שלמי נדרים לו

בזה. ובס' תפארת ירושלים על משניות כתב שלגודל הקושיא נראה לו לתרץ ולחלק דע"כ לא קאמר הר"ן גבי קונם פירות עולם עלי אם ארחץ דהאיסור אינו מתחיל אלא מזמן עקירת התנאי משום שלא הגביל זמן להאיסור אבל הכא שאסרה בהנאה עד החג אם תלך לבית אבי' עד הפסח. חזינן לדעתי' שרוצה לאוסרה בהנאה כל השנה ואם נימא שהאיסור מתחיל משעת עקירת התנאי יתבטל כוונתו בהגבלת הזמן מש"ה אמרינן שיחול הנדר למפרע כו' ע"ש וע' מ"ש לקמן (ע"ט:

) בדברי הר"ן הנ"ל. גם בהגהת הרש"ש כתב קרוב לדברי בעל תפארת ירושלים ע"ש:

בהרא"ש ד"ה א"ר נחמן אליבא דרב יהודא מתרץ עכ"ל כן הי' גירסת הרא"ש בגמ' בס' יד שאול סי' רי"ג סק"ג הביא קושי' בשם אביו הגאון לפי מ"ש התוס' בכתובות (דף ע') ד"ה הכא נמי שהקשו שם אמאי דפריך הגמ' שם וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה. והקשו דלישני כגון דתלינהו למזונותי' בתה"מ דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו אם אזונך דאז אסורה ליהנות ותירצו דהא לרב יהודא דאמר דבתנאה לא מיזדהר אסור לשמש שמא תהנה ואפי' לרב נחמן דאמר מיזדהר איניש בתנאה הכא מודה דאשה לא מיזדהרא כיון שלא נדרה עכ"ל א"כ לשיטת התוס' גם לרב נחמן יקשה מהא דשאת נהנית לי כו' דהרי היא לא נדרה בעצמה אלא שבעלה הדירה ואמאי דחיק הרא"ש לפרש דר"נ מתרץ אליבא דרב יהודא בר פלוגתי' והא מוכרח לתרץ גם אליבא דנפשי' וכתב שבאמת הוא תימה רבה ע"ש תירוצו ולענ"ד נראה דאין כוונת התוס' במ"ש דר"נ מודה דאשה לא מזדהרא כיון שלא נדרה לומר כיון שהיא לא הוציאה הנדר מפיה אלא בעלה הדירה דזה אינו דאין חילוק בין אם מוציאה הנדר מפי' או שבעלה הדירה מהנאה. כיון שס"ס חל עלי' נדרו לאסרה בהנאה מזדהרא שפיר בתנאה אליבא דר"נ אלא כוונתם דהתם בכתובות מיירי שהבעל אסר על עצמו הנאת תשמישה אם תהנה ממנו ועיקר האיסור רק עליו ועלי' רק נטפלת איסור שלא תגרום לו איסור ועוברת על לפני עור ובכגון זה מודה ר"נ שבתנאה לא מיזדהר ובסוגיין מיירי דאוסר עלי' בנדר והרא"ש לטעמי' בסוף מכילתין גבי ההוא דאסר עליה הנאתה דעלמא אי נסיב איתתא עד דלא תני הלכתא כו' דסובר דהתולה נדר בתנאי שאפשר לקיימו אע"ג דהנדר בעצמו אינו יכול לקיימו מ"מ כיון שאפשר לקיים התנאי חל הנדר כן סובר הכא כתירוץ השני שבתוס' דלעיל דאע"ג דהנדר במה שהוא משועבד לה מ"מ כיון שתולה הנדר בתנאי וכשתקיים התנאי לא יחול הנדר מצי להדיר לה וא"כ כיון דבסוגיין מיירי שאסר עלי' בנדר שפיר מזדהרה בתנאה ול"ק אליבא דר"נ ולכן פי' הרא"ש שר"נ אליבא דרב יהודא מתרץ אחר זמן רב מצאתי שגם בס' הפלאות נדרים עמד על קושית הגאון הנ"ל ותירץ כמו שכתבתי והנאני:

