שלמי נדרים מד

עוד הקשה במשל"מ על סברת ר"י בעל התוס' מהא דא"ל ר"ה בר יהודה לרבא אמר הריני נזיר עולם מאי א"ל נזיר עולם נמי ספיקו חמור מודאי דאלו ודאי הכביד שערו מיקל בתער ואלו ספיקו לא ולדברי התוס' בשם ר"י דטעמא דספיקו חמור הוא משום הקפה הא בנזיר עולם ל"ש הקפה כמ"ש התוס' בפ"ק דנזיר (דף ד.) ד"ה נזיר עולם מיקל וז"ל ולא מגלח כאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו עכ"ל וא"כ לא שייך הקפה והרב בעל דה"מ כתב שאפשר לומר שהר"י בעל התוס' יסבור כפי' הרמב"ם בפי' המשניות שם שכ' שם וז"ל הכביד שערו מיקל בתער ר"ל שמותר לו לגלח בתער הרי להדיא דס"ל דל"ד מיקל אלא מגלח בתער וא"כ שפיר שייך בי' הקפה עוד הקשה שם בעל משל"מ וז"ל ומ"מ אני תמה לכל הפירושים דאי משום דספיקו חמור מודאי אזלינן לקולא עדיין יש תיקון בדבר שיאמר אם הי' בכרי הזה מאה כור הריני נזיר חובה בדבורי הראשון ואם לא הי' בו מאה כור הריני נזיר נדבה כו' ומצינו לר' שמעון בנזיר (דף יג.) גבי הפילה אשתו אינו נזיר דאמר ר"ש יאמר אם הי' בן קיימא הרי אני נזיר חובה ואם לאו הרי אני נזיר נדבה אבל הרב בעל דה"מ תמה עליו על תמיהתו דהא בהא פליגי ר' יהודא ור' שמעון ומסברת ר"ש מקשה לסברת ר"י דלר"ש צריך לעשות תיקון זה ור' יהודא ס"ל דאין כאן ספק נזיר ואין אנו מצריכין אותו להתנות בנזיר נדבה מאחר שלא הי' בדעתו להיות נזיר אלא אם הוא בברי שיש בכרי הזה מאה כור דאמדינן דעתי' דמתחלה כשנדר לא מחית נפשי' לספיקא ודעתו הי' שאם לא יתברר לא יהיה נזיר מחמת דספיקו חמור מודאי. ור"ש ס"ל דמחית נפשי' לספיקא וכיון שהוא עומד בספק נזיר קונסין אותו שידור בנזירות נדבה כדי שיהי' לו היתר ביין ובטומאה ור' יהודא ס"ל דאינו ס' נזיר כדי לבקש לו תקנה לידור בנזירות נדבה דמעיקרא בשעה שנדר להיות נזיר אם יהיה בכרי הזה מאה כור לא מחית נפשי' לספיקא שיודע הוא שאם לא יתברר ספיקו חמור מודאי וצריך הוא לנדור בנזירות נדבה אף אם לא הי' בכרי ההוא מאה כור כדי שיהי' לו תקנה ועיקר פלוגתייהו דר"י ור"ש הוא בהכי ומאי מקשה מסברת ר"ש לסברת ר' יהודא עכ"ל ולפענ"ד נראה דבכאן על שינויא דנ"ע מפרש הר"י ג"כ כפי' הר"ן דהא דספיקו חמור מודאי הוא משום הבאת הקרבנות דא"י מספק להביא כל השלש בהמות דאין חטאת באה נדבה והא דמפרש מתחלה משום דלא יכול לעביד הקפה משום דדייק בלשון הגמ' דמתחלה אמרו על ספיקו "לא מצי מגלח' סתם משמע דגילוח לא מצי עבדי משום הקפה ועל נזיר עולם שינו הלשון ואמרו רק ואלו ספיקו לא וקאי על מ"ש מתחלה ומביא שלש בהמות ואמרו אח"כ ואלו ספיקו לא פי' לא מצי להביא שלש בהמות:

ד' כ' בהמפרש ד"ה ועבר על נזירותו דכסבור בטעות נדר ואח"כ בא לישאל עכ"ל ע' במהרי"ט ח"א ס"ס א' כתב ע"ז ולא ידעתי מי הזקיקו ליה לפרש כן ושמא משום דתלמודא מייתי לה על הא דתנן ומחמירין עליו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובעי תלמודא ומחמירים עליו ה"ד ומייתי כי הא דתנן מי שעבר כו' משמע דבהא נמי הוי טעמא משום חומרא שלא ינהגו קלות ראש והך טעמא שייך אפי' שוגג ואם מטעם זה כתב הרב כך. הא גבי ת"ח לא מחמרינן גבי הרי את כאימא והכא נמי ל"ש עכ"ל ובלחם משנה פ"ד מהל' נזירות הלכה י"ד כתב דפרש"י מוכרח הוא דאלת"ה מאי ראי' מביא מהך ברייתא למתניתין דלא נדרתי אלא בחרמו של ים הא במתניתין מאי דנהג היתר הוא משום דטעה דכסבור דאינו נדר ובדין הוא דלא ליקנסי' אבל התם עבר במזיד לכך פי' דבטעות נדר וע"ש עוד על מה שהקשה על סוגי' דנזיר (לב) וע' במשל"מ שם:

