמחנה אפרים סוף הל' מכירה בדיני אסמכתא תמה עליו דהתם לא מסר ביד חברו כלום. אבל היכי שהוא מוחל זה שיש לו ביד חברו לא הוי אסמכתא ע"ש והנה במהרי"ט גופי' שם כתב וז"ל ומנא תימרא דאף במחילה וסילוק דלאו הקנאה גמורה הוא שייך אסמכתא מדאמרינן פ' המקבל האי שתלא דאמר אי מפסידנא כו' דייק ואמר דלאו הקנאה גמורה הוא והיינו ע"פ מה שביאר מקודם לזה דהא דאמרינן דמעכשיו מסלק אסמכתא היינו בשהקנה לו קרקע או מטלטלין וא"ל קנה זה מעכשיו דמההיא שעתא אית לי' ללוקח הנאה מינה דלכי מקיים תנאי' הרי הוא שלו למפרע דלוקח אוכל פירות כו' אבל היכי דלא יהיב לי' מידי אלא משתעבד לי' בחוב אפי' אמר לו מעכשיו כיון שאין זוכה בו אלא בשעת קיומו של תנאי או ביטולו ואין כאן יפוי כח במה שהקנהו מעכשיו שהרי א"א לקנין שיקנה אם לא מעכשיו דאלו לאחר זמן ה"ל כמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דכלתה משיכתו ומה הוכחה יש שגמר להקנותו וסיים אח"כ וכן במחילה וסילוק ד"לאו הקנאה ג"מורה היא היינו כעין ההיא דשתלא דפ' המקבל לע"ע אין ביד הבעה"ב משל השתלא כלום אלא דמתנה אי מפסידנא מסליקנא מההיא שבחא שעתיד להיות ואינו מוכח שבעין יפה הקנה כו' יעויי"ש שהאריך לבאר בטוב טעם וזה שדייק הר"ן בלשונו כאן דהיכי שמסר ביד חבירו דמי"ד זוכ"ה ב"ו במחילה כזו לא הוי אסמכתא אבל היכי דאינו זוכה בו מיד גם במחילה שייך אסמכתא ולהכי לק"מ מההיא דשתלא הנ"ל:

ד' כח במשנה. כיצד אמרו לו אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי כו' וב"ה אומרים אלו ואלו מותרים משמע דטעמא דב"ה מצד שההכרח מביא לו להוסיף לנדור אף במה שלא בקש ממנו. בכדי שיאמין לו. וכ"ז הוא מחמת אונס ולכאורה בלא"ה י"ל דמותר דהא ב"ה ס"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו ובס' קרן אורה כתב דלא שייך הכא הותר מקצתו כיון דלא נתכוון לנדר כלל דאמר בלבו היום ולפע"ד י"ל דהכא דמיירי דמותר לכתחלה לנדור ולישבע ל"ש לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו דזה ל"ש רק בדיעבד שלא לאסור הפירות עליהם. וגם לפמ"ש הר"ן לעיל דנדר שהותר מקצתו ל"ש אלא בהתרת חכם וע"פ פתח ניחא ג"כ ואפשר דהכא שייך ג"כ שהנדר מעיקרו אינו נדר:

תוס' ד"ה ב"ה אומרים יש שאלה בשבועה פירוש נזקקין להתיר לו ולמ"ד לעיל אין נזקקין לאלקי ישראל מוקי הך דב"ה דהכא ב"נדר ב"ודאי כו' כפי הנוסח שלפנינו אין לו מובן כלל דהא מבואר להדיא ובה"א אף בשבועה וכבר עמד בזה בס' קרן אורה וצריך להגי' מוקי הך דהכא בנשבע מ"יראה והיינו דהך דמ"ד דסובר אין נזקקין לאלקי ישראל לא משני כרב אשי אלא מוקי לה כשינויא קמא דגמ' דמשני תנא מתני' בנדר להודיעך כחן דב"ש תנא ברייתא בשבועה להודיעך כחן דב"ה ולא פליגי אם יש שאלה בשבועה:

