שלמי נדרים מז

משמעות או שימנע ויחדול מלנדור כלל או אף אם התחיל לנדור לא יקיים הנדר ויחזיק בו אלא שיחדול ויפסוק וישאל על נדרו ואם מקיימו נקרא רשע ולשון חדלה סובל ג"כ פירושו הפסק כמשמעות הכתוב שם רשעים חדלו רוגז שנפסק מהם הרוגז כן תוכן דבריו הנעימים ולשון הש"ע נקרא רשע ונקרא חוטא אינו מדוקדק דהי' צ"ל נקרא חוטא (על התחלת הנדר) ונקרא רשע על שמקיימו ואינו שואל עליו ויש ליישב ע"פ לשון הגמ' דלקמן ע"ז דאף שאחר ששאל על נדרו ואינו בגדר רשע לאותו דבר אמרו לי' זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת על התחלת הנדר וע' בפי' הרמב"ן בחומש על הפסוק וכי תחדל לנדור וז"ל בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלקים יש להם שכר טוב כענין שכתוב כי עולות מחים אעלה לך כו' אבוא ביתך בעולות כו' לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון אם תדור תבוא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר מלשלם ואם לא תדור לא תמצא חטא כלל כי אפי' לא תקריב קרבן לא יהי' בך חטא כו' עיי"ש. פירש המקרא לפי פשוטו דקאי על נדרי מצוה וקרבנות ולפי דרשת הגמ' קאי על נדרי הרשות שאוסר ע"ע דבר המותר וע' בריטב"א ריש חולין על פלוגתת ר"מ ור' יהודא בפי' הקרא דטוב אשר לא תדור שכתב וז"ל והא דאמרינן כל הנודר כאלו בנה במה ונקרא רשע ההיא דברי הכל היא דהתם בנדרי איסור שקיומם חטא הוא ואע"ג דדריש התם אתיא חדלה חדלה מן וכי תחדל לנדור לפי שיש בכלל דכי תחדל לנדור אף נדרי איסור כו'. נמצאת למד נדרי איסור אסורים לדברי הכל ונדרי הקדש בקרבנות נדבה פלוגתא דר"מ ור"י ונדרי הקדש דלכפרה או של מצוה דלזרוזי נפשי' שר' לד"ה עכ"ל:

בר"נ ד"ה ההיא שעתא לא עברינן ירדנא ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר כו' עכ"ל ע' רש"י סנהדרין (דף י"א.) שכתב דמביאין עומר מעבר הירדן כו' וכבר עמד ע"ז בעהמ"ח ס' משכיל לאיתן וכתב דתרי עבר הירדן יש כו' וע' בהקדמת ספרו נחל איתן וע' ג"כ בס' קרן אורה מ"ש בזה:

ע"ב בר"ן ד"ה אמר רב אסי אין נזקקין לאלקי ישראל הייתי סבור למימר כו' לפי מ"ש הר"ן גופי' לקמן בד"ה אי נדרית במוהי דלשבועה גרידא נזקקין אבל כיון שהזכיר השם חמור טפי ואין נזקקין וכ"כ הרא"ש בכאן לא קשה מהא דמסקינן לקמן דב"ה סברי יש שאלה בשבועה דשם מיירי בשבועה גרידא בלי שם אלא שכאן כתב הר"ן לפי הגירסא דגרסי לקמן אי נדרת במוהי לא מזדקיקנא לך דאף לשבועה גרידא אין נזקקין לכך הוצרך להחילוקים שכתב כאן:

שם ד"ה חוץ מקונם אשתי נהנית לי כו' ונודע שלא גנבה כו' כך הוא הגי' ברוב הנוסחאות ואיכא למ"ד דטעותא הוא דאי נודע שלא גנבה היכי קאמר חוץ מקונם אשתי. והא נדרי שגגות הוא ואסיקנא לעיל דא"צ שאלה לחכם כו'. ובשיטה מקובצת תירץ דרב אסי דהכא כרבי אסי ס"ל דאמר לעיל ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם ולהכי קאמר דאפילו בנדרי שגגות אין נזקקין בשהזכיר את השם אלא במדיר את אשתו דמשום שלום ביתו התירו להזדקק להם הואיל דאית בי' תרתי נדרי שגגות ושלום ביתו אבל בנדרים דעלמא אע"ג דהוי נדרי שגגות אין נזקקין לו בהזכרת השם ומ"ש הר"ן בשם הרשב"א דכאן במעמיד דבריו מיירי קיצר בדבריו וז"ל הרשב"א בחדושיו וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו ונמצא שלא גנבה מאחר שלא המתין לידע אם גנבה או לאו ומיהר להדירה אע"פ שאמר שגנבה את כיסי אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא בשביל זה בלבד ואלו לא גנבה לא הי' מדירה ה"ז מותר וא"צ לישאל אבל אם בא לפני חכם אין אומרים לו מיד מותר אתה אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לשאול שמא לנדר גמור נתכוונת בין גנבה או לא גנבה ואלו בנדר בעלמא אלו אמר נדרתי בא"י אין נזקקין לו כלל אבל במדיר את אשתו נזקקין לו ואפי' נמצא שגנבה נשאל ומתירין לו משום שלום ביתו והא דנקיט ונמצא שלא גנב' לישנא דמתניתין נקיט ולאו דוקא עכ"ל הרשב"א:

ד כג גמ' א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא האי נולד הוא דלא מסיק אדעתי' דמחי לי' קצרא א"ל האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי לרבנן כתב המהרי"ט בשניות חלק אה"ע סי' י"ב וז"ל אע"ג דסבת ההכאה לא מסיק אדעתי' שיקום הכובס לחוס על כבודן של חכמים ויכנו הכה ופצוע דמי שהוא פוקר במילתא דשייך בי' שכיח דפקר אבל לא שייך שיחוש על כבודן של ת"ח אם יש להם צער. דאין שונא אוהב אבל כיון שההכאה עצמה שכיח דמצער לרבנן בהנאתו אפשר הוא ג"כ שיצערנו על סיבה קלה על עסקי הנדר הלכך לא הוי נולד אלא מצוי מקרי והוציא מסוגיא זו דין לענין גיטין דקיי"ל אין אונס בגיטין דאם האונס מצוי ע"י סיבות קרובות אע"פ שאירע הדבר במקרה שנתגלגל ע"י סיבה רחוקה ה"ל לאתנויי. וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה כו' עיי"ש ומלשון הרא"ש בכאן ד"ה שכיחי אפיקורי כו' שכתב מצערי ת"ח אחרים "כי האי עובדא" שמה שהוסיף תי' אלו כי האי עובדא משמע קצת שלא כדברי מהרי"ט הנ"ל ויש לעיין:

שם בגמ' דביתהו דאביי הוי לה ההיא ברתא כו' אזלת ועברת אדעתי' ואינסבת לה לקריבה אתא לקמי' דרב יוסף כו' עד סוף הסוגי' בס' בית מאיר על יו"ד הקשה להך דיעה שמביא הר"ן לקמן (דף כ"ד.) ד"ה הריני כאלו התקבלתי. דגם בביטול מעשה כגון שאומר קונם נכסי עליך אם תלך למקום פלוני יכול לומר לו לך והרי הוא כאלו לא הלכת מפני שאותו תנאי לא אמר אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו שאינו חושש אם ילך או לא ילך כבר נשלם רצונו והובא דעה זו בש"ע סי' רל"ב סעיף כ' בהג"ה. א"כ מאי הוצרך אביי לבקש פתח למצוא לו התרה הלא היה יכול לומר לה הרי הוא כאלו לא נסיבתה לקריבך וכן קשה בעובדא דרבי יוסי כו' וכתב דלפום רהיטא צריך לומר דעד כאן יכול לומר הכי אלא קודם העברת התנאי שעדיין לא חל הנדר, אז יכול לומר אף שתלך יחשב לי כאלו לא הלכת והנדר בטל ולא חל אף אם ילך אבל בהנהו עובדי שכבר עברו וחל הנדר שוב צריך התרה. אך אם כן צ"ע דאף תנאי דקום עשה אם נתלה בזמן כגון קונם אם לא תתן לי למחר מאתים זוז ועבר היום ולא נתן והנדר חל נמי נימא דשוב לא תועיל אמירת הריני כאלו התקבלתי וזה אינו נראה מסתימת הפוסקים. ונשאר בצ"ע:

ויש להעיר על חילוקו דהגאון הנ"ל מהא דאיתא לעיל (דף ט"ו.) דפריך הגמ' על רב יהודה אמר רב דסובר דבתנאה לא מיזדהר איניש מהא דתניא שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג. הלכה אסורה לא הלכה לא. ואי אמרת דבתנאה לא מיזדהר איניש אפי' לא הלכה תיאסר ליהנות ממנו דלמא תלך דבתנאה לא מיזדהר ולחילוקו של הגאון אליבא הך דיעה דאפי' בביטול מעשה יכול לומר לך והרי הוא כאלו לא הלכת דהיינו דוקא קודם שחל הנדר אבל אחרי שכבר עברה התנאי וחל הנדר שוב לא יכול לומר דהוי כאלו לא הלך ושאינו חושש בדבר אמאי לא משני הגמ' דלהכי קתני דוקא הלכה אסורה בהנאתו עד הפסח משום דאם לא הלכה עדיין יכול להתיר ע"פ עצמו וא"צ התרת חכם משום דיכול לומר לה לך ואיני חושש עוד על מה שאמרתי שלא תלך וגם בהליכתך בעיני כאלו לא הלכת. אבל אם הלכה שכבר עברה על התנאי וחל הנדר שוב אינו יכול לומר דהוי כאלו לא הלכה וע' בגיטין (דף ע"ד:

) בהא דבעי רב אסי מר"י באומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר ה"ז מחולים לך דבעי למיפשט מהא דלקמן דיכול לומר הריני כאלו התקבלתי ודחי