שלמי נדרים לב

עראי כו' [ודבריו אלו הן הן מה שהעיר בהן הגרע"א ז"ל] אלא דברי הרא"ש ז"ל כך הם שבא להכריע דאיסור תרומה וחלה לאו דבר הנדור הם אלא דבר האסור אע"פ שע"י קריאת שם בא תדע שהרי סתם תרומה שניטלה אחר גמר מלאכה מעיקרא באיסור טבל קיימא. א"כ דברי פיו לא הועילו כלום אלא להוציא השיריים לחולין הלכך ע"כ לאו דבר הנדור הוא אלא ע"י שקרא עליו שם תרומה נתפסה בה קדושה ואסורה לזרים וכמו שאסר הכתוב חלב ודם כן אסר הכתוב לזרים מדכתיב וכל זר לא יאכל קודש והר"ן ז"ל נתן טעם אחר בדבר כיון שאינו אסור לכל מחמת שקרא עליו שם תרומה כמו כשקרא על הככר שם קרבן סתם שנאסר לכל העולם עכ"ל וע' בנימוקי יוסף שעם הלכות הרמב"ן ז"ל:

ד' יב תוס' ד"ה אבל נותר ופגול באיסור נותר ופגול קא מתפיס כו' וא"ת מ"מ תפשוט בעיא כי היכי דאמר הכא דאע"ג דאיכא למיתלי בדבר האסור דהשתא אפ"ה תלינן ליה בדבר [הנדור] דמעיקרא ה"נ [אע"ג] דאיכא למיתלי בהיתרא דהשתא כו' וי"ל דל"ד הכא שס"ס מוכיח שלאסור עצמו מכוין כי תלינן תלינן בדבר [הנדור[ אבל לעיל דאיכא למיתלי בהיתר דהשתא ולא בא לאסור עצמו איכא למימר בהיתר מתפיס כצ"ל לפי המוסגר בשני חצאי לבנה מרובעים. וע' בנזיר (דף כ"ב.) בתו' ד"ה מר זוטרא כו' בסה"ד מ"ש שם ודחי הש"ס דלא תפשוט כו' דדוקא בבשר שלמים לאחר זריקה שיש קדושה עדיין בבשר דאסור לאכול חוץ לירושלים ואסור לאכול בטומאת הגוף כו' אדם טועה להתפיס גם לאחר זריקה אבל גבי אשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה י"ל דודאי אדעתא דמעיקרא מיתפס דאי בדצננא (פי' לאחר שנצטנן שהפר לה בעלה) מתפיס במאי תטעי להתפיס אחר ההפרה עיי"ש ולכאורה קשה לפ"ז מאי פשיט מההיא דאיזה איסר האמור בתורה האומר יום זה כיום שמת בו אביו דקס"ד דאמר סתם יום זה כחד בשבא ואע"ג דאיכא טובא חד בשבא דהיתרא וקתני אסור אלמא בעיקרו קא מתפיס הא יש לדחות שאני התם דל"ל דתפיס בהנך חד בשבא דהיתרא דהא במאי טעי למיתפס בהו כיון דהנך יומי אכיל בהו בשר וע' בפי' הרא"ש שכתב בהדיא דאיכא כמה חד בשבא דאכיל בהו בשר ולולי פי' הרא"ש הי' אפשר לפרש דגם באינך חד בשבא לא אכיל בשר אבל לא בתורת נדר ולהכי כשמשני דשמואל הכי איתמר והוא שנדר ובא מאותו יום ואילך וכדדייק הר"ן בפירושו שכל ימי אחד בשבת שעברו עליו שהן כאותו יום שמת בו אביו נאסרו עליו בנדר וע"ש בתוס' נזיר שכתבו שם דסוגיא דנזיר פליגא אסוגיא דנדרים. וע' בר"ן פ"ג דשבועות דף רצ"ד עמוד ד':

בפי' הרא"ש ד"ה והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא כו' ופגול נמי לא מקבע בפגול עד שיקרבו כל מתיריו כו' וכבר יצא הזבח מידי מעילה עכ"ל. בהגהות הרש"ש ובס' הפלאות נדרים העירו מהא דמעילה (ג':

) אמר רב גידל אמר רב זריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה אולם במנחות (דף מ"ז:

) קאמר ולאו איתותב דר"ג א"ר אבל משמע דלא איתותב אלא בהא דאינו מביא לידי מעילה כן הוא לשון הרש"ש והנה הא דאינו מוציא מידי מעילה הוא בקדשי קדשים והא דאינו מביא לידי מעילה הוא בקדשים קלים דמעילה לא שייך בהו אלא באימורין לאחר זריקה דקדשי ה' קרינן באימורין ולכן ק"ל על הרא"ש דכתב דכבר יצא הזבח מידי מעילה דזה הוא בק"ק דלאחר זריקה יצא הבשר מידי מעילה. ולס"ד דהשתא דמיירי בזבחי שלמים דקדשים קלים הם איך שייך לומר דכבר יצא הזבח מידי מעילה והא התחלת המעילה הוא דמתחיל לאחר זריקה על האימורין וע' לעיל מ"ש בתוס' ד"ה האומר כירושלים כו'] וא"כ עדיין לא עיילתי' למעילה אפיקתי' ואיך כ' הרא"ש וכבר יצא הזבח מידי מעילה וצ"ע לע"ע:

שם ד"ה היכי דמי לאו כגון דקא נדר כו' והא דקתני בברייתא כו' לא שאמר כן בפירוש אלא אמר כאחד בשבא עוד היום הזה. והרי הוא כחד בשבא שמת בו אביו אע"ג דאיכא כו' כצ"ל ותי' עד צ"ל עוד:

ע"ב בר"ן ד"ה והכתיב ארבעים דהא הוו ד' מינין כו' וכתיב והקריב א' מכל קרבן כלומר מכל מין ומין וילפינן בג"ש דאחד מעשר קאמר והוו להו ארבעים כצ"ל והשני דבורים בדבור אחד נאמרו:

דף יג גמ' ומאן דשרי לה' מאי עביד לי'. בס' ברכות ראש על נזיר (ד' ד) הקשה הא האי לה' מיבעי לי' להא דתנן לקמן (ט"ז:

) שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ע"ש ופירש הוא ז"ל דדריש מאידך קרא דפ' כי תצא כי תדור נדר לה' כו' לא תאחר לשלמו והך תדור נמי לשון התפסה משמע וכתיב בי' לה' וקאי נמי על חטאות ואשמות ע' ר"ה (דף ה) ע"ש בתוס' וע' בפי' הרא"ש לקמן (פ"ב דף י"ד) ד"ה אמר קרא כו':

בפי' הרא"ש ד"ה הא דאמר לאימרא בשב"א הא דאמר לאימרא בפתח כו' כפי הגירסא שלפנינו אין לו מובן וע' במש"ל שהגי' שכצ"ל ולאימרא בפת"ח לא אוכל לך לר"י שרי דהוי כמו לחולין שאוכל לך וכמו חולין שלא אוכל לך דשרי ר"מ לעיל (י"א:

) וטעמא דהני דשרי דהוי מכלל לאו אתה שומע הן ה"נ האומר לאימרא לא אוכל לך בפת"ח. אף דמשמע לא אימרא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא אימרא ל"ל מכלל לאו אתה שומע הן:

בר"נ ד"ה הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך כו' ודוקא כי אמר שאוכל אבל אמר קרבן לא אוכל לך שרי. וטעמא דמילתא דכי אמר קרבן בלא למ"ד משמע דנשבע בחיי קרבן שלא אוכל עכ"ל והא דלא אמרינן כן באומר קרבן שאוכל לך דנשבע בחיי קרבן שיאכל כתב המש"ל (פ"א מהל' נדרים הל' י"ח) דא"א לפרש כן דהא לאו בידו הוא שיאכל משל חברו וקשה לי מהא דלקמן (ט"ז.) דמקשה הגמ' על הא דתנן שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך כו' מכלל דהא שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהו שבועות שתים שהן ארבע שאוכל ושלא אוכל מדקאמר שאוכל ושלא אוכל מכלל דשאוכל דאכילנא משמע ומתרץ אביי כאן במסרבין בו לאכול כו' ולסברת המשל"מ הי' לו לתרץ. דבמשנה דשבועות מיירי שנשבע על ככר שלו שיאכלנו ולהכי שפיר משמע שאוכל דאכילנא אבל במשנה דנדרים דמיירי באוסר ע"ע ככר של חברו ומדבר עמו שאוכל לך ליכא לפרש שאוכל לך דאכילנא דהא אין בידו לאכול משל חברו להכי ניחא יותר לפרש שנשבע שלא יאכל משל חברו דזה בידו. אחר זמן רב מצאתי שעמד על קושיא זו הגאון רעק"א ז"ל בחדושיו חלק שני הנדפס בברלין בהלקוטים ונשאר בקו' על המש"ל והוא ז"ל מחלק באופן אחר דבקרבן שאוכל לך שפיר מתפרש כפשוטו דמה שאוכל יהא קרבן אבל קרבן לא אוכל לך דצריכין לדחוק ולפרש דבר דיהא קרבן לפיכך לא אוכל לך לכן יש לומר דמתפרש כפשטא דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל ויש ליישב גם תירוצו דהמשל"מ דשאני גבי אם אומר בפירוש שבועה שאוכל לך אף דאין בידו לאכול משל חברו י"ל דה"ק אם יהיה רצונך לבקש אותי לאכול משלך הריני נשבע למלא רצונך בזה אבל הכא גבי לשון קרבן דלא משמע לשון שבועה שאני:

ע"ב במשנה האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך. ידי עושה עמך רגלי מהלכות עמך אסור. בשיטה מקובצת מביא פירוש בשם א' שמפרש דה"ק יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם פי מדבר עמך ע' בתוס' כתובות דף ע"א] דאם נודר בכל פירות שבעולם לא חייל. דא"א לקיים אלא היכי דתלי בתנאי והתנאי אפשר לקיים חייל הנדר כיון דאפשר לקיים התנאי ולא יאסור עליו הנדר וכההיא דסוף נדרים (דף פ"ט:

) תתסר הנאת דעלמא עלי אי