בר"נ ד"ה היכי נדר כו' אפ"ה מי שגמר בלבו לדור מפת חטים והוציא פת סתם לא אמרינן כיון דסתמא קאמר וליכא אונסא שיהא אסור בכל פת כו' כיון דלהוציא פת חטים נתכוין. אלא בתר דאמר פת אתקל מילולי' הרי אין פיו ולבו שוין כו' עכ"ל ולפ"ז אם אינו אומר כן דמשום דאתקל לי' מילולי' לא אמר רק פת סתם אלא שאומר סתם שאף שבפיו אמר פת סתם בלבו חשב רק על פת חטים. אינו נאמן כיון דלשון פת סתם הוא כולל על כל מיני פת אינו יכול לעשות מלשון כללי פרטי וחלקי וכ"מ ממ"ש התוס' בשבועות (דף כו:

) ד"ה גמר בלבו כו' לחד תירוצא דמתרצי סוגי' דהתם דלא תיקשי מסוגי' דנדרים דבעינן דוקא אונסא דהתם אמרינן גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ואף בלא אונס נאמן לומר הכי וכתבו משום דסתם פת הוי דחטים להכי שרי אפי' שלא במקום אונס אבל אם הי' במשמע הלשון דפת סתם לשון כולל בין דחטים בין דשעורים לא הי' נאמן לומר בלבי הי' רק על פת חטים דאינו יכול לעשות מלשון כללי פרטי וחלקי והקשה ע"ז מהר"י בן לב הביאו הלח"מ פ"ב מהל' שבועות מהא דלעיל (דף כ"ה.) ולישבע יתהון דמקיימיתון תורות ומשני משמע תורת חטאת תורת מנחה כו' וכן לעיל דפריך ולישבע יתהון דמקיימיתון תורה ומשני משמע תורה אחת והא כיון דלשון תורות וגם תורה משמע כללי כענין תורה צוה לנו משה איך יכול לעשות מלשון כללי חלקי ופרטי והלח"מ תירץ דהא דאמרינן דאינו יכול לעשות מלשון כללי פרטי וחלקי היינו במקום שהי' לו אפשר לפרש דבריו כגון מי שנדר בפת ובלבו הי' לפת חטים בלבד מי מנעו ועכבו לפרש דבריו פת חטים. ומי הכריחו לסתום דבריו להכי אינו נאמן בזה אם לא שנאמר דגם סתם פת הוא פת חטים בלשון ב"א כמ"ש התוס' בשבועות. אבל גבי שבועת מרע"ה לישראל היו מוכרחים לסתום דבריהם מפני אימת משה שהי' משביעם ואם היו אומרים לו בפירוש תורה אחת או תורת חטאת ואשם לא הי' מקבל מהם ומפני כן כדי להטעות למשה היו מוכרחים שלא לגלות ולסתום דבריהם מפני כך היו יכולים לעשות מלשון כולל פרטי וחלקי יעויי"ש. אכן עדיין יש לעיין מהא דאמרינן לקמן (דף ל':

) הנודר מן הנולדים אסור אף בילודים (פי' שכבר נולדו ובאו לעולם) ע"ש בר"ן משום דבלשון בני אדם נולדים הוא לשון כולל בין מה שיולדו אח"כ ובין מה שנולדו מכבר. ואמרינן שם דלא נתכוון זה אלא ממה שדרכו להוולד לאפוקי דגים ועופות ומשמע משם שאם יאמר שלא נתכוון אלא לנולדים כבר או למי שעתידין להוולד לבד שאינו אסור אלא כפי מחשבת לבו ועושה מלשון כללי חלקי ופרטי וקשה הא התם לא הי' מוכרח לסתום דבריו והי' יכול לפרש דבריו או נולדים כבר או לעתידין להוולד לחוד ואפ"ה אם אמר שנתכוון רק לאחד מב' הלשונות יכול לעשות מלשון כולל חלקי ופרטי אמנם מצאתי בס' מחנה אפרים הל' נדרים סימן ד' ישוב ע"ז וז"ל דהתם כשאומר שלא נתכוון אלא בנולדים כבר או במי שעתידין להוולד לחוד הי' סובר שאין בכלל לשונו אלא משמעות פרטי ולא משמעות כללי אבל אם בדעתו ג"כ ומבין שזהו לשון כללי כמו פת סתם שאין שום אחד שיחשוב בלבו שבלשון פת סתם לא יהא לשון כולל אלא לשון פרטי וסתם דבריו להכי אינו נאמן לעשות מלשון כללי חלקי ופרטי ע"ש עוד מ"ש בסימן ואו: