שלמי נדרים מח

שם הגמ' הכי השתא התם משום דלצעורה קא מיכוין הכא משום הרווחה הוא והא לא איצטריך יעויין שם וע"פ סברא הנ"ל יש לתרץ ולהעמיד חילוקו של הגאון הנ"ל דשאני הא דלעיל דג"כ לצעורה קא מיכוין שלא תלך לבית אבי' דצער הוא לה כדאמרינן בכתובות (דף ע"א.) המדיר את אשתו שלא תלך לבית אבי' בזמן שהוא בעיר חדש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ולהכי בכה"ג אף קודם שתלך לא מהני לומר לה לכי ואני מוחל לך ושתהא כאלו לא הלכת. והדבר צריך תלמוד ועיון:

ע"ב בר"ן ד"ה אי זכור בשעת הנדר עקרי' לתנאי' וקיים לי' לנדרי' כו' ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב דהא דאמרינן עקרי' לתנאי' וקיימי' לנדרי' דוקא בע"ה משום חששא בעלמא כו'. הר"ן קיצר כאן בדברי הרשב"א. דלא סיים איך יהיה ניחא עדיין מה שאמרו לעיל כיון שאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' הא אם הוא ע"ה המודר יהי' חושש דלמא עקרי' לתנאי' וקיים לנדרי'. אמנם בחדושי הרשב"א מבואר היטב שכתב וז"ל דלא נאמרו דברים הללו אלא בע"ה דחוששין לו כיון שהוא זכור תנאו ולא הזכירו בשעת נדרו שמא בטל לתנאו אבל במדיר את חברו ועל אותו נדר ממש הוא מקדים ומתנה ומבטלו בפיו הרי הוא בטל ובכענין זה אין חוששין לו אפי' בעם הארץ שהרי יש כאן דברים מפורשים שאמר כל נדר שאני עתיד לידור לפלוני על דבר כך וכך הרי הוא בטל ואם ת"ח הוא בין שזכור בשעת נדרו בין שאינו זכור בין בכולל כל נדריו בין בפורט נאמן לומר ע"ד הראשונה אני נודר כו' עכ"ל ונראה מדבריו שבע"ה יש חילוק בין אם הוא בכולל שאז יש חשש שמא עוקר לתנאו ומקיים לנדרו אבל בפורט על נדר זה כגון הא דלעיל שאומר לחברו מדיר אנכי לך מנכסי אם לא תאכל אצלי אם אומר מקודם כל נדר שאני עתיד לידור עליך יהא בטל נדריו לית בי' מששא ולא שמע לי' ולא אתי בהדי' וכ"ז בע"ה אבל בת"ח בכל גווני בין בכולל בין בפורט נאמן לומר דע"ד הראשונה אני נודר וע' בס' קרן אורה וראיתי בס' תפארת ישראל על משניות שכתב כאן מדעתו דנפשי' לחלק וז"ל מיהו נ"ל דדוקא בלא התנה על נדר פרטי. רק כדקאמר כל נדר כו' אז אומרי' דבדזכור לתנאו ואפ"ה נדר עקרו לתנאו אבל בהתנה על נדר פרטי שיהא בטל אז אדרבה בזכרו לתנאו עקר לנדרו שנדר בהכרח ובלא זכרו נדרו קיים עכ"ל ולא הביא דברי הרשב"א הנ"ל שקרובים להיות כדבריו אלא שהרשב"א לא כ"כ רק בע"ה אבל בת"ח אין חילוק בין כולל לפורט:

שם סוף ד"ה ולענין הלכה כו' מיהו אמרו בתוס' דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חברו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע"ד חברו משביעו וכדאמרינן בשמעתא דנדרי הבאי עכ"ל בביאורי הגר"א ז"ל בסי' רי"א ס"ק ד' כתב שהראי' הוא. דכמו דהתם כשמשביעין אותו ע"ד ב"ד לא חיישינן שיבטל מקודם אלמא דלגבי דעת חברו לא מהני הביטול שלו ע"ש וע' במחנה אפרים הל' נדרים סי' א' שמתחלה רצה לפרש טעמא דהר"ן במה שמחלק בין נודר ונשבע לעצמו דמהני הביטול שבטל מקודם ובין אם נדר ונשבע לחברו דאינו מועיל הביטול שביטל מתחלה. שהוא ע"פ מ"ש הר"ן לקמן (דף ע"ה:

) ד"ה הא כדאיתא כו' דהיינו טעמא היכי דאתני מעיקרא שכל נדר שידור דיהא בטל ואם נדר אחר כך ושכח תנאו בעת נדרו הוי כנדרי טעות שאלו הי' זכור בשעת נדרו מתנאו שהתנה לא הי' נודר. וטעם זה יתכן באם נשבע ונודר לעצמו אבל מי שנשבע או נדר לחברו שעשה כן לבקשת חברו שהפצירו לישבע ולידור לו בכך לא שייך טעם זה דאנן סהדי דאפי' הי' זוכר תנאו זה לא הי' נמנע מלישבע כמו שהכריחו חברו ולפי סברא זו יש בהאי דינא עוד לחלק. דגם בנשבע לחברו אם הי' נשבע מעצמו לתועלת חברו וחברו לא בקש ממנו מתחלה כלל רק הוא מעצמו התעורר לעשות טובה לחברו ולישבע לו ע"ז. בכה"ג י"ל דאם התנה מקודם לבטל נדריו ובעת נדרו שכח תנאו וטען אח"כ אלו הייתי זוכר תנאי לא הייתי נודר שהתנאי מבטל הנדר אף שהנדר הוא לתועלת חברו אמנם אח"כ חזר הרב בעל מח"א מסברא זו משום שמדברי הר"ן בתשובה אין נראה כן שכתב שם בזה"ל אבל בנדרים שבין אדם לחברו אין התנאי מועיל לפי שכל הנשבע לחברו, ע"ד חברו הוא נשבע ואין דעת חברו שתבטל מה שהוא שומע מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מה הוא כו' ולפ"ז אין חילוק בין אם ע"פ בקשת חברו הי' מוכרח לישבע לו ובין אם מעצמו נשבע לו. רק בזה יש לחלק שאם חברו הי' יודע מתנאו הראשון הי' מועיל לו התנאי לבטל הנדר וע"ש עוד בסימן וא"ו מ"ש בזה:

בפי' הרא"ש ד"ה פליגי רבנן עלי' דראב"י כו' אע"ג דאמרינן כו' משנת ראב"י קב ונקי דלמא הכא מסתבר טעמייהו דרבנן עכ"ל והר"ן כ' לקמן בסמוך (כד:

) דאי פליגי עלי' אפשר דלא קיי"ל כוותי' דיחיד ורבים הלכה כרבים דהכלל דמשנת ראב"י קב ונקי לא נאמר אלא במקום דיחיד פליג עלי' אבל היכי דרבים פליגי עלי' אפשר דהלכה כרבים אף נגדו וע' בתוי"ט פ"ב דכלאים שכתב כל היכא דלא אתפריש טעמי' דראב"י לא קיי"ל כוותי' הביאו הקרבן נתנאל בפסחים פ' מקום שנהגו אות ט"ו. וכתב ע"ז שזהו כלל חדש גדול וע' בתוס' ד"ה אתבעי להו כמו איבעי' להו. ושם בתירוצם השני יש להגיה וכצ"ל א"נ משום דל"ד נדרי זרוזין דהכא לנדרי זרוזין דארבעה נדרים דלעיל ולכך לא איבעי' להו אלא בקמייתא דהרוצה להדיר חברו אי זרוזין הוי ולא מיבעי' להו אההיא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כו' דפשיטא לי' דאפי' פליגי רבנן עלי' הלכה כמותו כו':

ד' כד גמ' ת"ש האומר לחברו קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור א' של חטים כו' ר"מ אומר עד שיתן וחכ"א אף זה יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי טעמא דאמר הריני כו' הא לא"ה נדר הוי מני כו' אלא ש"מ פליגי רבנן עלי' הא דאצטריך לפשוט מדברי חכמים מדיוקא. דיש מאן דפליג על ראב"י ולא פשיט בפשיטות מדר"מ דחזינן בהדי' דפליג וסובר עד שיתן ולא ס"ל דנדרי זירוזין הוי יתכן לפרש ע"פ מ"ש בדבור הקודם. דהא דמספקא להגמ' אף אם פליגי רבנן עלי' אם הלכתא כוותי' דראב"י או לא הוא משום דאע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי אפשר דכלל זה אינו אלא במקום דיחיד פליג עלי' אבל אם רבים פליגי עלי' אפשר דלא קיי"ל כוותי'. ובזה מדוייק לשון הגמ' לעיל פליגי רבנן עלי' או לא לכן רצה למיפשט מהך ברייתא דלא לבד ר"מ פליג על ראב"י אלא אפי' החכמים דר"מ פליגי על ראב"י עוד י"ל משום דבת"ש הראשון קונם שאני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור א' של חטים כו' אינו מוזכר שם דר"מ פליג עלי' והוצרך להוכיח מדיוקא טעמא דזהו כבודי כו' נקיט נמי הכי בת"ש השני וע' בר"נ הביא מירושלמי דר"מ דפליג באידך בתרייתא (ובר"ן הגי' שלפנינו באידך ברייתא הוא ט"ס וצ"ל בתרייתא דהא מתניתין היא לקמן ס"פ קונם) דמייתינן בסמוך פליג נמי בהא וע' בתוס' שם ס"פ קונם כתבו דברישא מודה ר"מ דרגילות הוא שיאמר זהו כבודי והיתרא מעליא הוא אבל הכא אין רגילות לומר התקבלתי וחדוש הוא שזה נגד הירושלמי שהביא הר"ן וע' בטור סי' רל"ב ובב"י שם שגירסת הרא"ש בירושלמי אינו כגי' הר"ן:

שם ת"ש נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין הא לא"ה נדר הוי מני כו' אלא לאו רבנן הוא ופליגי הגרע"א בחדושי תוספתו על משניות הקשה לפי מ"ש הר"ן לעיל (כג:

) שאם היו מוכר ולוקח מעמידין דבריהם שבדוקא נדרו ולא לזרז חייל נדרייהו. א"כ מאי פשיט מהכא נימא דהכא מיירי במעמיד דבריו