שלמי נדרים לט

הוא נרו הפליא לחדש זה כסברת בעל הפלאות נדרים הנ"ל. בחי"ד סי' כ' טרם שיצא לאור ס' הפלאות נדרים הנ"ל והוסיף לתרץ שלא יהיה עומד לנגד הך דמצה מירושלמי הנ"ל וכתב שיש לומר דהירושלמי אזיל לשיטתו דהובא בתוס' קדושין (דף לח.) דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור ע"ש באורך אמנם מטיבותייהו דרבנן סבוראי אמינא דלפע"ד לא קיימא הך סברא לומר דבדוקא נקטה משנתינו הנך תלת מילי סוכה לולב תפילין דרק בהם הנדר מבטל אותם ולא בשאר מ"ע חדא דזיל בתר טעמא דאמרינן בגמ' מנא ה"מ דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו ופירשו כל הראשונים דפירושו אפילו יש בהם ביטול מצות ד' לא יחל דברו וכן מסתימת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו בסתם, נדרים חלין לבטל את המצוה ולא חלקו בין מצוה למצוה ש"מ דבכל המצות נאמרה דין זה וכן יש להביא ראיה מהא דלקמן (דף לד:

) גבי ומחזיר לו אבדתו דפליגי רב אמי ורב אסי דחד מינייהו סבר בחדא גוונא דאין מחזיר ונדחה מ"ע דהשבת אבדה מפני הנדר ולא אמרינן [העירני ידי"נ הגאון מוהרא"ד שליט"א אב"ד דפאניוועז דזה אינו דהא בב"מ דף ל) אמרינן שם גבי והתעלמת כו' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבה"ק פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה "ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא" כו' וע"ש בתו' ד"ה אין עשה כו' בעמוד ב' שכתבו דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולפ"ז מהשבת אבידה ליכא להביא ראיה דעשה דהשבת אבדה דהוא ממונא ידחה איסורא דנדר דלא דחינן איסורא מקמי ממונא] דליתי מ"ע דהשבת אבדה דהוי עשה השוה בכל דנוהג באנשים ונשים ולדחי מ"ע ול"ת דנדר דקילי דאיתנייהו בשאלה וע"ש בריטב"א שעם הלכות הרמב"ן שכ' בפירוש שהטעם משום דנדרים חלים ע"ד מצוה אלמא דלאו דוקא הנך מצות דחשיב במתניתין נדחים מפני נדר אלא אפילו כל שאר מצות והטעם כמ"ש הר"ן דגזה"כ הוא מכי ידור נדר לה' אפילו יש בזה משום ביטול מצות ה' לא יחל דברו וע' בפי' הרא"ש (דף כה:

) ד"ה פותחין בשבתות כו' דנדר חל על עונג שבת כו' ע"ש וע' בשעה"מ שם שכ' עוד טעם אחר נכון עפמ"ש התוס' בערובין (דף ק'.) ד"ה מתן ד' כו' שהקשו ליתי עשה דמתן ד' ולידחי ל"ת דבל תוסיף ותירצו דל"ד לכלאים בציצית דהואיל והכא ע"י פשיעה באה עליו והיה יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו ע"ש הכא נמי בנדרים הואיל והיה יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו שלא היה לו לנדור ולבטל המצוה בפשיעה להכי לא נדחית הלאו שלו עי"ש מה שהאריכו ג"כ בכלל הזה ולבאר מסוגיא דזבחים:

בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' מ"ז ביאר דלא תיקשי אמאי דאמרינן בנשבע שלא לישב בסוכה דלא חייל משום דהוי נשבע לבטל המצוה הא קיי"ל דבכולל חייל (ע' תו' שבועות כד) ה"נ נימא הכא מגו דחל אישיבת עראי שלא באכילה ושינה חל נמי אישיבה דאכילה ושינה וכ' כיון דלא אפשר לישיבת קבע בלא כניסה כולה חדא מילתא היא וקרוי' ג"כ מצוה ע"ש:

בר"נ ד"ה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו כו' וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוה הא דבר שאין בו ממש הוא כו' אבל בתוס' אמרו כו' כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא עכ"ל בס' שמלת בנימין הקשה ע"ז מהא דאמרינן בב"ב (דף קמז:

) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ופירשו שם הרשב"ם והתוס' משום דהוי דבר שאין בו ממש והא שם הזכיר החפץ שהוא הבית ואפ"ה מקרי דבר שאין בו ממש ותירץ דזה לא הוי רק כמו יד וגבי נדרים הוא דאמרינן ידות נדרים כנדרים אבל גבי קנין דממונא לא מהני יד:

בא"ד וא"ת אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל עכ"ל נראה מדבריו דסובר דליכא שום הנאה מישיבת הסוכה בעצמה רק הנאת המצוה לבד. דאל"כ דיש ג"כ הנאת הגוף בזה הא דמי לנודר מן המעין דאסור לטבול בו בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה וכמ"ש הר"ן לעיל (סוף דף טו) גבי קונם תשמישך עלי דאי מתהני גופי' בהדי הנאת המצוה הנאה מיקרי והתוס' בר"ה (דף כח.) ד"ה המודר הנאה משופר נראה כמסתפקים בזה שכתבו שם לחלק בין המודר הנאה משופר למודר הנאה מסוכה וכתבו שם בזה"ל אם לא נחלק דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה והדבר תמוה דהא מדלקמן (דף לט.) גבי נכסי חולה אסורין על המבקר דקאמר הגמ' אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא כתב הר"ן שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאתהנויי מאיסורא וביושב בודאי אית ליה הנאה הרי מוכח משם דמישיבה גופי' אית ליה הנאת הגוף לבד הנאת המצוה וכיון שכן מאי קשיא ליה להר"ן הכא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה הא מלקמן מוכח דמלבד הנאת המצוה איכא בהדי הנאת הגוף מהישיבה וכיון שכן אסור דדמי לנודר מן המעיין דאסור לטבול בו טבילה של מצוה בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה וכבר עמד ע"ז הרב בעל מחנה אפרים הל' נדרים סי' כ"ה וכן בנודע ביהודא מ"ת חלק או"ח סימן קל"ב ואחר אחרון אני בא שהגאון בעל בית מאיר ביו"ד סי' רט"ו תמה ג"כ על הר"ן מסוגיא הנ"ל ואולי יש לחלק בין ישיבה בבית לישיבה בסוכה והוא ע"פ מה שראיתי בשיטה מקובצת דאסבר בטעמא דמוקמינן לדרשה דכי ידור נדר לד' דמוקמינן ליה אנדר טפי מבשבועה דבנדר דרשינן הא דלה' אפילו יש בו ביטול מצות ה' לא יחל דברו ובשבועה אמרינן דברו הוא דלא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים דמ"ש נדר משבועה וע' בר"ן מ"ש בזה והוא ז"ל כתב דבישיבת סוכה עלי אינו נראה שבא לבטל המצוה "אלא משום שקשה עליו לישב בה משום קור או חום" אבל בשבועה שלא אשב אינו משמע כ"א משום ביעוט וביטול המצוה עכ"ל ובסברה זו יש לחלק בין ישיבה בסוכה לישיבה בבית שנכנס המבקר לישב בביתו של חולה דבודאי אין שם קור וחום והיותר נ"ל דשם האיסור רק מדרבנן וראיה דפריך אפי' עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל:

ודריסת הרגל בודאי רק מדרבנן אסור וגם הוא בכלל אפשר ולא קא מכוין ואולי גם לא אפשר ולא מכוין דהא מחוייב הוא מה"ת במצות בק"ח לילך אצלו ולבקרו משא"כ הכא דאקרא קיימינן לאסור מדאורייתא וע' בר"ן סד"ה על סיפא דאידך בבא קתני כו' בסוף הדבור ומלבד כ"ז קושיית הר"ן יתכן על הנך אידך בבי לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח דבהו ליכא הנחת הגוף כלל כ"א קיום המצות וקושית רבא ותירוצו קאי גם על הנך בבי דמוכרחים אנו לאוקמינהו ג"כ דאמר נטילת לולב עלי הנחת תפילין עלי דאל"כ מ"ש בהו נדר משבועה ועל הנך בבי ישאר הקושיא וכי מצות ליהנות ניתנו ומזה הוכיח הר"ן דינו דבאוסר בפירוש עליו דבר שאין בו הנאה כמו זריקת צרור לים דחל הנדר וע' בס' ב"מ הנ"ל שפקפק על האי דינא שהמציא הר"ן ועי' בש"ך סי' רל"ו ס"ק י"ד מ"ש בשם הר"ן לחלק בין הנשבע שלא לאכול מצה סתם ובין הנשבע שלא לישב בסוכה סתם דגבי מצה מקרי כולל משום דכל לחם שהוא מצה מקרי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"ש ובזה יש ליישב ג"כ קצת דברי הר"ן דהכא דהאומר קונם ישיבת סוכה עלי בלשון ב"א הכונה הישיבה דמצוה לחוד וזה ימים רבים אשר היה קשה לי להבין לשון המשנה דנקיט קונם סוכה שאני עושה ולא קתני סוכה שאני יושב כדנקיט באינך לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח דהא העשיה בסוכה אינו עיקר המצוה אלא הכנה לישב בה ובאמת בש"ע ובשאר פוסקים הלשון בסוכה ג"כ על הישיבה וכן כאן בגמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי ואחר זמן רב מצאתי בס' שושנים לדוד על משניות במס' שבועות פ"ג שעמד ע"ז וכתב דמתניתין רבותא קמ"ל דלא תימא דאין פיו ולבו שווין דכוונת לבו שלא לישב בסוכה ובפיו אמר שאוסר עליו העשיה קמ"ל דזה אין מקרי אין פיו ולבו שווין משום דבהעדר העשיה ממילא