שלמי נדרים כד

נצרכים להשתלח חוץ לשלש מחנות ושפיר היו יכולים להיות בקרב כל וי"ל דמ"מ לשון מיתה לא אשכחן בקרא בהדי' על מצורע שאינו נסגר ורק במצורע הצריך להיות מוסגר אשכחן במרים דכתיב בה אל נא תהי כמת וגבי מלך מצרים דכתיב וימת ואמרינן במדרש מלמד שנצטרע הוא רק דרך דרש דילפינן ממרים ואולי הי' ג"כ באופן שהי' צריך להיות מוסגר ומרוחק מב"א והנה הגאון מוהר"י פיק ז"ל הקשה קושי' חמורה בס' שאילת שלום שלו שחבר על השאלתות באות צ"ב. על מ"ש הר"ן דל"ל שנתרפאו במ"ת דהא חזרו למומן במעשה העגל דהא תנן פ"ז דנגעים משנה א' אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מ"ת וכן אי' בהוריות (דף יו"ד.) אדם כי יהי' כו' מן הדבור ואילך ופרש"י דאותן נגעים שארעו לפני הדבור אין מטמאין לאחר הדבור] וא"כ קשה אף אם חזרו לנגעם במעשה העגל מ"מ כיון שזה הנגע הי' בו קודם מ"ת ומה שחזר למום הנגע במעשה העגל הוא מחמת שהי' בו מקדם. הנגע ההוא טהור והיו יכולים להיות בקרב כל ישראל ולחומר הקושיא נדחק הרב בעל ש"ש לחלק בין אם לא נתרפא מעולם. ובין היכא דנתרפא וחזר לנגעו דפנים חדשות בא לכאן וטמא וקרא דכתיב כי יהיה פרט לזה שכבר היה משום דהא דנתרפאו במ"ת הוא דרך נס וא"כ שפיר כתיב קרא כי יהיה פרט לזה שכבר הי' שלא בדרך נס להורות דאי לאו ניסא הנגע שהיה כבר קודם מ"ת אם נשאר בו אחר מ"ת טהור הוא ע"ש באורך ובס' בנין יחזקאל ב"ב לעצמו ולא שאל בשאלת שלום הנ"ל ולא הזכיר בשמו לא הקושי' ולא התירוץ רק מדעתי' דנפשי' הקשה הקושיא הנ"ל וכתב דהא דכתב הר"ן דל"ל שנתרפאו במתן תורה לא קאי שיש לומר שמצורעים היו ונתרפאו אלא כוונת הר"ן דלמא לעולם סומים היו באותו זמן שאמר הקב"ה למשה לך שוב כי מתו והא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר במחלוקתו של קרח משום דנתרפאו במ"ת וע"ז דחה הר"ן דל"ל הכי דהא חזרו למומן במעשה העגל והנה אם כי דבר חכמה דבר הרב הנ"ל אבל עם כ"ז מה הועיל בזה לתרץ דהא אכתי ישאר הקושי' דלמא הא דכתיב כי מתו אינו משום שנעשו עניים אלא משום שהיו מצורעים ולא היו יכולים לאכול קורצא ב"מ ואי משום דכתיב בעת מחלוקתו של קרח שהיו בקרב ישראל הוא משום דנתרפאו במ"ת ואף שחזרו למומן במעשה העגל וחזרו לנגעם ההיא נגע צומח מנגע שהי' להם קודם מ"ת דטהור הוא. ומוכרחים אנו לבוא למ"ש הגאון מוהרי"פ בשאילת שלום שלו שנגע שנתרפא וחוזר פנים חדשות הוי ומטמא וא"כ מה לנו להסב את דברי הר"ן שיהי' סובב הולך על בלי ראות היינו סומים שרחוק המשמעות דלשונו ולא נפרש כפשוטו דמיירי, בה מספיקא שלא היו מצורעים וידעתי כי יש לדחוק וליישב דברי הרב בעל בנין יחזקאל אמנם משכוני נפשין לדחוקי ל"ל:

שם ד"ה וש"מ אין בין נדוי להפרה ולא כלום הקשו בתוס' כו' ותירצו דשאני הכא כו' בספר סדר משנה פ"ז מהל' ת"ת תירץ קושייתם ע"פ הירושלמי דמ"ק פ"ג הלכה א' דמייתי שם ביומי דר' זעירא הוו מרחקין ומקרבין פי' שהיו מתירין מיד המנודה כשחזר למוטב ואמר ר' אילאי השתא מרחקין והשתא מקרבין פי' בתמיה אמר ר' ייסא חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהא מקרבין אותו. הרי דמצד עיקר הדין אין להתיר אותו עד אחר למ"ד יום רק מתקנת חכמים מתירין אותו מיד לכן אין להקשות משמואל דמחלק בין ממון לאפקירותא דהוא היה קודם ר' זעירא ובימי ר' זעירא תקנו דבר זה אבל בימי שמואל היו נוהגין ע"פ עיקר הדין עי"ש שהאריך:

בפי' הרא"ש ד"ה נדהו שלא בפניו כו' יש מפרשים דאין מתירין לו שלא בפניו שמא לא ידע שהתירוהו לו כו' מזלזלין בנידוי כו' ולהאי פירושא אם התירו לו שלא בפניו אינו מותר אבל כשנדהו שלא בפניו כשרואה שמקרבין אותו כו' כצ"ל וכן מבואר בש"ך ס"ס של"ג ס"ק מ"ו והנה הרא"ש חולק בזה עם הר"ן להאי פירושא דהטעם הוא משום חשדא דהר"ן בד"ה נדהו בפניו כתב דכל שהתירוהו אע"פ שלא הודיעוהו מותר בדיעבד ולהרא"ש אם לא הודיעוהו אפי' בדיעבד אינו מותר וע' בחדושי הגרע"א ביו"ד סי' של"ד ס"ק ז' כ' בביאורו להש"ך שם דאף בהודעה לכתחלה אסור להתיר שלא בפניו לדעת הרא"ש לשני הפירושים שלו היינו בין לטעם משום כבודו ובין להטעם משום חשדא דא"א לומר דלהטעם משום חשד מותר לכתחלה בהודעה ולהטעם משום כבוד אסור לכתחלה בהודעה דכמו שנדהו בפניו צריך לכבדו בפניו ויהיה חומרא לטעם הראשון וקולא לטעם השני דא"כ ה"ל להרא"ש למינקט גם הנ"מ זו בין הטעמים ולהיפך מהנ"מ דנקט קולא לטעם הא' וחומרא לטעם הב' אלא ודאי דלשני הטעמים אין להתיר לכתחלה שלא בפניו בהודעה לחוד ומעתה גם בזה יהיה מחולק עם הר"ן דהא הר"ן ס"ל דכל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו אפילו לכתחלה וע"ש עוד די"ל דלדעת הרא"ש להחמיר עוד דלא מהני התיקון להודיעו אחר ההתרה דכיון דבשעת ההתרה שלא בפניו לא חלה ההתרה שוב לא מהני התיקון שמודיעו אח"כ ודומה למ"ש התוס' בגיטין (דף ל"ג:

) ד"ה ליבדור איבדורי ע"ש ועי' בקרבן נתנאל במועד קטן פ' ואלו מגלחין ס"ק למ"ד שכתב שהרא"ש סובר הטעם משום דאלים נידויי' ולא מיעקר אלא בפניו כטעם הראשון שכתב הר"ן ולא ידעתי למה בחר בזה הטעם שכתב עליו הר"ן ולא נהירא והרא"ש לא זכר זה הטעם לא כאן ולא במ"ק:

דף ח' גמ' אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה מס' זו נדר גדול נדר לא"י ופריך והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה לכאורה קשה הלא לא מושבע ועומד רק על חיוב הלימוד כללי ולא על הפרטי ויכול לקיים מצות הלימוד באיזה מסכתא ובאיזה פרק שירצה ולכן כשנשבע על פרק זה דוקא שפיר יש מקום לשבועה לחול ודמי למי שנשבע לאכול היום ואח"כ נשבע שיאכל היום ככר זה דנראה שגם שבועה שניה חיילה ומצאתי להריטב"א הנדפס עם הלכות הרמב"ן על נדרים שעמד ע"ז והוא ז"ל מפרש שזה באמת תירוץ הגמ' כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית מש"ה חיילה שבועה עליה וזה לשונו שם ונראה לפרש דלאו דוקא נקיט ק"ש אלא לומר דשבועה דוהגית בו יומם ולילה היינו שיתעסק בתורה בכל מקום שירצה הלכך בנשבע או נדר פרק זה או מסכתא זו חיילה עליו שהרי הוא כמו שנשבע שיאכל פת היום ואח"כ נשבע שיאכל ככר זה היום דחיילא עליו שבועה שניה נמי דלאו עלה אשתבע בקדמייתא אלא על כל לחם שירצה ואף זו כיוצא בה עכ"ל וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"א שכתב בשטרי חובות שיש בהם שבועה לפרוע לזמן פלוני דלא חיילא עליו שבועת ביטוי דהא כל זמן שיפרע עביד מצוה הביאו הקצה"ח סי' ע"ג ס"ק ה' וא"כ לפ"ז ה"נ גבי לימוד נהי דאין החיוב עליו ללמוד דוקא מס' זו או פרק זה מ"מ אם לומד פרק זה מקיים בו ג"כ מצות והגית וא"כ שבועה זו לא חיילא דמושבע ועומד הוא וכן מצאתי בס' יד שאול להגאון רי"ש ז"ל מלבוב שכתב כן בשם התשב"ץ וע' בק"א שבסוף ס' שאגת אריה מ"ש בזה:

שם בגמ' מאי קמ"ל דאפילו זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא לשון דאפילו פירושו דאפילו הך חדוש דשרי לאינש לזרוזי נפשי' גם זה כבר השמיענו רב גידל בהך קמייתא ומאי קמ"ל שנית באידך מימרא ובהגהות הרש"ש כתב לישנא דאפילו הוא מגומגם והנכון כמ"ש]:

שם א"ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתי' מהו דלמישרי ליה א"ל לשמתי' שווי' שליח למישרי ליה לא שווי' שליח הא דלא השיב לו רב אשי כמו שהשיב לקמיה לרב אחא דכשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים ואולי זה הוא הדבר הבטל שאין המנדה התירו אלא איש אחר והא דוקא המנדה בידו להתיר ואולי נדה אותו גדול ממנו וישוב לזה מצאתי בס' חתם סופר חי"ד סי' רכ"ב שכתב דצריך לתת