שלמי נדרים מב

שבועה חלה על שבועה אבל בשבועת שוא לוקה על כל אחת ואחת אפ"ה בשם שבועה כתיב לא ינקה ואינו כתיב כלל בנדר עכ"ל ולפ"ז יש לפרש ג"כ בהא דקאמר נדר נמי חמור דשם נדר קאמר:

בר"נ ד"ה הלכך נקטינן כו' ואפשר ג"כ שכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה כך הוא חל לקיימה שהנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים כו' עכ"ל הנה התוס' בשבועות (דף כ:

) ד"ה דכי לא נדר כו' כתבו דהא דנדרים חלין ע"ד מצוה בביטול מצוה איירי כגון קונם לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח אבל אם נדר לקיים מצוה כגון קונם שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבלות וטריפות לישנא דשלא אוכל דנקטי הוא ל"ד וכוונתם דאמר אכילה דיוה"כ עלי או אכילה דנבילות וטריפות עלי בקונם דהא נדרים הוא דמתסר חפצא עליו] לא חיילי דאין איסור חל על איסור עכ"ל ולכאורה משמע דדעת התוס' אינו כדעת הר"ן דהכא אבל כי דייקינן בזה יש להשוות דבריהם ואין כאן מחלוקת דע"כ לא קאמר הר"ן דנדר חל על ביטול מצוה אלא דוקא בנשבע מתחלה שלא יאכל ככר זה ואח"כ אמר קונם ככר זה עלי דמעיקרא לא היה עליו אלא איסור גברא דשבועה הוא מתסר נפשיה אחפצא ואח"כ כשאמר קונם עלי ככר זה נתוסף עליו איסור חפצא דנדרים הוא מתסר חפצא אנפשיה וכ"ז הוא באיסור הבא ע"י עצמו ודבורו אבל באומר קונם אכילת נבלה וטריפה עלי דאיסור נבלה וטריפה הוא ג"כ איסור חפצא **( הג"ה אמנם ע' ריטב"א קדושין (דף נד:

) גבי הא דפריך ירושלים מי מקדשא והא תנן כאימרא כדירים כו' כתב דנבלה הוא איסור גברא ולא איסור חפצא ולהכי מתפיס בדבר האסור לא מתסר משום דלא שייך למתלי איסור חפצא דנדרים באיסור גברא כנבלה וע' תשו' שואל ומשיב ח"ד סי' י"ב בחלק רביעי:

)** וא"כ אף שאומר קונם אכילת נבלה עלי לא הוסיף מאומה דמעיקרא היה איסור חפצא וגם עתה באומר קונם נבלה עליו אין עליו ג"כ רק איסור חפצא אמנם לפ"ז אם אמר קונם שלא אוכל ביוה"כ או אכילה דיוה"כ עלי שהמאכל בעצמותו היתר הוא רק יומא דקגרים שהתורה אסרה להאדם שלא יאכל היום י"ל דלא מקרי איסור חפצא רק איסור גברא כמי שנשבע שלא יאכל וא"כ אפשר דחל עליו איסורא דקונם על אכילה דיוה"כ וכ"מ בחידושי הגרע"א ביו"ד סימן רט"ו סעי' וא"ו שנראה מדבריו דנבלה מקרי איסור חפצא:

ואכילה ביוה"כ מיקרי איסור גברא ולכן מחלק שם בדעת הר"ן שהר"ן סובר דעל נבלה לא חל איסור קונם דמעיקרא היה איסור חפצא והשתא נמי איסור חפצא ואין איסור חל על איסור אבל בנשבע שלא יאכל ואח"כ אמר קונם האכילה עלי חייל דמעיקרא לא היה האיסור על החפץ אלא על גופו והשתא נתוסף איסור חפצא וכן באומר אכילה דיוה"כ עלי קונם עכ"ל אמנם הרואה בדברי התוס' דשבועות שהזכרנו יראה שהם השוו אכילת נבלה ואכילה דיוה"כ כחדא ועל שניהם אין נדר חל וע' בס' אבני מלואים בתשו' סי' י"ב שהביא ראיה לדעת הסוברים דאין נדר חל על קיום איסור הבא מאליו כמו חלב ונבלה מהא דאמרינן בכריתות (דף יג:

) גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד כו' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביוה"כ כו' ואמרינן שם דלהכי חל איסור קדשים על איסור חלב מטעם כולל אקדשי' מגו דאתוסף בה איסור הנאה חל נמי על החלב והתוס' כתבו בכמה מקומות דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף ועיקר הטעם משום דהוי איסור כולל מגו דכולל האיסור קדשים לגבי שאר הבשר חל נמי איסור קודש על החלב והא דנקט בגמ' מגו דאתוסף בה הנאה הוא משום דבכולל נמי בעינן שיהי' איסור חמור כמ"ש התוס' בחולין (דף קב) והשתא אם נימא כדעת הסוברין דנדר חל על איסורי תורה כמו חלב ונבלה מטעם דאיסורי תורה מיקרי איסור גברא ובנדר מתוסף בו נמי איסור חפצא הל"ל אקדשי' מגו דאתוסף ביה איסור חפצא דהא עיקר נדר האומר הרי עלי כקרבן כאימרא כדירים וא"כ מוקדשין הוי איסור חפצא וחל על שאר איסורין אלא ודאי כדעת הרשב"א וסייעתי' דאין נדר חל על קיום ל"ת של איסורין הבאין מאיליהן וכן הקשה הרב בעל קרן אורה מדעתי' שלא ראה בימיו ס' אבני מלואים וז"ל והיותר קשה לי על דעה זו דנדרים חלין ע"ד איסור מהקדש עצמו דאינו חל על איסור אחר אלא ע"י כולל או ע"י מוסיף כדאי' להדיא בכריתות וכיון לדברי הגאון בעל אבני מלואים:

ע"ב במשנה הרי עלי כבשר מליח אם בשל שמים נדר אסור כו' ונ"א אם בשל "שלמים" נדר אסור וכן הוא בפרש"י ומפרש כי שיילינן לי' אמר על שלמים נדרתי שצריכין מלח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח עיין לעיל (דף יא:

) דבעי רמי ב"ח אמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים בעיקרו הוא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס דהיינו לאחר זריקת דמים וק"ק דלגירסא זו היה יכול למיפשט ממתניתין דאם מפרש ואומר בשל שלמים נדרתי דאסור והא כיון שאמר כבשר מליח של שלמים ומליחת הקרבנות הוא לאחר זריקת הדם ואפ"ה אסור וקרוב לומר שהוא דמי לאומר כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים דאמרינן שם אי דאמר לאחר זריקת דמים פשיטא דבהיתרא מתפיס. וע' בתוס' ד"ה ואם של כהנים מותר. שכתבו ואע"ג דכל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם מ"מ דעתו להיתרא ואפי' אם תמצא לומר דבעיקרו מתפיס דברו [כיון. נראה שכצ"ל] כיון דתלה נדרו בשל כהנים שמא דעתו לאחר שבאין ליד הגזבר שהן כחולין לכל דבריהן עכ"ל נראה מדבריהם ג"כ קצת שבאו ליישב שלא תקשה מהך מתניתין למיפשט הך בעייא דרמי בר חמא דלעיל ומ"ש רש"י לקמן דהא דקאמר של שלמים שצריכין מלח יותר משאר קרבנות שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחת עיין תענית (דף ל.) אבל אוכל הוא בשר מליח עד כמה כל זמן שהוא כשלמים ופרש"י שם עד כמה הוי בשר גמור דלא הוי בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים שלא שהה במלח אלא שני ימים ולילה אחת כזמן אכילת שלמים עיי"ש ולפ"ז בשר מליח שבלשון חכמים קרוי מה ששוהא יותר משני ימים ולילה אחת ועד זמן זה אינו קרוי בשר מליח וצע"ק:

בר"נ ד"ה נדר בחרם כו' והא דנקיט להו בהני גווני דרישא כו' רבותא אשמועינן שאע"פ שהוא מפרש נדרו בדבר זר כו'. קשה דלפמ"ש הר"ן בעצמו בסמוך ד"ה ומלמדין אותן כו' דדוקא בהני גווני דסיפא דמשמעותא דידהו הוי להחמיר טפי מלהקל אמרינן דצריך שאלה כו' אבל בהנך דרישא אפי' בע"ה א"צ שאלה לפי זה אמאי צריך הר"ן לפרש הכא דלרבותא נקיט. וה"ל לפרש משום דדינם חלוק מהנך גווני דרישא דבגווני דרישא אפי' ע"ה א"צ שאלה ובגווני דסיפא דמשמעותא דידהו הוי טפי להחמיר מלהקל בע"ה צריך שאלה ומצאתי שבס' ידות נדרים כתב שנשאל בזה מאחד מתלמידיו ושם ביד יוסף סק"ז כתב שלחומר הנושא י"ל דבסיפא דמתניתין קאמר סתם ח' ביהודא מותרים ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים ומוקמינן לקמן כר"א בר' צדוק דסבר ספיקא לקולא והא דאסו' לפי שאין מכירין בחרמי כהנים ואצלם המשמעות יותר לאיסור מלהיתר ואפ"ה פירושן להקל אם פירש שכוונתו הי' לחרמי כהנים ובכה"ג בודאי צריך שאלה בע"ה וא"כ שפיר הי' יכול למינקט ולפרש בחרמים בגליל דאם פירש ואמר דכוונתו הי' בחרם של כהנים דבזה ת"ח נאמן וא"צ שאלה ובע"ה צריך שאלה לכן כתב הר"ן דבחרמו של ים רבותא נקיט יותר שאע"פ שהוא מפרש בדבר זר נאמן לפרש דבריו עכ"ל הרב הנ"ל:

שם ד"ה ומחמירין עליהם שאין פותחין להם בחרטה ואין מתירין אותן עד שימצאו פתח לנדרן ובד"ה פותחין לו ממקום אחר בתרתי פליגי כו' ועוד שפותחין להם בחרטה וקרי ליה ממקו' אחר משום דלא הוי מגופו של נדר הפתח עכ"ל וכונתו