שלמי נדרים לא

ל"ק כו' כתב ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב"א תחת הלמ"ד הא דאמר לאימרא כלומר בפת"ח תחת הלמ"ד וגירסא הנ"ל הוא כפי פירוש הראשון שבר"ן לפי הגירסא דגריס לחולין בוא"ו:

ולגירסת הראב"ד דגריס לחלין בלא ואו אלא ביו"ד אחר הלמד השני ומפרש דכוונתו לחלות תודה ופריך הגמ' על סיפא דברייתא דקתני לחלין לא אוכל לך מותר מהא דלקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר דכשם דהתם מפרשים דלקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומשום הכי אסר הכי נמי הכא נימא דלחלין יהא לפיכך לא אוכל לך ולחלין היינו חלות תודה ומתרץ רב אשי אין ה"נ דאם הי' אומר לחלין בשב"א הי' אסור אבל הברייתא מיירי דאמר לחלין בפת"ח ולפי גירסא זו ל"ג בסיפא דמילתא דרב אשי דמשמע לא ליהוי חלין "אלא כקרבן" שתי תיבות אלו אלא כקרבן ליתא אלא לא ליהוי חלין לחוד וכן הוא בשיטה מקובצת וע' במש"ל שם החילוקי דינים שבין שתי הגירסאות:

בתו' ד"ה אימא סיפא כו' וא"ת והא מוכח לעיל כו' וי"ל דס"ד השתא כיון דאמר לא חולין לא אוכל לך להוכיח סופו של איסור בא הלכך אפי' לר"מ מיפשט לחולין בפת"ח כמו לחולין דלא דמי כו' יש להגיה בדבריהם שכצ"ל דס"ד השתא דכיון דאמר לחולין [בפת"ח[ שלא אוכל לך הוכיח סופו שלאיסור בא הלכך אפי' לר"מ מיפשט פשיטא לי' לחולין בפת"ח כמו לא חולין דלא דמי לחולין דמתניתין כו' וכן איתא הגי' במש"ל שם ע"ש שכתב שהתוס' מחולקים עם הר"ן מן הקצה אל הקצה בסברות הפוכות דהתוס' סברי לפי המסקנא דדוקא היכי דאיכא הוכחה בתחלת דבריו מהני לר"מ ולפיכך האומר לא חולין שאוכל לך או אם אמר לא חולין שלא אוכל לך נמי אסור משום דה"ק לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך אבל אם אמר לחולין לא אוכל לך בפת"ח שרי וכ"ש לחולין שאוכל לך (ובדפוס שם ט"ס) דהיינו מתניתין דמוקמינן דלא כר"מ:

הרי מבואר דבאומר לא חולין דלתוס' מהני אליבא דר"מ ולהר"ן לא מהני ובאומר לחולין [בפת"ח[ לא אוכל לך דלתוס' לפי המסקנא לא מהני ואליבא דהר"ן מהני לר"מ והם סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה:

בפי' הרא"ש ד"ה נעשה כאומר לקרבן יהא כו' ואע"ג דקאמר לקרבן בפת"ח מפרשים ליה כאלו אמר בחטף כו' עכ"ל ע"ל (דף י"ג.) בהרא"ש ד"ה הא דקאמר לאימרא ובדף ט"ו ע"ב בהרא"ש ד"ה לקרבן לא אוכל לך לאשמועינן דשני ליה לר"מ בין לקרבן בשב"א בין לקרבן בפת"ח ולכאורה נראה שהדברים סותרים למ"ש כאן אכן עיי' במש"ל שם שכתב דהכא פירש לס"ד דתלמודא דהוי ס"ל דר' אבא אף בפת"ח אמרה למילתי' ושם ביאר לנו התלמוד אמיתת דברי ר' אבא דלא אמרה כ"א באומר בשב"א וע' מ"ש הב"י בטור ע"ש:

בר"נ ד"ה בעיקרו קא מתפיס כו' ואיכא דקשיא ליה דהא אפי' אם תמצא לומר דבהשתא קא מתפיס כו' אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו תו אקשי והא איכא חזה ושוק שאסורים לזר מחמת נדרו ולדידי ל"ק דאי מחמת נדרו היה ראוי שיאסר לכל דהוא הא אקדשי' ואסרי' אכ"ע. אלא דלבתר זריקת דמים פקע לי' נדרא ואיסורא דטמאים וזרים לא מחמת נדרו הוא אלא איסורא דרמי רחמנא עלי' כו' כו' והיינו טעמא דמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו מותר כו' כך נראה בעיני עכ"ל המעיין בחדושי הרשב"א יראה שהרשב"א הוא הוא המקשה קושייתו הנ"ל ותירץ ג"כ יפה קרוב לדברי הר"ן אלא ששני נביאים אינם מתנבאין בסגנון אחד ומחמת זה מסיק הר"ן בתירוצו בלשון כך נראה בעיני וראוי להעתיק כאן תירוצו של הרשב"א והמתבונן בו יראה החילוק בדבריהם. שעל הקושיא שהקשה מתחלה והא עדיין אסור לטמאים מחמת נדרו תירץ דהאי דאסור לטמאים היינו משום דרכיב אכתפי' דגברא וכשיטהר לערב נסתלק האיסור וחזר גברא להיתרו. אבל איסור נדרו כבר פקע לאחר זריקת דמים. ועל הקושי' מחזה ושוק שאסור לזרים אפי' לאחר זריקת דמים תירץ שאינו מחמת נדרו שהרי יצא מתורת נדר כיון שאחר שנאסר מחמת נדר לכל הותר אלא שנאסרו לזרים מחמת שהתורה זכתה אותן לכהנים להיות כנכסיהן ושלא יזכה אחר באכילתן ודבר האסור הוא ולא דבר הנדור כו' ומן הטעם הזה פירשה הראב"ד ז"ל ההיא דכחלת אהרן וכתרומתו פי' משום דנכסי כהן הם עיי"ש ברשב"א עוד לקמן ד"ה כחלת אהרן וכתרומתו שביאר יותר מ"ט לא קרי להו דבר הנדור דאע"ג דצריך לקרות להו שם מ"מ לאו כקרבן הם שהרי מותרים אפי' למקנת כספו של כהן אלא הרי הם כנכסי כהן ולא זכה אותן רחמנא אלא לכהן ובני ביתו ודבר האסור הוא משא"כ בבכור שהוא קרבן ואסור לכל חוץ מזכרי כהונה והביא עוד שיש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי דהא אפי' קודם שקרא עלי' שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל ואפי' לכהן ולא הוצרך לקרות שם לאסור אלא להתיר השאר לזרים ולהתיר הם עצמן לכהן משא"כ בבכור שא"צ להקדישו להתירו ולא להתיר דבר אחר על ידו ואם תאמר מעשר בהמה דתנינן בפרקין דלקמן [והוא בדף י"ח ע"ב אם כמעשר בהמה נדר אסור] דהוי מתפיס בדבר הנדור מפני מה אסור והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם יותר מן החלה והתרומה ויש לומר דקריאת השם דמעשר בהמה לא להתיר את העדר [ובדפוס כ' הנדר והוא ט"ס] בקריאתו כחלה וכתרומה שאין העדר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם ולאסור העשירי בעצמו שהיה מותר מתחלה הוא שקורא לו שם והוי כדבר הנדור ע"כ דבריו הטהורים והעתקתי כל זה לביאור דברי התוס' והרא"ש שיתבאר בדבור הסמוך:

והנה גם הרא"ש בפירושו כאן כתב כדעת היש מי שפי' שהביא הרשב"א וז"ל בד"ה כחלת אהרן וכתרומתו ואע"ג דמתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל עכ"ל וכ"כ התוס' והגאון ר' עקיבא אייגר ז"ל בתוספתו על משניות הקשה הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הוי אסור משום טבל וע"י פיו שקרא שם תרומה אסר מיהו לזרים עיי"ש והרש"ש בהגהותיו העיר ג"כ מדעתו לזה ומה שכתב שם נ"מ בין טעם הרא"ש לטעם הר"ן לענין אם התפיס בבכורים דלטעם התוס' והרא"ש אסורין דהרי אינם אוסרים את הגורן ולטעם הר"ן הוא מסתפק ולבסוף מסיק דלכ"ע מותר כיון דאמרינן במכות (ד' י"ט.) שאין חייבין עליהן עד שיראו פני הבית ואמרינן שם שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם. א"כ הפרשה אינה אוסרת ולכן המתפיס בהן בכ"ע מותר לכולי עלמא עיי"ש. יש להעיר ע"ז ממ"ש למעלה בדברי היש מי שפירש במ"ש הרשב"א מהא דמעשר בהמה דהוי דבר הנדור והנה מה שהקשה הגרע"א ז"ל על טעם הרא"ש דתרומה לא הוי דבר הנדור דפיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל כבר קדמהו הגאון מהרי"ט ז"ל בראשונות סי' נ"ג שמתחלה הביא שם מ"ש הר"ן לפרש הטעם דקרינן חלה ותרומה דבר האסור ולא דבר הנדור דכיון דאינו אסור לכל אלא לזרים האיסור אינו מחמת נדרו אלא איסורא דרמי רחמנא עלי' וגזה"כ הוא ובריש פ' שני כ' הר"ן שהרי כשהפרישן לא פירש שאוסר לזרים וכתב המהרי"ט אח"כ ואין לטעות בדברי הרא"ש ז"ל שכתב שם ואע"ג דמתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר כו' דלכאורה משמע שדברי הרא"ש חלוקין על הר"ן שהרא"ש ס"ל דמש"ה קרי לה דבר האסור שפיו לא גרמה לו איסור דבלא"ה היה בו איסור טבל והא ליתא דע"כ קריאת שם גרמה לו דהא מיתשל עליו וחוזר להיות חולין ומתירו לזרים שיפריש עליו ממקום אחר ועוד דהא איכא תרומה אע"פ שלא היתה תחלה באיסור טבל כגון שעדיין לא נגמרה מלאכתן שמותר לאכול מהן