שלמי נדרים מה

דלא תיפוך ומתניתין דעד לפני הפסח לא במעייל איניש נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר"מ סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע:

ועדיין צריך תלמוד ליישב בהא דפריך הגמ' לעיל אמתניתין דסתם נדרים להחמיר והתנן ספק נזירות להקל אמאי לא מוקמינן מתניתין דספק נזירות להקל כר' יוסי דקדושין הנ"ל דסבר לא מעייל איניש לספיקא ובגליון הש"ס של הגאון רע"א ז"ל רמז לעיין שם ומצאתי בס' מראות הצובאות בסוף ספרו בחדושי גפ"ת שעמד ג"כ ע"ז ותירץ דלהכי לא אוקי כר' יוסי משום דתנן התם ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ואלו ר' יוסי אית ליה בסוף פ"ב דידים דליטהר טמא כמ"ש התוי"ט שם משנה י"א וע"ש בס' הנ"ל מה שביאר בשיטת הרמב"ם ז"ל וע' בט"ז סי' ר"ח סק"א ובס' מקור חיים להגאון מליסא בסוף הספר הלכות תענית מ"ש בזה:

שם ד"ה אצל כהן ע"ה שסופך להאכילך תרומה אבל משום טבל ליכא למיחש דמפריש תרומה ואכיל להו. וכן מעשר מפריש ממנו תרומת מעשר ומעכב (המעשר) לעצמו עכ"ל, תי' המעשר יש למחוק דגם התרומת מעשר מעכב לעצמו. ובשיטה מקובצת כתב אבל טבל לא רצה לומר שאין לכהן שדות. ואע"פ שאסור ליתן תרומה לכהן ע"ה דכיון דאין מחזיק בתורה אין לו מנות שמא באקראי בעלמא יהבי לי' או שנפל לו מבית אבי אמו כהן [ובדפוס כתיב בשיבוש שכתוב שם שמא באקראי יתנו לו מן האם ואין לו מובן ולכן העתקתי בשינוי לשון. וגם העתקה הזאת קשה דל"ל למינקט שנפלו לו מבית אבי אמו הא מצי למימר שאביו היה כהן חבר ונתנו לו תרומה ונשאר לבנו העם הארץ בירושה אותו תרומה] וע' ביו"ד סי' קי"ט בט"ז שם סס"ק ד' כתב שהד"מ הביא בשם הג"א שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפי' דברים המותרים שמא יאכילנו דברים האסורים ג"כ ע"ש והפר"ח שם כתב ע"ז וליתא דאין זה מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא ומשנת חסידים. ומדברי המחבר שם סעי' א' שכתב ואם נתארח עמו לא יאכל מדברים שהוא חשוד עליהם משמע לכאורה איפכא דדוקא מדברים שהוא חשוד עליהם אסור לאכול עמו אבל לא מדברים המותרים ומסוגיין דהכא דקאמר אל תהי רגיל אצל ע"ה שסופך להאכילך טבלים. משמע דאף שכעת אתה אוכל אצלו דברים שאין בהם חשש טבל מ"מ סופך להאכילך טבלים משמע קצת כדעת הג"א ואולי רגיל שאני אבל באקראי בעלמא שנתארח אצלו אין חשש לאכול אצלו אלא א"כ הוי מדברים שהוא חשוד עליהן וע' שבת (דף יג.) לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא ירגילנו אצלו ופריך שם וכי מרגילו אצלו מה הוי ומשני אביי גזרה שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ורבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן אלא שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו ולכאורה מברייתא דהכא סייעתא לאביי וקשיא לרבא ויש ליישב דהכא דוקא ברגיל קפיד אבל באקראי כי התם לא חיישינן דהוי כענין גזרה לגזרה שוב בא לידי ס' קרן אורה ומצאתי כדברי והנאני:

ע"ב גמ' בני שנואה, בני גרושת הלב כתב הרא"ש ואף אם אינו שונאה כי מתוך שדעתו לגרשה מהרהר על אחרת ע' בחלקת מחוקק סי' קי"ט ס"ק א' הביא דברי הטור שמפרש כוונת אביו הרא"ש שהוא מאלו שכופין אותו להוציא ולגרשה דאל"כ איך משכחת לה שאינו שונאה ובלבו לגרשה וכן הוא בבעה"ט פ' ואתחנן:

סליק פרק שני פנה אלי וחנני פרק שלישי במשנה ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי הבאי ע' בר"ן שפי' נדר שאינו של כלום כו' והתוס' כתבו נדרי הבאי גוזמא לשון אחרים עכ"ל ואינו מובן ואולי כוונתם שבלשון נכרים קורין לדבר שהוא גוזמא, הבאי ומ"ש אחרים הוא כפי המורגל בלשון התלמוד לקרותם בלשון אחרים כמו בפסחים (דף ה:

) אבל אתה רואה של אחרים ובשיטה מקובצת כתב הבאי לשון מה הבמה אשר אתם הבאים שם והוא מקרא ביחזקאל סי' כ' פסוק כ"ט דמתרגמינן מה אתון משתטין עלה וע' חולין (דף צ:

) בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הוואי (כן הוא שם בואו) ופרש"י בלשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו:

ד' כא גמ' מאן תנא ד' נדרים ר"י היא דאמר משום ר"ט כו' לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ופי' הרא"ש והר"ן וה"ה לנדרים דאתקש לנזירות דלא חייל אלא א"כ יקבל בלא תנאי וכ"כ בשיטה מקובצת וז"ל לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיבאר דיבורו היטב בענין שידע בשעת נדרו שיתקיים ולא שיהי' שם שום ספק והני ד' נדרים דמתניתין ליתניהו בהפלאה דאין פיו ולבו שווין ויש מפרשים דעיקר הדבר לא בא אלא בשביל נדרי זרוזין ותירוץ רבא יוכיח כוונתו דתירוץ רבא הוא אינו אלא על נדרי זרוזין דמשמע מזה אבל באינך שלשה נדרים הבאי ושגגות ואונסין מודה רבא דהטעם הוא משום דר"ט לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה] אבל אינו נראה בעיניו כי ודאי טעם א' לכולן ורבא דחה באחד מהם וה"ה לכולם ובס' קרן אורה כתב ויש לדקדק מראשון לנודרים יעקב אבינו ע"ה שנדר אם יהי' אלקים עמדי כו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונענש על שאיחר נדרו ולר' טרפון הא לא חל הנדר וכן נאמר מפורש וידר ישראל נדר אם נתון תתן כו' והחרמתי את עריהם כו' וכן חנה ויפתח כולם נדרו בתנאי כו' ע"ש ולפענ"ד דשאני נדרי מצוה וצדקה דגמר ומקני ג"כ מספיקא ודוקא גבי נדרי איסור ונזירות אמרינן דלא ניתנו אלא להפלאה וע' בח"מ סי' ר"ז סעי' י"ט נדר ושבועה ות"כ מהני אפי' באסמכתא וכתבו שם הטעם משום דרובן הוא על ידי דאי אם יהי' אלהים עמדי. אם נתון תתן כו' ובס' קרן אורה מסיק ג"כ די"ל דנודר בעת צרה שאני דגמר ומשעבד נפשי' וגם ר"ט מודה בזה:

בפי' הרא"ש ד"ה מותר לכנוס לביתו כו' וכ"ש שמותר באכילה ושתי' מה שלא הזכיר דכיון שמה שהוציא בפיו אינו נדר גם המחשבה אינו כלום כו' וכ"כ בפסקיו בס"פ קונם יין וכתב שם דל"ד לרישא דקתני התם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותרת ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשום אישות אבל באישות עכ"פ אסור משום דאישות בכלל הנאה הוא עכ"ל ובקרבן נתנאל שם כתב וז"ל אבל בש"ע לא פסק כן דהא תרתי ברייתות בתוספתא דלא כרבינו פ"ד דנדרים תניא מותר לכנוס ולשתות עמו צונן (ומ"ש שם לרחוץ הוא ט"ס וצ"ל לשתות כפי שהגיה רבינו ואסור לאכול ולשתות וכן פסק הרמב"ם וש"ע בסי' רי"ח סעי' ד', הגר"א ז"ל) תו היה מסרב שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר עכ"ל הק"נ. אמנם לא הי' לפניו אז ס' המהרי"ט כי המהרי"ט ז"ל בראשונות סי' נ"ה כתב וז"ל היאך יחלוק הרא"ש ז"ל על אותה הברייתא המפורשת. אלא אין דברי הרא"ש ז"ל מתפרשין כן כי מ"ש דגם באכילה ושתיה מותר לא אמר בתוך ביתו דבהא ודאי אסור דשפיר משתמע ביתך שאני נכנס לצורך אכילה וכשנכנס לדעת אכילה חייב ודמי לרישא שכתב הרא"ש דאישות בכלל הנאה איתא אף כאן אכילה בתוך ביתו בכלל כניסה בביתו הוא ואסרה עליו אבל לאכול ולשתות עמו חוץ לביתו אפי' באותו סעודה הוא שאומר שמותר אע"ג שעיקר כוונתו היתה לאותו סעודה ומה לי בתוך הבית או חוץ לביתו מ"מ אכילה חוץ לביתו שרי דלא הוציא בשפתיו כלל מזה אפי' יאמר שכוונתו היתה לאסור עצמו בכל ענין כו' דברים שבלב אינם דברים כו' עכ"ל גם בס' שמלת בנימין הביאו בס'