שלמי נדרים נד

ע"ב תוס' ד"ה היכי נדר פי' ר"י דאי סתם כדקתני כו' א"כ אין לך אינם נקצצות דהא נקצצות לסוף אלף שנים כצ"ל ושם בד"ה אין להם פדיון כו' דפשיטא לי' דאין להם פדיון ר"ל שאין מועיל להם פדיון "במקדש ובכלים" דאין להם פדיון, נדפס ג"כ בשבוש וצ"ל שאין מועיל להם פדיון כמקדיש בהמה וככלי שרת וכן הוא בשיטה מקובצת וז"ל וכי היכן מצינו הקדש שאין להם פדיון לבד מבהמה וכלי שרת:

בר"נ ד"ה וכתב הרשב"א ז"ל דעולא לא פליג אבר פדא אלא בלאחר שיקצצו כו' וכיון שכן כתב ז"ל דמהא שמעינן לדיני ממונות שהאומר לחברו לך וחזק וקני שדה זו שתהא נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים כו' כצ"ל ותיבת או שתהא כו' האי או יש למחוק ושם הביא דעת החכם הגדול ר"מ קרטבי ז"ל שסובר דעולא ובר פדא בתרתי פליגי והא בהא תליא כו' ולעולא מאי דאמר עד שיקצצו לא בא לומר שאפי' יפדם יחזרו לקדושתן עד שיקצצו אלא לומר שיהו קדושות עד אותו זמן ומאותו זמן ואילך תפקע קדושתה כו' ע"ש בס' קרן אורה הקשה תינח בנטיעות דאחר שיקצצו ג"כ יש בהם ממש והם בעין שייך לומר דבא למעט דלאחר שיקצצו יצאו לחולין ולא יהיו צריכים פדיון אבל בטלית דאמר עד שתשרף מאי בעי למעט הלא אחר שתשרף אינו שוה כלום וכתב שצ"ל שמה שאמר אם אינה נשרפת אין כוונתו שתשרף לגמרי אלא אם אין נשרפת כולה אלא מקצתה ותשאר מקצת ממנה. ובירושלמי איתא אם אינה נשרפת או נקרעת ע"ש ויש לומר עוד דכוונתו ג"כ למעוטי דהאפר לא יהי' אסור כאפר הקדש דקיי"ל אפר הקדש לעולם אסור ע' פסחים (דף כ"ז:

) כל הנשרפין אפרן מותר כו' ואפר הקדש לעולם אסור דף כט בר"ן ד"ה וכי קדושה שבהן להיכן הלכה כו' וא"ת תינח למאי דמפרשינן במתניתין דבהקדש ממש עסקינן איכא למיפרך הכי אבל לאידך פירושא דפרישנא דבקונמות עסקינן היכי סליק אדעתא דבקונמות לא פקעה בכדי והתנן בפ' הנודר מן הירק שאת נהנית לי עד הפסח כו' אסורה בהנאתו עד הפסח אלמא דלאחר הפסח פקע איסורי' ממילא כו' ותירץ הרב ר' יונה ז"ל דה"מ בקונם פרטי כו' אבל בקונם כללי כי הך דמתניתין דאסר להנטיעות אכולי עלמא כי היכי דאלים דתפיס פדיוני' כהקדש כו' עכ"ל בס' קרן אורה כתב לפ"ז אם אמר קונם ישראל נהנים לי עד הפסח אסור לעולם כיון דהוי קונם כללי ולי נראה דדוקא בגוונא דמתני' דאמר נטיעות האלו קרבן הוא די"ל קדושה שבהן להיכן הלכה משום דחלה קדושה עלייהו כהקדש גמור לר"מ. אבל אמר קונם ישראל נהנין לי היינו שאוסר הנאתו על כל ישראל בכה"ג ל"ש למימר דקדושה חלה עליו לענין מעילה ופדיון ואין כאן אלא איסור בעלמא ואין האיסור חל אלא על זמן שאסר עכ"ל ולפי שבזמן הרב בעל קרן אורה לא יצא לאור הדפוס הלכות הרמב"ן על נדרים עם נושאי כליו הריטב"א והנ"י זכר כולם לברכה לכן חידש הרב הנ"ל מדעתו הגדולה לעורר בזה ולא ביאר בשלימות אמנם אנחנו ת"ל שזכינו בימינו והאיר לנו אור המאור הלכות הרמב"ן עם פי' הריטב"א אמרנו להשלים בשלמי נדרים שלנו מה שכתב הריטב"א ז"ל בזה וראוי להעתיקו כאן והם קילורין לעינים וז"ל אקשיתי קמי מורי הא דתנן קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך שבת זו כו' חודש זה כו' וכל ההיא פרקא מוכח בהדיא שהאוסר דבר עליו בקונם לזמן. כיון שהגיע לזמנו מותר ותירץ לי מורי שאני התם דלא אסר דבר מסויים אלא כל יין שבעולם ואין האיסור חל עליו כ"כ על דבר מסויים דומיא דאשה אבל באוסר דבר מסויים עליו או על אחרים לא פקע איסורא בכדי והקשיתי קמיה מהא דתנן קונם ביתך שאני נכנס כו' והא הכא דאסר נפשיה על דבר מסויים ואפ"ה כי מת או מכרו דלאו ביתו הוא שרי ופקע איסורי' בכדי ודנתי לפניו דשמא לא איתמר האי דינא דלא פקעה קדושה בכדי אלא כגון מקדיש דבר שלו ליום אחד דההוא יומא חל עליו הקדש לגמרי ואסריה אכ"ע לבר מגבוה הלכך כיון דחל כולי האי לא פקע בכדי וכן במקדש אשה ואמר לה היום את אשתי בלבד לההיא יומא מיהת שוויא הקדש ואסירא לכ"ע בר מדידיה הילכך כיון דתפסי כולי האי לשעה לא פקע בכדי ודכוותה אמרינן באומר ככרי זה אני אוסר לכל העולם היום דכיון דחייל איסורי' עלי' לכולי עלמא היום לא פקע בכדי אבל באוסר אותו על מקצת בני אדם ולשאר ב"א אשתאר חולין ולא נאסר להם כלל וכן באוסר דבר של אחרים עליו דלדידיה בלחוד אסור ולכ"ע שרי. לא חייל איסורא כולי האי ולכי מטא זימני' פקע בכדי ואפילו באוסר דבר שלו על כל העולם כיון דלא אסריה אנפשי' ואשתאר תוך זמן איסורו לאחרים בהיתר אצלו דין הוא דפקע בכדי ולא דמי לאשה דלדידיה שריא היום ואפ"ה לא פקע בכדי וכן בהקדש דשרי לגבוה תוך זמנו ואפ"ה לא פקע בכדי דהתם לא הוי הקדש לאתסורי אגבוה כלל וזהו ענין ההקדש שיהיה לשם ואלו היה אוסרו לשם לא הוי הקדש כלל וכן באשה אין שם אישות כלל שתהא אסורה להמקדש ואלו בא לאוסרה אף על עצמו לאו אשת איש היא כלל ושם אישות הוא להתירה להמקדש ולאסרה על אחרים כהקדש הלכך לאינשי דעלמא שבא לאסור כבר חל האיסור לגמרי היום ומש"ה לא פקע בכדי אבל הכא באוסר ככר זה לכל העולם זולתו אפשר היה וראוי לאסור אף על עצמו והוי חייל ותפיס איסורי' שפיר וכיון שכן ושייר באיסורי' דלא אסרי' אנפשי' לא הוי לגמרי חד"א ולהכי פקע בכדי:

בפי' הרא"ש ד"ה מי נפקא מיניה בלא גט דמילתא דפשיטא היא דכיון דנעשית אשתו אינה יוצאה ממנו בלא גט וה"נ אמר לענין גט כו' כיון שפסקה פסקה וה"ה נמי לענין קדושין דמקשינן הוי' ליציאה עכ"ל ע' במש"ל פ"ז מהל' אישות וע' בס' אבני מלואים באה"ע סי' מ' ס"ק ה' שכתב דהא דהוכרח הרא"ש לפרש משום דאתקש הוי' ליציאה הוא רק לפי מאי דס"ד דקדושת הגוף ג"כ פקעה בכדי אבל למסקנא דקיי"ל דקדושת הגוף לא פקעה בכדי והאומר שלשים יום עולה לא פקעה בכדי ממילא בקדושי אשה אין אנו צריכין להך היקשא דויצאה והיתה דאפילו אם נימא דלא אתקש הוי' ליציאה אפ"ה באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא נפקא בלא גט דקדושת הגוף לא פקע בכדי ואפילו אם נימא דבגט כה"ג אינה מגורשת משום דה"ל שיור ואין זה כריתות אבל בקדושין כיון דקדושת הגוף לא פקעה בכדי לא הוי שיור כלל כיון דממילא פשטה קדושין לעולם עכ"ל ויש להעיר קצת דהא הרא"ש העמיד דבריו על דברי רב המנונא דפריך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה דלא ס"ל דקדושה פקעה בכדי וכמ"ש הר"ן ד"ה וכי קדושה שבהן כו' ורב המנונא סובר דאפי' קדושת דמים לא פקעה בכדי ומכ"ש קדושת הגוף וא"כ אליבא דרב המנונא למאי הוכרח הרא"ש לפרש משום ההיקש דאתקש קדושין לגירושין מויצאה והיתה ועיין עוד בס' הנ"ל בסי' כ"ח ס"ק נ"א מה שביאר שיטת הרא"ה ז"ל שהביא הר"ן בחדושיו לגיטין דדעתו דגם בדיני ממונות אמרינן סברא זו כיון דפסקה פסקה היינו שאם נותן אחד לחברו קרקע גוף ופירות ליום אחד שזכה המקבל הקרקע לעולם משום כיון דפסקה פסקה דלכאורה השיטה הזאת תמוה מסוגיא דידן דע"כ לא פליגי בר פדא ועולא אלא אם קדושת דמים פקעה בכדי אבל בדיני ממונות לכאורה לכ"ע פקע בכדי וכמ"ש הר"ן ז"ל דזכי' דממונא ודאי פקע בכדי וכדאמרינן בעלמא נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא ממה ששייר ראשון הא שייר ראשון אית ליה לשני והגאון בעל אבני מלואים ז"ל יישב שיטת הרא"ה ז"ל דמטעם הפקר נגעו בה דכיון שיצאה הקרקע מרשות הבעלים יום אחד שוב אינה נכנס לרשות הבעלים וא"כ ממילא זוכה המקבל מתנה בתורת הפקר כיון דלית ליה בעלים אבל בהקדש אע"ג דיצאה מרשות הבעלים להקדש לזמן אחד אינו נעשה הקדש דמאן זוכה להקדש דאין חצר להקדש ורק לבר פדא דס"ל קדושה לא פקעה בכדי א"כ.