שלמי נדרים נב

וענבה שאני טועמת פ"א לא הוי כ"א נדר אחד היינו דוקא בשאין מונחים לפניו דאז אין הפרט מיותר דלמעוטי שאר פירות קאתי אבל במונחים לפניו כגון תאנה וענבה דהי' די לו לומר קונם שלא אוכל אותם ופרט לכל א' אפי' ר"ש מודה דהוי כשני נדרים וכדאמרינן במכות פ' אלו הן הלוקין (דף י"ח.) דכל כלל ואח"כ פרט לאורויי לאו קא אתי דאמרינן שם לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם מיהדר מיפרש בהו רחמנא ל"ל אלא ליחודי להו לאווי לכל חד וחד יעויי"ש במהרי"ט שהאריך הרבה שם בפלפולו העצום והנה הרואה יראה שהנוסחא שהעתיקו רבינו ירוחם והב"י ישרה ונכונה היא וראיתי אח"כ ג"כ שכבר העיר ע"ז הגאון מלבוב בספרו ידות נדרים בסי' רל"ב ס"ק י"ב. וע' במחנה אפרים הל' שבועות סימן ט' הביא ג"כ דברי מהרי"ט הנ"ל אלא שלדעתו הא דנקיט הרא"ש שלא היו לפניו משום דאז לא שייך החלפה אבל אם היו מונחים לפניו אז שייך החלפה גם בשני מינים דהיינו שהיו מונחים לפניו בשר ויין שאם נשבע ואמר שבועה שלא אהנה ממה שלפני ומצא פתח לאחד מהם. ומחליף דבריו שאומר אלו הייתי יודע שמה שמונח לפני הוא ג"כ למשל יין לא הייתי אומר בכלל שבועה שלא אהנה ממה שלפני אלא הייתי אומר שלא אהנה מבשר שלפני ושייך שפיר החלפה ולהכי צייר הרא"ש בספק שנסתפק באופן שלא היו מונחים לפניו דאז ל"ש החלפה ויעויי"ש כמה הערות טובים וישרים למוצאי דעת:

ע"ב בר"ן ד"ה יש נדר שמקצתו מותר ומקצתו אסור. נ"ל דמקצתו מותר בלא שאלה קאמר כיון שיש טעות בעיקר הנדר שלא נתכוון לבנות שוח מעולם כו' עכ"ל:

ולעיל גבי בצל שאני טועם שהבצל רע ללב כו' לא פירש הר"ן דמותר בלי שאלה והי' נראה לכאורה שבמכוון כתב דוקא כאן גבי בנות שוח ולטעמי' אזיל שמחלק במתניתין בין היכי דהוה מוטעה בעיקר הנדר כגון בראה אותן אוכלים תאנים והיו אביו ואחיו עמהם שלא נתכוון לאביו מעולם שלא הי' יודע שהוא שם שם דוקא מותר בלי שאלה אבל בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיפרש שגנבה את כיסי כו' דאי לא אע"פ שיהי' דעתו בשביל כך כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר. כן יש לחלק בין הך דבצל שאני טועם להך דנדר מן הכלכלה והיו בה בנות שוח דגבי כלכלה לא ידע כלל שיש בה בנות שוח והוי מוטעה בעיקר הנדר ולהכי א"צ שאלה אבל גבי בצל שאני טועם אלו לא פירש שהבצל רע ללב לשון הנדר שלו במשמע כל הבצלים אפי' כופרי ואולי הוא חושב שגם הכופרי רע ללב וכן משמע מהלשון שאמרו לו והלא הכופרי יפה ללב דהשומעים את לשון נדרו בצל שאני טועם שכוונתו על כל הבצלים ואף שפורט בלשונו שהבצל רע ללב אולי הוא אינו יודע שיש בצל שיפה ללב וא"כ כיון שאינו מוטעה בעיקר הנדר הא דאמרינן הותר בכופרי ולא בכופרי לבד כו' מותר ע"י שאלה קאמר כן הי' נראה לכאורה אבל עיין בר"ן לקמן (דף סו. ) במשנה שם שהר"ן גופי' מפרש שם בד"ה קונם יין כו' הותר במיושן בלא פתח כלל וכן נמי הותר בכופרי בלא פתח כיון דלא נתכוון מעולם במיושן ובכופרי יעויי"ש. ומעתה מוכרחים אנו לומר דהר"ן בכאן שהעמיד דבריו על הא דבנות שוח שלאו בדוקא נקיט רק כאן אלא שגם בהא דלעיל גבי יין מיושן ובצל כופרי ג"כ הדין שמותר בלא שאלה משום דהוי ג"כ מוטעה בעיקר הנדר שלא נתכוון מעולם למיושן ולכופרי ומצאנו במהרי"ט בראשונות סי' ס"ח שעמד על דברי הר"ן (שבדף ס"ו) הנ"ל דאם נאמר שהוי מוטעה בעיקר הנדר שלא נתכוון מעולם למיושן או לכופרי למה הוצרך לפרש ולומר שהבצל רע ללב אפי' לא פירש כל שהוא אומר שמעולם לא נתכוון אלא לבצלים שהם רעים ללב מותר דומיא דראה אותן אוכלים תאנים כו' וכתב שצריך לומר דמכל מקום כשנדר מכל הבצלים נדר אף מן הכופרי אלא שלא הי' יודע שהכופרי יפה ללב וכן ביין אף במיושן נדר כו' תדע דגבי כלכלה והיו בה בנות שוח כו' מותר בכולם אע"פ שלא פירש משום דהתם לא נתכוון לבנות שוח מעולם שלא הי' יודע שהיו שם בנות שוח שאלו ידע שהיו שם לא הי' נודר שכבר הי' יודע שבנות שוח יפות הן וכתב הוא ז"ל שלשון הר"ן שם צריך לתקנו שמ"ש שלא נתכוון למיושן ולכופרי דהכי קאמר מאחר שפירש הטעם. ודאי דמעולם לא נתכוון לאלו כלומר שאלו ידע שהכופרי יפה ללב לא הי' נודר:

ד' כז בהמפרש ד"ה וחלה הוא המדיר עכ"ל לכאורה נראה שצ"ל המודר דאי המזומן שהוא המודר הי' בריא והמדיר שהוא המזמן הי' חולה מצי המזומן לומר אנא הא קאימנא ומצידי לא נמנע ההליכה אליך לסעוד ופשיטא דאינו נאסר עליו נכסי המדיר ובס' יד שאול להגאון רי"ש מלבוב כתב דפי' המפרש הוא לפי מאי דדחי לעיל (דף כ"ד.) הפשיטות מהאיבעי' דבעי אי פליגי רבנן על ראב"י או לא ומוקי לה דזמינא אדרי' למזמנא ע"ש דלפי דיחוי זה המזומן הוא המדיר יש לפרש וחלה המדיר שהוא המזומן. אמנם יותר נכון שצ"ל המודר ועמ"ש בפי' הרא"ש בד"ה הרי אלו נדרי אונסין בהר"נ באמצע הדבור המתחיל וכתב הרמב"ן כו' ודאמר הותר מקצתו הותר כולו דוקא בשכללם כולם ואמר כולכם או שאמר לזה ולזה בוא"ו אבל אם אמר לזה לזה הותר אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים עכ"ל דברי הר"ן שבכאן סותרים למה שפסק הוא בעצמו לקמן (דף ס"ו.) בד"ה ולענין הלכה כו' שפסק שם כר' שמעון דס"ל עד שיאמר שבועה לכל א' וא' אבל לזה לזה כללא הוי ע"ש וע' לקמן (דף פ"ז:

) אמרה קונם שאני טועמת כו' מתניתין ר"ש היא וע"ש בר"ן וע' במהרי"ט בראשונות סי' ס"ח שהעיר ע"ז וכתב שם דברים עתיקים, מדבש ונופת מתוקים:

בפי' הרא"ש ד"ה הרי אלו נדרי אונסין כו' ורב הונא סובר ודאי בנדר דבעינן פיו ולבו שווין לא הי' בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון כו'. והא דלא פירש כפי' הר"ן ד"ה וכ"ת קטלא שאני כו' דרב הונא לא חש לפרכי' משום דהתם לא ה"ל למדיר לאתנויי דמאי איכפת לי' כו' היינו משום שרצה הרא"ש לפרש גם לפי האוקימתא דלעיל (כ"ד.) דזמינא אדרי' למזמנא ופי' שם הרא"ש שאמר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל אצלך וא"כ ה"ל לאתנויי דל"ש דמאי איכפת לי' דה"ל לאסוקי אדעתי' דיוכל לבוא לידי חסרון אמנם הר"ן הכא מפרש ג"כ שפיר דהא אליבא דרב הונא קיימינן השתא ורב הונא הא אמר לעיל הלכה כראב"י ומוכח מזה דסבר דרבנן פליגי על ראב"י אפי' בקמייתא. ומתניתין אתיא כפשטה שהמזמן אסר נכסיו על המזומן וא"כ שייך שפיר דמאי איכפת לי' לאתנויי ומש"ה לא חש ר"ה לשנויי לפירכי' וע' בס' קרן אורה שכתב ג"כ קרוב לזה במקצת הדברים:

ע"ב בהמפרש ד"ה והוא דלא אניס באונסא דמוכחא לאיניש כי האי דלעיל דפסקא מעברא עכ"ל לכאורה תמוה דאונס דפסקי' מעברא הוי אונס דמגלי ושכיח כדאמרינן לעיל מעברא מיגלי אונסא ואונס דשכיח ה"ל לאסוקי אדעתי' ולאתנויי ומדלא אתני אינו מבטל מה שהקנה ורק אונסא דשכיח ולא שכיח הוא דמבטל ומכ"ש אונס דלא שכיח כלל והרא"ש בד"ה שאני מעברא דמיגלי אונסא פי' באמת דעכבו נהר דמתניתין היינו שגדול הנהר מהפשרת שלגים ואי אפשר לעבור בו דלא שכיח אבל באונס דפסקי' מעברא הוי אונס דשכיח:

ואונס כזה ה"ל לאתנויי ואינו מבטל הקנין וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רל"ב ובח"מ סי' נ"ה סק"א דדוקא אונס דשכיח ול"ש וכ"ש אונס דלא שכיח כלל הוי אונס לענין נדרים וממון אבל אי שכיח לא הוי אונס דה"ל לאתנויי והשיג שם על תשובת מהרש"ך שכתב דברים הפכים וע' בס' עצי לבונה ביו"ד שם מ"ש בשם ס' שמלת בנימין לחלק בין נדרים לממון דבנדרים יש לומר דלא הי' דעתו אפי' אאונס דשכיח ולא הוי פיו ולבו שווין אבל בממון לא אזלינן בתר כוונת הלב כלל עיי"ש אבל המפרש דמיירי ג"כ בממון א"א ליישבו כלל אם לא שנגי' בדבריו ויגעתי ומצאתי שבס' תפארת יעקב