שלמי נדרים מ

יהיה בטל מהישיבה עכ"ל וע' מנחות (מב.) ואלו לעשות סוכה לא מברך כו' ושם ע"ב כל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה הוא כו' בישראל א"צ לברך כו':

ובס' יד שאול סי' רט"ו הביא בשם תשובת מ"ע סימן ל"א דמתניתין מיירי בסוכה שהיא מושלמת כהלכתה דאם אינה עשויה ממש וליתא לסוכה בשעת הנדר אינו חל משום דלא איתנייה בעולם וכ' ע"ז הרב בעל יד שאול דאינו מובן דל"ש בזה דשלב"ל שהרי נדר על המצוה והוא אסר ע"ע מצות הסוכה ובעיני יפלא שמלבד זה הא על עצמו יכול אדם לאסור אפילו דשלב"ל ורק על חברו אין אדם אוסר דשלב"ל כדאיתא לקמן (דף פה:

) אלא יאסור דשלב"ל על חברו שהרי אין אדם אוסר פירות חברו על חברו וע"ש בר"ן דבעינן דיהיו חד מינייהו ברשותיה או הפירות או האדם הנאסר וע' בר"ן (דף לא.) לוקח בפחות כו' דאע"ג דקיי"ל אין אדם אוסר ע"ח דשלב"ל ה"מ כו' אבל באוסר הנאתו על חברו כו' ואיהו הא איתי' בעולם כו' ע"ש עכ"פ על עצמו יכול לאסור אפילו דשלב"ל. אמנם מדין דבר שאין בו ממש יש להעיר וכמ"ש הר"ן כאן דהוכרח לתרץ דבאומר סוכה לישיבתה או כיון שמזכיר שם החפץ שאוסר עליו נעשה כאומר סוכה לישיבתה ומחמת זה אפשר דבעינן דוקא שיהיה הסוכה עשויה וע' בר"ן (דף נז.) ד"ה האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי כו' שכתב דמעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא עי"ש ולשון המשנה קונם סוכה שאני עושה משמע לכאורה איפכא שהסוכה אינה בשלימות עשויה אלא שעוסק עדיין באמצע העשי' והכונה שלו סוכה שאני עוסק בעשייתה אני אוסר ישיבתה עלי:

כתב המחנה אפרים הל' נדרים סי' מ' מי שנוהג שלא לאכול בשר מן י"ז בתמוז ואילך ה"ז נדר ומ"מ אם נזדמנה לו סעודה של מצוה שרי לאכול דאין זה נדר ממש אלא חשוב כמו קבלת תענית והוי כאומר אעשה מצוה זו שחייב לעשותו ומש"ה כל היכי דאיכא מצוה שרי דאין הנדר של מצוה חל על מצוה עכ"ל וע' בהג"מ פ"א מהל' תענית טעם אחר כי לא נהגו להתענות בכה"ג:

דף יז במשנה יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה ע' בלחם משנה פ"ג דנדרים כתב שיש במשנה זו שני פירושים לראשונים ז"ל ואבוא אחריו למלאות דבריו בביאור שני הפירושים ובזה יתבארו ג"כ דברי הר"ן בסוגיא זו:

הפירוש האחד דהיכי דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ואוכל ענבים ושותה יין לוקה שתים. וה"ה היכי דאמר קונם עלי ככר זה וחזר ואמר קונם עלי ככר זה ואכלו לוקה שתים משא"כ בשבועה דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלו אינו לוקה אלא אחת והקשו על פי' זה דפתח במתניתין ביש נדר בתוך נדר ומפרש לה בגוונא דנזירות ואמאי לא מפרש לה בגוונא דנדרים ממש כגון שאמר קונם עלי ככר זה וחזר ואמר קונם עלי ככר זה והריטב"א הנדפס עם הלכות הרמב"ן מתרץ זאת משום דעיקר דינא בנזירות כתיב דילפינן לה מדכתיב נזיר להזיר מלמד שהנזירות חל על הנזירות ונדרים ילפינן מנזירות להכי רצה התנא לפרש הך דינא בנזירות והפירוש הזה יפרד ג"כ לשני ראשים היינו אופן א' כמ"ש למעלה ואופן השני כתב בשיטה מקובצת דדוקא בנדר של נזירות בלבד הוא שאמרו שהנדר חל על נדר אפילו ללקות שתים אם אכל ענבים ושתה יין אבל באומר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי ואכלו אינו לוקה שתים וכתב שם וז"ל וכשתשאל ותאמר מ"ש דבנדרים דעלמא אין נדר חל על איסור נדר ובנדרי נזירות חאיל יש לומר דשאר נדרים איסור חפצא אינון ואיסור חפצא אאיסור חפצא לא חאיל ונדרי נזירות לאו איסור חפצא אינון אלא איסור גברא אינון שהרי הנזיר לא אסר ע"ע לא את הענבים ולא את היין אלא מחוקי הנזירות הוא שמיד שקבל האדם ע"ע להיות נזיר נאסר בדברים הללו דומה למי שמקבל ע"ע לנהוג בדת משה וישראל נאסר בכל איסורי תורה מבלתי שיאסרם עליו אלא מחקי הדין כו' כך הנזיר מצווה על היוצא מן הגפן ע' מ"ש לעיל בדף ב' בשם הגאון מהר"י באסאן ז"ל שהסביר דנזירות הוא איסור חפצא אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן הן אבריו פיו לשתות יין שערו לתגלחת ידיו לנגיעה במת כו'] וכתב עוד וכ"ת והרי שבועה איסור גברא הוא ואין שבועה חלה על שבועה נזירות נמי אע"ג דאיסור גברא הוא לא ליחול י"ל שאני נזירות דרבינהו קרא דכתיב נזיר להזיר עכ"ל הש"מ ובזה נשלם הפירוש הראשון בשני אופנים:

הפירוש השני הוא פי' הר"ן דגם גבי נזירות לא אמרינן יש נדר בתוך נדר לענין שאם יאכל ענבים וישתה יין ללקות שתים אלא דכי תנא יש נדר בתוך נדר הוא רק למנות שתי נזירות דמונה שלשים יום ומביא קרבן וחוזר ומונה שלשים יום ומביא קרבן וקרי לה להאי גוונא נדר בת"נ לפי שהנזירות שניה חלה בתוך זמן הראשונה דאם לא חייל בשעת נדרו היאך תחול לאחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן כו' אלא ודאי מהשתא הוא דחיילה ובדעת הרמב"ם כתב הלח"מ דבזה דעתו שוה לדעת הר"ן דאם אמר על ככר קונם ב' פעמים אם אוכלנו דאינו לוקה שתים אבל בזה חדש לן הרמב"ם דגם בנדר משכחת לן יש נדר בת"נ היינו בנדרי הקדש היכי דאמר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה דאין זה אלא כנודר ב' קרבנות וחייב להביא שתי קרבנות והא דנקיט במתני' גוונא דנזירות ולא בגוונא דנדר כדפתח יש נדר בת"נ משום דהא דנזירות חלה על נזירות נפקא לן מקרא דנזיר להזיר וכדכתיבנא לעיל להכי סיים בנזירות כדאיירי ביה קרא ופתח בלשון נדר להודיענו דמשכחת לה ג"כ בגוונא דנדר וכדכתיבנא עכ"ל הלח"מ וע' בריטב"א שעם הלכות הרמב"ן שכתב להיפך וז"ל ומיהו מודינא בנדרי הקדש דאיסור גברא נינהו ודינייהו כשבועה ואין נדר חל על נדר כשם שאינו חל על שבועה עי"ש והנה הנוסחא שלפנינו ברמב"ם שם הוא כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת והנוסחא הזאת הוא קשה להבין חדא דהא שתי השבועות צריך לצייר על שבועה דלהבא אם יאכל הככר ואמאי נקיט בלשון שבועה הראשונה אם אכלתי בלשון עבר וגם אמאי נקיט דבפעם השניה אמר אם אוכלנה ולא בלשון אם אוכל וע' שבועות (דף כז:

) שלא אוכל כיון שאכל כזית ממנה חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה:

בר"נ ד"ה כיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר וכי אכיל טובא ומתרין ביה כו' וה"פ כיון דאמר הריני נזיר כו' חדא דאית ביה תרתי קשיא ליה חדא דל"ל למיתליי' לנזירות באכילה כו' וקשיא ליה תו דאיתלי ליה לנזירות באכילה כו' ונראה בעיני דלהכי בעינן דליתרו ביה בין כל זית וזית כו' עכ"ל אבל אם התרו בו בין כל זית וזית אף שלא אמר רק פעם א' הריני נזיר אם אוכל ככר זה כיון שבין כל זית וזית התרו בו חייב למנות נזירות על כל אכילה ואכילה וכן הוא בחדושי הרשב"א וז"ל דמעיקרא לא נזירות אחד קבל ע"ע אלא בכל אכילה שיאכל יהא נזיר וא"כ כשמתרין בו זמני טובא ה"ל נזיר על כל התראה והתראה יעויי"ש אמנם לכאורה קשה להבין. איך הוי מצי למיתני בכה"ג לחלק בין נדר לשבועה דיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה דהא בכה"ג גם בשבועה אם אומר שבועה שלא אוכל ככר זה ושלא אוכל משמע על כל זית וזית שבו הוא נשבע וכשמתרין בו בין כל זית וזית התראות מחלקות ללקות על כל זית וזית דהל"ל ג"כ דלא שבועה אחת קבל עלי' אלא על כל זית וזית שבו נשבע ואחר זמן רב מצאתי שעמד ע"ז בס' קרן אורה וכתב לחלק דבשבועות הא דלוקה ב' הוא הכל משום שבועה אחת אלא דהתראות מחלקות כמו בכל איסורין אבל בנזירות הרי הוא נזיר שתים ומה לי אם אמר ב' פעמים אם אוכל או פעם אחת ואכל בשני התראות ובין בזה ובין בזה יש נדר בתוך נדר דהנזירות השני' חלה עליו ג"כ למנותה אחר