שלמי נדרים כט

חיישינן להכי ומצינו ג"כ בבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם ולא הקפיד לומר עמכם ד' משום מצות שאילת שלום היה בטוח שלא יארע לו ח"ו תקלה ומכש"כ כ"ג ביו"כ שליח כל ישראל:

בר"נ ד"ה הרי אלו כינויין כו' וביהודה דוקא במפרש ח' של בדק הבית וכדאיתא לקמן בפ' ואלו מותרין עכ"ל. ע"ש בדף י"ט ע"ב וצ"ע דשם מסקינן דסיפא ר"א בר צדוק היא דס"ל ספק נדרים להקל אבל אליבא דר"י דס"ל סתם נדרים להחמיר לדידיה סתם חר' ביהודא נמי אסירן כמ"ש הר"ן שם ד"ה אמר אביי וכן לענין הלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר וא"כ מאי דוחקי' דר"נ לאוקמי מתניתין דהכא אליבא דראב"צ ודלא כהלכתא ואולי משום דרצה לבאר דגם אליבא דראב"צ יתכן ג"כ סברת ר"ל דכינויין לשון שבדו להן חכמים וכמ"ש לקמן בד"ה דלמא אמר לד' ולא אמר קרבן כו' וכתב שם ואע"ג דביהודה לא סגי ליה בח' לבד שסתם חר' ביהודה אינם לבדק הבית מ"מ אם אמר חר' אומר לה' כו' ולהכי הקדים כאן לבאר המשנה גם אליבא דראב"צ אבל אליבא דהלכתא גם ביהודה אם אומר חר' סתם אסור דסתם נדרים להחמיר וע"ל (מז:

) בר"ן בסוף העמוד ד"ה הריני עליך כו' ובביאורי הגר"א ז"ל ובמ"ש שם:

ע"ב גמ' איבעיא להו מיפחזנא מאי כו' בס' קרן אורה כתב אע"ג דכל הני בעיות אליבא דב"ש הוא. אין לדקדק אטו טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דדרך הש"ס לפרושי הכי עכ"ל וכ"כ השיטה מקובצת שבעיות אלו לא נשאלו כ"א אליבא דב"ש ולכן לא הביאם הרמב"ם ז"ל משום דאנן קיי"ל כבית הלל דכינויי כינויין מותרין וליכא למיבעי כלל אמנם הרדב"ז ח"ג סי' תכ"א כתב דנ"מ באיבעיא זו גם לדידן דקיי"ל כב"ה דכינויי כינויין מותרים. נ"מ לכינויי העצם בחילוף האותיות כגון מרקבנא מזנרנא מרחמנא. עיי"ש:

שם אלא שבובאל שבותאל שקוקאל מהו הב"ח מוחק תיבת מהו. ויש שפירשו דמהו הוא שם חכם וקאי אדלקמי' מהו אמר שמואל אמר אשיבתא לא אמר כלום ואולי יש לומר דמהו הוא כינוי כינויין למוהי שהוא כינוי לשבועה:

בר"נ ד"ה וב"ה סברי כו' כלומר דאפי' משתעי הכי ליתי' מעיקר הלשון מ"ש כלומר כוונתו דלא נפרש דב"ה סברי דנכרים לא משתעי כלל בהני לשונות וכמו שנראה לכאורה מפרש"י דזה אין סברא וכמ"ש בחדושי הרשב"א וז"ל מסתברא דה"ק אע"פ שיש מקצתם שאומרים כן אין עיקר הלשון כן אלא בלעגי שפה דאי משתעי ולא משתעי כלל קאמרי מי פליגי אם יש בעולם כן ומי ידעי ב"ה כולי עלמא וב"ש דאמרי משתען לאו מן הסברא קאמרי דמילתא דלא תליא בסברא הוא אלא דיודעין בבירור שמקצתם משתעי בהכי. ובזה יבואר כוונת הר"ן במ"ש כלומר אלא שקיצר בלשונו שם וקיי"ל כר' יוחנן דאמר לשון נכרים הן וקיי"ל נמי דכינויי כינויין מותרין עכ"ל לכאורה קשה א"כ מאי נ"מ בהא דקיי"ל כר' יוחנן דכינויין לשון נכרים הם כיון דאפי' אליבי' כינויי כינויין מותרין והרב הגאון מוהרש"ש ז"ל בהגהותיו כתב דנ"מ לדינא הוא דלר"ל אסור לכתחלה להתפיס נדר בלשון קרבן (דלמא אמר קרבן לה' ודלמא אמר לה' ולא אמר קרבן) ולר' יוחנן שרי עכ"ל ולא הי' לפניו באותו שעה הריטב"א הנדפס עם הל' הרמב"ן על נדרים. שכן כתוב שם נ"מ אחרת וזה לשונו ובגמ' איפליגו בה דר"ל סבר לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו "בכל מקום ובכל זמן" כי היכי דלא לימרו קרבן לה' ודלמא אמר לה' ולא אמר קרבן. ור' יוחנן סבר לשון אומות הן שקורין לקרבן קונם ואם "באותו מקום בלבד" נדר או נשבע הרי זה נדר או שבועה גמורה מה"ת ובמקומות אחרים שאין נוהגים בכינויין אלו לא הווי נדר ולא שבועה עכ"ל הרי מפורש יוצא נ"מ רבתי במאי דקיי"ל כר' יוחנן. וכן הוא ברמב"ם פ"א מהל' נדרים הלכה ט"ז שהולכין אחר לשון כל העם "באותו מקום ובאותו זמן" וע' בירושלמי ריש מכילתין א"ר יוסי נראין הדברים במקומות אחרים אבל במקומות שקורין לנזיר נזיק. כן אני אומר נזיר פסילים (פי' נלעג לשון) לא יהא נזיר פי' בתמי' וכי בשביל שהוא מדבר בלשון נלעג לא יהי' נזיר דאצטריך התנא להשמיענו זה אלא ע"כ דאפי' במקומות אחרים שאין קורין לנזיר כן מיירי עכ"ל הפני משה ולכאורה הירושלמי הזה הוא נגד פסק הרמב"ם הנ"ל ואפשר תלמודא דידן חולק על הירושלמי (ע"ל מט. מר כי אתרי' ומר כי אתרי' וצ"ע):

