שלמי נדרים לז

רל"ד סק"א וסק"ו שכ' בהיפוך וע' בס' בית מאיר על יו"ד סי' הנ"ל שהשיג על הט"ז]:

בהמפרש ד"ה דאמר ר"כ אשה האומרת קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו דלא כל כמינה לאסור נפשה עליו דהיא משועבדת לי' להנאתו אבל אמרה קונם הנאת תשמישך עלי כו' וצריך להפר לה עכ"ל הנה כאן בגמ' איתא הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולא קתני יפר כדכתב המפרש וצריך להפר לה אכן דבריו צודקים כי מימרא זו דרב כהנא הובאה שנית לקמן (ד' פ"א:

) ושם אתמר בהדיא הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולכאורה טעמא בעי מדוע הכא נשמט תיבת יפר באותו מימרא דרב כהנא. וראיתי במהרי"ט ח"א סי' ה' בתוך התשובה אשר מתוך דבריו העמוקים יש ליתן טעם בזה לזאת אעתיק תמצית דבריו דמחלק שם בין אם הדיר הלוה את כל נכסיו למלוה שלו דאין יכול להפקיע את חובו ממנו מחמת נדרו. דאמרינן אלמוה רבנן לשעבודי' דבע"ח כמו דאמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דבעל עיין תוס' כתובות (דף נ"ט:

) ד"ה קונמות כו' ואי לאו דאלמוה הוי חייל הנדר שפיר משום דאכתי מחוסר גוביינא והם שלו ואלו רצה היה יכול להקדישם כו' כו' אבל אם הדיר לוה למלוה קונם הנאתי עליך מי חייל קונם עליה דהא ודאי משועבד לי' ואין בידו לאסור הנאתו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואינו בידו דהא ודאי בדין יהנה ממנו דמשועבד לי' הוא. וראיה לזה מהא דאמר ר"כ הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו ואי אמרת דהא דהנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הוא א"כ בהא נמי ה"ל למימר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור כדאמר ר"י בן נורי לענין מעשה ידי' ופסק שמואל הלכתא כוותי' אלא ע"כ משמע דכשאמרה הנאת תשמישי הנדר מעיקרו לא חל. ואפי' יגרשנה יכולה לחזור כיון דבשעת הנדר לא חל ואין כאן נדר מעיקרו יעויי"ש שהאריך ותוכן סברתו דלא אמרינן קונמות מפקיע מידי שעבוד אלא היכי דמצי לסלוקי בזוזי וכגון מעשי ידי' שיכולה ליתן לו דמי מעשה ידי' משקל ה' סלעים אבל גבי תשמיש לא מצי לאפקועי מיני' א"כ אינו מפקיע מידי שעבוד מדינא ולהכי אפי' נתגרשה אין הנדר חל וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' רל"ד סק"ג אמנם הקצוה"ח בסי' קי"ז סק"ה השיג עליו ודעתו דאפי' היכי דלא מצי לסלוקי משעבודו נמי הקונם או ההקדש מפקיע מידי שעבודו וראייתו מהא דתנן לקמן בפ' השותפין (דף מו:

) מפלוגתא דראב"י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אם מותרין לכנוס בחצר השותפין דמוקי פלוגתייהו בחצר שאין בו דין חלוקה ופליגי אם יש ברירה או אין ברירה ואפי' למ"ד אין ברירה ע"כ משתעבד לשותפו חלקו שיהי' רשאי להשתמש בו א"כ איך מצי אסר עליו כיון דמשתעבד ליה ע"כ משום דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כו' א"כ הרי מוכרח דקונמות מפקיע מידי שעבוד אפי' במידי דאינו יכול לסלקו משעבודו והיינו דכיון דאין הגוף שלו אלא שעבוד יש לו עליו אתי קונם דחייל על גוף הדבר ומפקיע מידי שעבוד ע"ש עוד ראיות לזה אמנם עדיין צריכין אנו ליישב ולסתור ראיית מהרי"ט מה שהביא סמוכין לדבריו והנה במה שהביא ראיה מדברי התוס' דפ' אע"פ הנ"ל גבי נדרה שלא להניק את בנה שכתבו דאין לפרש שאסרה הניקתה עליו דהא משעבדא לי'. ואם נפרש דהנדר חל אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל לא מצי אוסרת א"כ שפיר יכולין לפרש דאסרה הניקתה עליו. ומשום דב"ש סברי הוא נותן אצבע בין שיני' מחמת שקיים לה. להכי לא אלמוה רבנן לשעבודי' ולא עבדו לי' רבנן תקנתא לאלומי שעבודי' [ויש להסביר יותר דדמי למאי דאמרו רז"ל כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וכיון דאיהו לא איכפת לי' דהא חזינן שקיים לה וע' בסוגי' הנ"ל במהרש"א שכתב ג"כ וז"ל ויש לדקדק נהי דמשעבדא לי' מ"מ כיון דקיים לה אמאי אין הנדר חל ודוחק לומר דמשעבדא לי' לתינוק וי"ל עכ"ל ודברי מהרש"א אלו נראה שהיו בהעלם עין בשעה חדא מהרב בעל א"מ סי' פ"ב ד"ה ולפע"ד נראה כו'] הנה ליישב ראיית מהרי"ט מדברי התוס' הנ"ל שלא ביאר הגאון הנ"ל בקצות החשן מילא את דבריו בספרו הנחמד אבני מילואים בסי' פ' ובסי' פ"ב וז"ל והראי' שהביא מהרי"ט מדברי התוס' פ' אע"פ כו' יש לדחות דכיון דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל אע"ג דבכל מקום יכול להפר ובידו להפר ואפ"ה אלמוה לשעבודי' משום דפעמים שוכח להפר. א"כ אפי' קיים לה לא גרע כחו בזה. דהא טעמא דהוא נותן אצבע בין שיני' הוא משום דהי' יכול להפר ולא הפר וכיון דהיכא דמשתעבדא לי' אינו צריך להפר א"כ מה עושה הבעל בקיומו שקיים לה ואין כאן נתינת אצבע כלל יעוי"ש וכוונתו שהבעל סומך בעצמו שלשוא דברי' ואין בה ממש כלל שאין בידה לאסור מה שמשועבדת לו ולהכי גם קיומו אין בו ממש ומשטה הוא בה ואולי זה הוא ג"כ כוונת המהרש"א שהבאתי לעיל במ"ש ויש ליישב:

דף טז במשנה זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כו' עוד יש למצוא מה שחומר בזה מבזה דחומר בשבועות מבנדרים דשבועה איתא בין באעשה דבר זה או לא אעשה. ובנדרים ליתא באעשה כמ"ש הר"ן לעיל דף ח) דהא נדרים הוא מתסר חפצא אנפשי' (אם לא בנדרי מצוה כגון קרבן וצדקה וכה"ג) וחומר בנדרים מבשבועות דבנדר יכול לאסור את שהוא שלו על אחרים משא"כ בשבועה כמ"ש התוס' בנדה (דף מ"ו:

) ד"ה כגון שהקדיש כו' וז"ל דאפי' נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום כל זמן שלא אסר עליהם בקונם כו' עיי"ש:

שם סוכה שאני עושה, צ"ע אמאי לא קאמר שאני יושב כדקתני לולב שאני נוטל כו' דהא המצוה הוא הישיבה ולא העשיה וע' מ"ש בזה לקמן:

תוס' ד"ה לא שבועה לא אוכל לך כו' וא"ת מ"ש מקרבן כו' עוד י"ל דטעמא דשבועה היינו משום דגזרינן שמא יאמר שבועה לא אוכל וידלג לא כו' אבל גבי נדר כו' לכאורה לפי פירושם דהאיסור הוא משום גזרה אינו אסור אלא מדרבנן וק"ק הא לישנא דאסור הוי מדאורייתא וכמ"ש הר"ן לעיל. ובשיטה מקובצת הביא פירוש אחד דה"ק לא כמה שאתה אומר שאוכל משלך [אלא] שבועה לא אוכל לך אבל גבי נדר אפי' אם נאמר שכוונתו במה שאמר לא קרבן לא אוכל לך להפסיק תיבת לא מתיבת קרבן ושאומר לא כמה שאתה אומר אלא קרבן לא אוכל לך הא גם קרבן לא אוכל לך שרי וע"ש עוד שכתב יש במתניתין שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן ובזה ניחא מה שהערנו לעיל:

בהמפרש ד"ה ורב אשי הוה נאדי כו' דכי היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא כו' בין אם אמר שבועה שאוכל בין אם אמר שבועה שלא אוכל משמע דקאמר אכילנא אם אמר שבועה שאוכל בודאי משמע דקאמר אכילנא דה"ק בתחילה בתמיה. לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל (ותי' בודאי מקומו לעיל וכמ"ש) ואם אמר שבועה שלא אוכל הדין משמע נמי דאכילנא דמשמע שבועה אי לא אכילנא והיינו חדא לישנא והא איכא לתרוצי גם בלישנא אחרינא דמשמע בניחותא דהאי דאמר לא אכילנא בניחותא קאמר והאי דאמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא משמע אם כן (פי' דיש לפרש בשתי לשונות) לא ליהוי אסור ואם כן היכי אמר במתניתין שבועה לא אוכל לך אסור אלא ודאי ליתא לטעמא דאביי כו' כצ"ל לתקן הלשון ובפי' הרא"ש ד"ה רב אשי נדי מטעמי' דאביי יש ג"כ ט"ס וצ"ל דאם איתא דמתני' אתי לפרש דיש שבועה שאוכל ומשמעה שלא אוכל כו' בר"נ ריש העמוד אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי. דקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך נמי שרי במש"ל פ"א דנדרים כ' ע"ז ותמהני דאי לאו משום דאמרינן דבחיי קרבן משתבע פשיטא