שלמי נדרים מט

שבדוקא נדר ולא לזרז ונשאר בצ"ע גם בס' ידות נדרים ביד שאול עמד ע"ז והוא ז"ל תירץ דהרי בנדרי אונסין בעינן דוקא אונסא דלא שכיח או דשכיח ולא שכיח אבל באונס דשכיח הוי נדר משום דה"ל לאתנויי ולאסיק אדעתי' דאם יארע אונס כזה לא יהיה נדר ולכן מקשה דמ"מ אף באונסא דשכיח דאין להתיר מטעם אונס משום דה"ל לאתנויי מ"מ יש להתיר מטעם נדרי זירוזין היינו אחרי שאירע עכ"פ אונס שוב יש לומר דאדעתא דהכי שיארע אונס אפי' אונס דשכיח לא נדרתי בדוקא אלא לזרז ואף שהוא מעמיד דבריו ואומר שבדוקא נדר ולא לזרז היינו אם לא יהי' שום אונס אז יהי' כוונתו בדוקא אבל אם יארע שום אונס אפי' דשכיחא בודאי לא יהי' כוונתו בדוקא אלא לזרז וע' בס' תפארת ירושלים על משניות מ"ש בזה ובהגהת הרש"ש ובס' קרן אורה כתב שבירושלמי בעי מעיקרא לאוקמי מתניתין דנדרי אונסין כר"מ אבל לחכמים דר"מ אפי' לא חלה נמי שיכול להתיר ולומר כלום אמרת אלא בשביל כבודי זהו כבודי ולבסוף משני דאתיא אפי' כחכמים ומיירי במפרש ואומר מפני כבודי וע"ש באורך מ"ש שם:

בר"נ ד"ה מי סברת דאדרי' מזמנא לזמינא זמינא אדרי' למזמנא כלומר לבקשת המזומן נדר המזמן כו' נדר זה עליך כלומר אסור נכסיך או נכסי על עצמך אם לא תעשה כן ונדר המזמן כו' כו' הא לא"ה נדרא הוי דליכא למימר לזרוזי אכוון שהרי לא הי' צריך לזרז אותו דאדרבה הוא בקש ממנו שיזמיננו עכ"ל. לפי הנוסחא שלפנינו משמע שהמזמן אסר ע"ע נכסיו או נכסי המזומן אם לא יזמיננו וא"כ קשה למה הוצרך הר"ן לפרש בסיום דבריו שהרי לא הי' צריך לזרז אותו כיון שהמזומן בקש מתחלה ממנו שיזמיננו. הא בלא"ה ל"ל לזרוזי מכוון לפי פי' הראשון שפי' הר"ן לעיל בד"ה משום דא"ל לאו כלבא אנא כו' דהיכי שהמזמן אוסר ע"ע נכסי המזומן איכא למימר דדוקא קאמר שאינו רוצה ליהנות ממנו אלא א"כ יקבל ג"כ ממנו הנאה ואינו מחלק לפי פי' זה בין מתנה מרובה למתנה מועטת. וא"כ כיון שמפרש דהמזמן אסר ע"ע נכסי המזומן בהכי הוי סגי למימר דלא הוי נ"ז ובעינן דוקא חלה שפטור מטעם נדרי אונסין ובשיטה מקובצת ראיתי שכתב וז"ל דאדרי' זמינא למזמנא שהמזומן פתח ואמר למזמן הזמינני אצלך והדירני מנכסיך אם לא אוכל אצלך ואין לפרש דאדרי' זמינא למזמנא שהפצירו לידור (פי' שהמזמן ידור) קונם שלא אהנה ממך אם לא תאכל אצלי דל"ל טעמא משום דא"ל מזמנא תיפוק לי' משום דא"ל לאו כלבא אנא עכ"ל לכן כנים אנחנו שכפי הנוסחא שלפנינו בר"ן דמשמע שהמזומן בקש מהמזמן שהמזמן יאסר ע"ע נכסיו או נכסי המזומן יקשה ל"ל טעמא משום דלא הי' צריך לזרז אותו משום דבקש ממנו שיזמיננו תיפוק לי' דלא הוי נדרי זרוזין משום דהדרך הוא להקפיד משום דלאו כלבא אנא וראיתי בהגהות הרש"ש שהגי' שנתחלפו התיבות וכצ"ל לבקשת המזמן נדר המזומן כו' וכן לקמן נדר זה עליך כלומר אסור נכסיך או נכסי ע"ע אם לא תעשה כן ונדר המזומן ע"ש ולפי הגהתו ופירושו שהמזומן נדר צריכים לפרש לשון הגמ' דזמינא אדרי' למזמנא היינו שהמזומן התחיל לבקש ממנו שיזמיננו ואח"כ אמר המזמן למזומן נדר זה עליך נדור שתאכל אצלי ואם לא תאכל תאסור נכסיך עליך או נכסי על עצמך ודוחק גדול הוא לפרש לשון דזמינא אדרי' למזמנא באופן זה דכפי פשוטו של לשון משמע דהמזמן יהי' באיסור נדר ובפי' הרא"ש ד"ה זמינא הוא דאדרי' למזמנא כו' וא"ל המזומן למזמן מודרני מנכסיך אם לא אוכל אצלך כו' צ"ל הדירני מנכסיך וכן הוא בלשון הטור בסי' רל"ב ומשמע שכן היה גירסתו בדברי הרא"ש [וע"ל (ד' כ"א.) בהמפרש ד"ה וחלה הוא המדיר ובמ"ש שם] וגם לפי' הטור והרא"ש צריך לדחוק ולפרש דזמינא אדרי' למזמנא שהוא בקש להמזמן שידירנו מנכסיו אם לא יאכל ממנו בכדי שבזה יהי' לו טעם להתנצל וליפטר מאיש אחר שבקש ג"כ אותו שיסעוד אצלו:

תוס' ד"ה יתר על כן כו' לכן נראה כו' והשתא לא שייך טעמא דלאו כלבא אנא ואשמועינן דאע"ג דפירש לו פת חמה וכוס חמין דמקפיד הוא טפי וסד"א כו' כצ"ל:

ע"ב בר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' בסוף הדבור ואי הכי היכי פסקינן כראב"י אפי' מה דאמר בבתרייתא (צ"ל בברייתא וכן בכמה מקומות שבדבור זה יש להגי' כן) ה"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא כו' עכ"ל בחדושי הגאון רעק"א על המשניות כתב ע"ז ואין דבריו מאירין לי ולדעתי בל אוכל הבין היכן מצינו דפסק כראב"י דברייתא דלמא מימרא דרב הונא דפסק כראב"י קאי אמתניתין. כי המשנה היתה שגורה בפי הכל כמ"ש הר"ן בעצמו מקודם ובאמת בברייתא אין הלכה כמותו ואדרבה בהכי מיושב הסוגיא ביותר דמש"ה פשוט דפליגי רבנן אפי' אקמייתא (דהר"ן נדחק בזו הקושיא דלמא רב הונא קאי אברייתא) דע"כ קאי אמתניתין אבל אברייתא לא מכח סתמא דמתניתין דפ' קונם יין ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא כו' ע"ש וע' בס' תפארת ירושלים מה שהשיב ע"ז:

במשנה נדרי הבאי אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים בש"ע סי' רל"ב סעי' ד' כשהעתיק בבא זו השמיט שני תיבות אלו "בדרך הזה" וכתב רק קונם ככר זה אם לא ראיתי כעולי מצרים וכתב שם הט"ז דמוכרח לגרוס בדרך הזה מדפריך בגמ' על קורת בית הבד. ולא והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא רמו לי' תליסר ארוותא תיבנא ובלע יתהון ולא פריך על כיוצאי מצרים. דהא אפשר שראה כמותן כדאיתא בא"ח סי' רכ"ד הרואה ששים רבוא מישראל ביחד כו' אלא על כרחך לומר שאמר בדרך הזה ומפורסם הוא שלא היו ס' רבוא באותו הדרך אבל לגירסת הש"ע קשה מהגמ' שזכרנו עכ"ל הט"ז ויש ליישב גירסת הש"ע ע"פ המבואר בירושלמי בכאן דקאמר והא לוליינוס מלכא כד נחית לתמן נחות עמי' מאה ועשרין ריבוון אלא אכן אנן קיימין בראי' אחת וכן יש לפרש כוונת הש"ע שאומר שראה בראי' אחת וע' בס' יד שאול סי' הנ"ל מ"ש בזה בגמ' ודלמא האי גברא קינא דשומשמני (נמלים) חזא ואסיק להון שמא עולי מצרים הא דלא פריך בפשוטו כיון דלא הזכיר בלשונו אנשים כעולי מצרים דלמא כוונתו באמת שראה נמלים כעולי מצרים כתב השיטה מקובצת דאין במשמע לשונו אלא ממין עולי מצרים שהם אנשים. רק דפריך דלמא אסיק להון שמא עולי מצרים היינו שקורא לנמלים עולי מצרים אבל אין לפרש שיאמר בלבי נתכוונתי לנמלים כיון דמשמעות לשונו מה שהוציא בשפתיו הוא לאנשים מה שחשב בלבו לאו כלום הוא דדברים שבלב אינן דברים. וע' ברמב"ם פ"ב מהל' שבועות מי שנשבע שלא אוכל היום ואח"כ אמר בלבי היה שלא אצא היום אינו לוקה ולא אמרינן דברים שבלב אינן דברים שאני התם שאומר בלבי הי' להוציא בשפתי שלא אצא היום ונכשלתי בפי שיצא מפי דבר שלא כרצוני להוציא ונתקל מילולי לומר שלא אוכל היום בכה"ג הוא דנאמן ע"ע וכן הוא מבואר בלשון הרמב"ם שם וז"ל. אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי אינו לוקה ע"כ וע' לקמן (דף כח.) גבי נודרין להרגין כו' דאמר בלבו היום ואע"ג דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים. לגבי אונסין שאני דבעינן התם דוקא שיש אונס הא בלא אונס לא יוכל לומר בלבי היה להוציא היום אלא שנכשלתי בלשוני דזה אינו דאדרבה התם במכוון רוצה להוציא בלשונו דבר שיהיה במשמע לעולם בכדי שיפטור מהגזלן ובכוונה מוציא בפיו לשון שיהי' משמעותי' לעולם כדכתב הר"ן שם. וע' במחנה אפרים הלכות נדרים סי' ה' שמדברי הרא"ש לעיל (דף ט"ז.) גבי רב אשי אמר שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא מיקם לישנא הוא דאתקל לי' קמ"ל וכתב שם הרא"ש דהיה לו לומר שאוכל