שלמי נדרים כח

אקריב עובר בב"ת אבל מהיכי תיתי לחשוש דלמא יעבור דאחזוקי אינשי ברשיעי במידי דלית ביה חסרון כיס לא מחזקינן ובודאי כשהפריש לא יעבור דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ובשלמא בנדר אם אמר הרי עלי קרבן אף אם הפריש יש חשש דלמא יאבד ויתרשל להביא אחר מפני חסרון כיס:

אבל נדבה דאמר הרי זו הרי קיים לדבוריה ואם נאבדה שוב אינו עובר על ב"ת דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ע"כ תוכן דבריו בקצרה וע' מ"ש לעיל בדף זיין ע"א בד"ה בר"ן ולענין הלכה כו' בשם המהרי"ט דהא דאמרינן דגם בנדבה שייך ב"ת היינו כגון שהוציאו בלשון נדר דאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה אבל באומר הרי זו והפרישה קיים ליה לדבוריה ע"ש ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ג' כתב לתרץ דהא דאמרינן הא לבל תאחר זה וזה שווין היינו במזיד אבל בשוגג בנדבה ליתא דכל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' ולהכי הר"ן דמפרש דהא דקאמר הגמ' נדבה נמי דלמא אתי בה לידי תקלה הוא נמי משום תקלה דבל תאחר דקדק לפרש דלמא פשע ומאחר להביא יותר מג' רגלים אבל רש"י לא ס"ל כפירש הר"ן דמשמעות הש"ס דלמא אתי בה לידי תקלה היינו בשוגג לכן פירש לענין גיזה ועבודה ולא בבל תאחר דבשוגג בנדבה ליתי' דהא כל היכי דאיתי' כו' ובפשיעה לא חיישינן ע"כ ובחלק ג' סי' נ"ג שאלוהו על תירוצו דמחלק בנדבה בין שוגג למזיד דהא בנדר בודאי אין לחלק בין שוגג למזיד דאי לא תימא הכי מאי פריך בר"ה הא תו ל"ל מלא תאחר לשלמו נפקא נימא דאצטריכו תרווייהו חד לשוגג וחד למזיד דמלא תאחר לשלמו ה"א דוקא מזיד אבל בשוגג לא קמ"ל דאפילו בשוגג נמי עובר בב"ת בנדר וא"כ דאיכא חלוק בין נדר לנדבה לענין שוגג קשה דא"כ ה"ל לתנא למיתני באין בין נדר לנדבה גם חילוק זה. והשיב דמלבד קושיית התוס' שם וישובם דמיושב גם קושיא זו אלא דלק"מ דהיא היא כיון דנדבה אינו חייב באחריותה מש"ה לא טעין אכתפי' וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתי' בשוגג ואינו עובר בב"ת וע"ש עוד מה שדחה תירוץ של הפנים מאירות ובס' זרע יצחק להגאון מו"ה יצחק חיות ז"ל במס' קנים מצאתי שתירץ קושיא זו כעין תירוצו של הפ"מ אלא שהוסיף תבלין בזה להמתיק וז"ל ודאי אם מאחר להביא הנדבה עובר בבל תאחר אלא דהכי קאמר תלמודא בשלמא בנדר דכל כמה דלא מקדיש ליה לקרבן יכול עדיין ליהנות ממנה בגיזה ועבודה חיישינן שמא משום הנאתו ישהנה מלהביאה אבל בנדבה דאמר הרי זו וכבר הקדישה ואסור בגיזה ועבודה תו לא חיישינן דיאחר דמהי תיתי דישהנה אם לא בקושטא ליהנות מגיזה ועבודה וזה פרש"י לידי גיזה ועבודה אבל בל תאחר לא רוצה לומר דאי לא ניחוש לגיזה ועבודה ודאי דלא חיישינן לבל תאחר דמה"ת יעשה כן אלא דבקושטא דליחוש לידי גיזה ועבודה וה"ה לבל תאחר וע' בס' שער הזקנים ח"ב שאלה א' מ"ש ג"כ בענין זה:

דף י גמ' ר"י אומר חסידים הראשונים היו מתאווין להביא קרבן חטאת ולפי שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י מה היו עושין כו' והא דרק על חטאת היו מתאווין ולא על אשם משום דהיה אפשר להם להביא אשם תלוי כמ"ד מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובס' ארצות החיים תירץ דלאשם לא היו מתאווין. דהא אפשרי שבא לידם חתיכה אחת מב' חתיכות חלב ושומן ובאמת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים נזדמן בפיהם החתיכה שומן אך המה לא סמכו ע"ז והביאו אשם תלוי אבל בחטאת שא"א להביא עד שיתוודע לו בבירור שחטא וחטא לא בא לידם שהשי"ת רגלי חסידיו ישמור ויש להעיר בזה מהא דחולין (ד' ה:

ואו.) גבי הא דר"ג וב"ד נמנו על ש"כ ואסרוהו דשקיל וטרי התם אי לא שמיע ליה לר"י דאכל מש"כ הא דנמנו עליו ואי שמיע ליה הוי מקבל. או שמיע ליה ולא קבל ופשיט דודאי שמיע ליה ולא קבל דאי ס"ד לא שמיע ליה ואי שמיע ליה הוי מקבל היכי מסתייעא מילתא לבוא לידי איסורא והא אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ושם בתחילת ד' ואו אמר ואי ס"ד לא קבלה מיניה לישני כאן בשישראל עע"ג כאן בשאין ישראל עע"ג ולכאורה קשיא נימא דאידי ואידי בשאין ישראל עע"ג ולא קבלה מיניה והאיסור הוא רק דלמא לא שחיט שפיר ומחמת שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים היה השחיטה בכשרות ומוכח משם דאף אם לקושטא דמילתא היה השחיטה בהכשר עכ"ז כיון שחכמים אסרי שלא לסמוך על שחיטת כותי זה גופא מיקרי איסור וגם איסור כזה שנאסר מספק שומר הקב"ה שלא יארע כלל לצדיקים ולפ"ז גם במ"ש הגאון בעל ארצות החיים יש לומר דאף אם אכלו אותו החתיכה שהוא של שומן. כיון דהדין נותן שחתיכה שומן המעורב עם חתי' חלב שניהם אסורים לאכול אם יאכל אדם בשוגג חתי' א' אף שנזדמן לו החתיכה של שומן מ"מ איסורא עביד אבל לאחר העיון לא דמי להדדי דשאני התם כיון דחכמים עמדו למנין ואסרו ש"כ אפילו מספיקא מקרי איסור ותקלה משא"כ במי שאינו יודע כלל שנתערב חתיכת איסור עם חתיכת היתר ואכל החתיכה של היתר ולא ה"ל למידע כלל דיש בזה דררא דאיסורא אין כאן שום תקלה ודררא דאיסורא ועי' בתשו' חתם סופר חי"ד סי' רי"ט כתב דמה שלא היו דואגים על קיום מ"ע של והנותר ממנו באש תשרופו ומ"ע של והשיב את הגזלה מפני שזה היה בידם לאכול מן הקדשים ולהותיר וכן לגזול ולהשיב אח"כ ולא נמנעו מזה אלא מחמת אהבת ה' שלא רצו לעשות איסור נמצא שהמ"ע בידם לקיים כל שעה אלא שהם אנוסים מלקיימה א"כ הרי הוא כאלו עשאום וכן נמי קרבן עולה ויורד דבא על שבועת ביטוי אפי' במזיד זה היה בידם לעשות ולישבע על שקר ולהביא קרבן ונמנעו מפני רצון ד' הרי מעלה עליהם כאלו קיימו מ"ע של הבאת קרבן עולה ויורד אמנם חטאת קבוע אי הוי שייך לאתויי על מזיד כשוגג ה"נ הוי דמיון הנ"ל אלא שבאמת אינו בא אלא על השוגג והקב"ה אינו מביא תקלה על ידם כו' עכ"ל הנה מ"ש דקרבן עולה ויורד בא על שבועת ביטוי אפי' במזיד בודאי בא בשגגת הדפוס וט"ס הוא דהא גבי שבועת ביטוי כתיב ונעלם ואינו חייב אלא על השוגג ע' שבועות (דף כו) ונעלם פרט למזיד ומבואר כן בכמה מקומות וע"כ הנכון להגי' שם וצ"ל שבועת העדות במקום שבועת ביטוי ובשבועת העדות לא נאמר ונעלם וחייבין קרבן על המזיד כשוגג כדאיתא בשבועות (דף לא:

):

בהמפרש ד"ה לפי שאין הקב"ה מביא תקלה כו' שכתב ב' פירושים ופי' הא' אין לו מובן וע' בס' שואל ומשיב מהדורא ד' סי' נ"א שפי' שהיו מתיראים שמה שאינם חוטאים הוא לפי שהקב"ה שומרם מן החטא אבל מצד עצמם היו חוטאים וע"ז גופא צריכים כפרה וע"ש עוד:

שם בגמ' ולימרו קרבן לד' דלמא אמר לד' ולא אמר קרבן כו' בתוס' ישנים ביומא (דף לט) גבי כה"ג שאומר על השעיר אשר עלה עליו הגורל להשם. לד' חטאת הקשה ר' אלחנן אמאי לא אמר חטאת לד' כדאמרינן פ"ק דנדרים ואמר רבי דשאני התם דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת עכ"ל ולפענ"ד יש לומר דשאני התם דאי' התם במשנה ר' ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' וא"כ יש לומר דאפילו ת"ק דס"ל דצריך לומר לה' חטאת אינו אלא למצוה אבל לא לעכב וידי"נ הגאב"ד דק"ק פאניוועז אמר שיש לומר שזה באמת כוונת רי"ש לתרץ דברי ת"ק שלא יקשה איך מזכיר לה' תחלה ולא אמר חטאת לד' וע"ז אמר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' ופירושא הוא דקא מפרש לדברי ת"ק ולא פליג עליה ובזה מדוייק הלשון שאר"י לא היה צריך לומר כו' ואי הוה פליג על ת"ק הל"ל ר' ישמעאל אומר לא היה אומר לכן יש לו להקדים ולומר לה' חטאת דאף אם לא יספיק לומר חטאת לא מקרי שהוציא ש"ש לבטלה דבדיעבד גם ת"ק מודה לר"י דיוצא במה שאומר לה' לחוד ובפרט כה"ג ביו"כ ביום הקדוש שמלומד בנסים וכבוד ד' חופף עליו לא