תו' ד"ה כאישים כו' דאש של מזבח מועלין בו כדאיתא ביומא (ד' מו) ביומא שם לא מיירי מענין מעילה רק לענין לאו דלא תכבה גבי אש מחתה כו' לאחר דאינתיק ממצותה ודין זה דמעילה מאש של מזבח מבואר במס' ביצה (ד' לט.) גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין וגם הכא דמפרש כאש המזבח כשלהבת של המזבח הכוונה בקשורה בגחלת. וכן הוא בשיטה מקובצת וז"ל בירושלמי מפרש כשלהבת אש ואע"ג דבשילהי ביצה אמרינן לא נהנין ולא מועלין ביש בה גחלת מיירי כדמוכח התם עכ"ל וע"כ יש להגיה בתוס' שצ"ל כדאיתא בביצה ל"ט והרש"ש בהגהותיו על הר"ן בדף הסמוך ד"ה כאישים העיר מהא דביצה הנ"ל וכיון מדעתו למ"ש בשיטה הנ"ל וע' במ"ש לקמן (ד' י"א) בתוס' ד"ה האומר כירושלים כו' בסוף הדבור בשם ס' קרן אורה ודברי הש"מ הנ"ל לכאורה נגדו הם וע' בשעה"מ הל' ע"א פרק ששי:

ד' יא בהמפרש ד"ה דתנן במס' קדושין כו' לא נכתוב אם יעברו דל"צ למכתב אלא אם לא יעברו כו' עכ"ל בס' זרע יצחק על משניות מהגאון מו"ה יצחק חיות ז"ל כתב ויש לדקדק דכל הסוגיא דקדושין שם משמע דהלימוד דלכתוב רק אם יעברו ולשתוק מסיפא דקרא אם לא יעברו ור' חנינא מהדר לי' דמשמע אף בארץ לא יטלו אבל אם הסיפא דקרא אם לא יעברו יכתוב ולא רישא דקרא אם יעברו ע"ז לא השיב ר' חנינא כלום ודוחק לומר דרש"י שכתב כאן דלכתוב אם לא יעברו משום דכאן הלימוד בגמ' דלא נשמע מכלל לאו הן דהא ל"צ לזה דמוכח מדסובר ר"מ דלא נשמע מכלל הן לאו ה"ה להיפוך וצ"ע עכ"ל המחבר הנ"ל:

תו' ד"ה האומר כירושלים כו' וס"ל דאף ירושלים מתרומת הלישכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך. אלא דעתו להתפיס כמו שירושלים קדוש יותר מכל א"י ולא דבר הנדור עכ"ל בשעה"מ פ"ד מהל' שקלים הלכה ח' הקשה מסוגיא דקדושין (דף נ"ד.) דפריך שם אי ר' יהודא ירושלים מי מקדשא כו' והתניא ר' יהודא אומר האומר כירושלים לא אמר כלום ומאי קשיא הא אע"ג דס"ל דירושלים מקדשא אפ"ה ס"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משירי הלשכה אלא על קדושת ירושלים יותר מכל הארצות וכמ"ש התוס' ז"ל וצ"ע עכ"ל. גם בס' דה"מ בהל' נדרים שם כתב וז"ל חזות קשה חזי הוית להתוס' בסוגיין דנדרים ודבריהם צ"ע טובא וככל החזיון אשר חזה בעל שעה"מ שהעתקנו אמנם לא זכר שר בשמו. וחידוש הוא שבפלפולו הארוך שם התווכח עם בעל שעה"מ בהל' מעילה והקושיא הנ"ל לא הזכיר בשמו והנה הרב הנ"ל שם כתב שבדוחק אפשר להמליץ בעד התוס' דס"ל כיון דלמ"ד לא מיקדשא היינו דאין מועלין ואף דבא משירי הלישכה ס"ל כיון דניתנו ליהנות אין מועלין בהם. א"כ אף דאיסורא מיהו איכא דלא נפיק לחולין לגמרי והוי שפיר דבר הנדור מ"מ משמע להו להתוס' דאין דעת הנודר להתפיס בחומת ירושלים כיון דקיל כ"כ ולא חמיר קדושתי' לא משמע להו לאינשי דבר קדוש ונדור להתפיס בו אלא אמרינן דעתיה להתפיס בקדושת ירושלים דקדוש יותר מא"י והוא דבר הנראה לעין כל שהוא