בר"נ ד"ה והא מה"ת משועבד לה כו' וי"ל דכי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודה דאשה כו' עכ"ל ע' בר"ן בכתובות פ' המדיר שכתב דדעת הרמב"ם לחלק בין שעבודא דבעל לשעבודא דאשה דשעבודי' דידי' הוא דאלמוה דאל"כ יצטרך לגרש בע"כ והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אבל שעבודא דידה אמאי מצטרכינן לאלומי יוציא ויתן כתובה שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה עיי"ש והשתא לפי דעת הרמב"ם ישאר קו' הר"ן הכא דמאי פריך הגמ' והא משתעבד לה מה"ת לישני דקונמות מפקיעין מידי שעבודה. דלגבי שעבוד דידה ל"ל דאלמוה רבנן כנ"ל ומוכרחים אנו לומר דסתמא דגמ' פריך הכא אליבא תנא קמא דריב"נ לקמן (פ"ה.) דסובר דאין קונם מפקיע מידי שעבוד וכמו שמפרש הר"ן שם בכתובות ומצאתי במשל"מ פ' י"ב מהל' אישות הלכה כ"ג שכתב דנ"ל דלא כתב הר"ן אלא בשעבודא דאיש לאשתו במזונות דלגבי דידה אמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אבל גבי איסור דתשמיש כיון דתשמיש שייך נמי גבי' דבעל דאי אמרה היא הנאת תשמישי עליך לא אמרה כלום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ה"נ אם הדירה הבעל ואמר תשמישי עליך אלמוה רבנן לשעבודא דידה כמו דידיה דלא פלוג רבנן וממש דבר שוה הוא ומה לי בא מחמתה או מחמת הבעל ע"כ ובזה מתיישב פרכת הגמ' בכאן אפי' לדעת הרמב"ם:

וע' בט"ז סי' רל"ד ס"ק ג' ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' ה' ושניהם לדבר אחד נתכוונו לחלק דדוקא בשעבוד ממון קונם מפקיע אבל בשעבוד הגוף לא מהני לשון הקדש או קונם להפקיע וכ"כ הפני יהושע בכתובות (דף ע'.) בתוס' ד"ה המדיר ע"פ מ"ש התוס' בגיטין (דף מ':

) משום דקיי"ל כרבא דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וזה לא שייך אלא בחיוב ממון אבל לא בתשמיש דגופו משועבד לה ע"ש וע' בקצוה"ח ס"ס קי"ז מה שכתב בזה:

ועיין עוד במחנה אפרים הל' גביית חוב סי' ג' שתמה שם על בעל לחם משנה שחילק ג"כ לדעת הרמב"ם בין שעבוד ממון לשעבוד הגוף דתשמיש באופן אחר דדוקא גבי ממון דהוא דבר הניתן למחילה דהא אם התנה ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות תנאו קיים אבל בעונה דהוא צערא דגופי' ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו וכתב עליו הרב בעל מח"א שדבריו תמוהין דהא הר"ן תירץ דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודא דידה ע"כ. ואיני רואה מקום לתמיהתו כ"כ דהכא מתרץ הר"ן אליבא דנפשי' וע"פ שיטת רש"י ז"ל ושאר מפרשים ותירץ הלח"מ הוא ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל לפי מה שביאר הר"ן בכתובות דדעת הרמב"ם לחלק בין שעבוד הבעל לשעבוד האשה על הבעל דחילוק זה הוא לענין חיוב ממון דוקא אבל לא בעונה דהוא צערא דגופא ולא ניתן למחילה:

בא"ד וא"ת והא האי נדרא דרבנן הוא כו' וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דיליה דליתא אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פ"ו י"ל כיון דנדרא מיהו חייל כו' עכ"ל בחדושי הרשב"א מתרץ באופן אחר דמצות עונה אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודה ממנו אין כאן מצוה המחייבתו ומשום פ"ו יש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו לישא אשה אחרת ולקיים המצוה באשה אחרת עיי"ש. והא דנאיד הר"ן מתירוץ הרשב"א ולא הביאו יש לומר דלא מסתברא ליה הך סברא דהא אמרינן בר"ה (דף כ"ח.) המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכן המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא אמרינן דהא אפשר לו לשמוע מאדם אחר או משופר אחר שאינו מודר ממנו אלמא כיון דמ"מ השתא מקיים מצוה מאדם זה ומשופר זה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו שרי ה"ה הכא כיון דמ"מ השתא שאין לו אשה אחרת מוטל עליו לקיים מצות פ"ו באשה זו שאסר עליו בנדר וכיון דהנדר אינו חל אלא מדרבנן היכי אתי נדרא דמדרבנן ומפקיע מצות פ"ו דמדאורייתא ולהכי תי' הר"ן באופן אחר דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אח"כ מצאתי שגם בס' קרן אורה העיר כן על דברי הרשב"א. אמנם יש ליישב דברי הרשב"א דלא דמי להך סוגיא דר"ה ויתבאר אי"ה במ"א.] וע' בס' זכר יהוסף בחדושיו ליבמות (דף ה):

בקונטרס אחרון להפלאה סי' ע"ו ס"ק ט' כתב דאם אמר הנאת תשמישי עליך אפי' בפחות משיעור עונה אינו חל והוכיח מסוגית הגמ' דכאן מדלא מתרץ לה בפחות ולאוקמי כדקא ס"ד באומר הנאת תשמישי עליך ובפחות משיעור עונה אלא ודאי דאפי' בפחות משיעור עונה משועבד לה להיות לה פת בסלה ועיין במ"ש לקמן [וע' בט"ז סי'