בתוס' ד"ה אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בנדרים ולכאורה אין לו מובן ואולי המכוון שלא תהי' רגיל בנדרי מצוה שסופך למעול בנדרי איסור וכ"כ בס' קרבן נתנאל פ"א ס"ק כ"א אמנם התוס' כאן בסוף הדבור כתבו והא דאמר נדרים סייג לפרישות מפרש ר"ת כגון שנדר לקיים המצוה כמו אשנה פרק זה או אעשה מצוה זו וכן איתא לעיל (ח.) מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כו' ושם קמ"ל דשרי לאיניש לזרוזי נפשי' ובר"ן שם שהרי דהע"ה משתבח נפשי' בכך וע' בסי' ר"ב בט"ז שם שמחלק בין מצות צדקה לשאר מצות דבגופי'. דבנתינת צדקה מתגבר היצר ביותר על האדם מדבר התלוי בטורח הגוף ועל כן בצדקה כתב שם המחבר דאין טוב לידור אלא אם יש בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהי' לו אבל לגבי לימוד או שאר מצוה אם רואה בנפשו שהוא מתרשל ועצל מצוה לישבע ולידור כדי לזרוזי נפשי' ובזה מדוייק דברי התוס' שכתבו כגון אשנה פרק זה כו':

בפי' הרא"ש ד"ה בד"א בת"ח דקים לן בגווי' דלא משקר עכ"ל והמפרש פי' בד"ה בד"א בת"ח דאקראי הוא דנדר כה"ג ולא אתי למיסרך אבל ע"ה שבא לשאול עונשין אותו ומחמירין עליו כדי שלא יהא רגיל לנדור בו ויש לדון בת"ח אם עשה כן שתים ושלש פעמים אם עונשין אותו ומחמירין עליו משום דמצינו כן בפ' שבועת הדיינים דע"ה משבעינן לי' בס"ת. ות"ח סגי לי' להשביעו בתפילין ע' בח"מ סי' פ"ז סעיף ט"ו שכתב שם בשם הרמ"ה. דה"מ בפעם ראשונה אבל מכאן ואילך הרי הוא כשאר אדם ומשביעין לת"ח ג"כ בס"ת וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק מ"ט שכ' שהחילוק הוא מטעם שבת"ח הוא באקראי ורמז לפי' רש"י שבכאן וע' ביו"ד סי' ר"ח ס"ב תפס המחבר כפי' הרא"ש שבכאן והנה מ"ש שם בח"מ בשם הרמ"ה דבפעם ב' מקרי רגיל בב"י שם לא הראה מקור ראי' לזה וע' בפי' הר"ן לקמן (דף מו) הביא שם הירושלמי שאמרו עברית לך קמייתא ועברו לך תנינא ועברו לך מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך וכ' שם הר"ן דמזה משמע דבתרי זימני מקרי רגיל לענין שאם יעבור עוד פעם שלישי לא ימחול לו ואולי יש קצת סמך לדברי הרמ"ה משם. אכן הרמ"ה פסק שגם בפעם השני מקרי רגיל וי"ל:

בר"נ ד"ה ולענין הלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתניתין וכ"כ הרשב"א בחדושיו וכתב עוד וז"ל אלא דקשי' לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר הוא משום דמעייל איניש נפשי' לספיקא ואלו לקמן בס"פ קונם יין (דף ס"א) פליגי ר"מ ור' יוסי גבי מי שיש לו שתי כתות בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות דר"מ סבר כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות ור' יוסי סבר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות דר"מ סבר מעייל איניש נפשי' לספיקא ור' יוסי סבר לא מעייל וקיי"ל כר' יוסי ואין סברא לומר דטעמא דר' יוסי התם משום דגופי' לא מעייל לספיקא אבל ממוני' עייל דהא משמע הכא בשמעתין דליכא מאן דמפליג בין גופי' לממוני' ותירץ דהתם היינו טעמא דספיקו חמור מודאו דאלו ודאי לא מתסרא אלא חדא ובספיקו כולן אסורות וכל שספיקו חמור מודאי לא מעייל איניש נפשי' לספיקא וכי פרכינן התם והא איפכא שמעינן להו ממתניתין דעד לפני הפסח לא פרכינן מדר' יוסי אדר' יוסי אלא אדר' מאיר קשיא במכש"כ דהשתא היכא דספיקו חמור מודאי סבר דמעייל היכי דאין ספיקו חמור מודאי לא כל שכן עכ"ל הרשב"א בחדושיו ולדבריו צ"ל דלא קיי"ל כסוגיין דנדרים לקמן (סא:

) דאמרינן מוחלפת השיטה דאפכינן דר"מ לר' יוסי ודר"י לר"מ בהך דעד לפני הפסח ור' יוסי סבר דאינו אסור אלא עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשי' לספק אפי' בדבר שאין ספיקו חמור מודאו דאם נימא הכי תקשי הלכתא אהלכתא דכאן קיי"ל סתם נדרי' להחמיר דמעייל איניש נפשי' לספיקא וצ"ל דהרשב"א יסבור כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן (בדף ס"א) דקיי"ל כסוגי' דקדושין