שלמי נדרים כה

גדר בדבר דדוקא ענין בפני עצמו שאינם צריכים זה לזה. כמו מי שנדוהו בחלום ושוב התירוהו בחלום שאין הנידוי צריך להיתר שאחריו א"כ חיישינן שההיתר הוא תוספת מהמדומה ואינו מן השמים אבל בדבר אחד אין לחלק וכמו שאמרו על הבא נבא אני ואמך להשתחוות לך ארצה. ואמרו ע"ז אין חלום בלא דברים בטלים כי מן השמים לא נאמר אלא השמש ואחד עשר כוכבים וכח המדמה דימה לו תוספת דבר בטל והוסיף והירח אבל לא נאמר דמשתחווים לי האי לי בטל הוא וראה משתחווים ולא לו זה לא נאמר משום דמשתחווים צריך ביאור למי משתחווים ובא הביאור לי ישתחוו ואין זה דבר בטל אבל ירח מילתא אחריתא הוא כו' ע"ש ובזה יש ליישב מה שהערנו:

בר"נ ד"ה והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא כו' מסתברא לי דה"פ כו' וכ"ת ה"מ לקרבן כו' כלומר ודאי לא אצטריך קרא שהיא חלה לגבי בל יחל כו' עכ"ל בס' ידות נדרים בסי' רל"ו הביא קו' בשם חכם א' מהא דמכות (ד' כב.) גבי יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאווין דפריך הגמ' וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם לא קא חיילא שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא וא"כ לשיטת הר"ן אכתי קשה דעכ"פ לענין מלקות לקי וא"כ אכתי איכא ט' לאווין וליחשוב שבועה שלא אחרוש ביו"ט דהתם מיירי לענין מלקות והמחבר הנ"ל תירץ דלכאורה יש להבין איך שבועה חל על יו"ט הא הוי קל על חמור דשבועה איתא בשאלה וע' תוס' יבמות (לג.) דאיתא בשאלה מיקרי קל וצריך לומר כיון דחייב קרבן מיקרי חמור ומעתה כיון דלענין קרבן מושבע ועומד שוב גם על המלקות לא חל דהוי קל על חמור עכ"ל ודפח"ח ובזה יש ליישב גם קושית הר"ן בשבועות פ"ג (דף רצ"ה) על הך דעה דסוברת דכשם שהנדרים חלין על ביטול מצוה כן ה"נ על קיום ל"ת דלדבריהם קשה אמאי לא חשיב התנא במכות יש חורש תלם א' וחייב עליו ט' לאווין כגון שאמר קונם חרישה עלי ביו"ט. דחל איסור בל יחל דקונם על ל"ת דיו"ט והר"ן שם דחק לתרץ דתנא ושייר והא דמפרקינן התם במכות האי תנא איסור כולל לית ליה יגדיל תורה ויאדיר הוא ולפי מ"ש המחבר הנ"ל יש לומר דסתם מתני' דהתם ר"מ הוא דסובר אין מעילה בקונמות כדמסקינן בשבועות (כב.) דמפכינן דר"מ לדרבנן ודרבנן לר"מ ור"מ סבר אין מעילה בקונמות וכיון דליכא קרבן בקונם אינו חל על ל"ת דיו"ט דקונם איסור קל הוא דאיתא בשאלה:

אבל לדינא דפסקינן כרבנן דיש מעילה בקונמות חל שפיר איסור נדר על ביטול ל"ת וע' תשובת נו"ב מ"ת חלק א"ח סי' קי"ז שנשאל מחכם א' על שיטת הסוברים דנדר חל על קיום ל"ת מסוגי' דמכות הנ"ל והשיב שכבר עמד ע"ז הריטב"א בחדושיו למכות. וחדוש הוא שלא השיב שגם הר"ן בשבועות פ"ג שהזכרנו לעיל עמד ע"ז וראיתי בס' ידות נדרים ביו"ד סי' רט"ז ס"ק זיין שכתב ישוב לזה וז"ל לפע"ד נראה דהנה ביאור הענין דחל נדר על איסור כתב הר"ן נדרים (יח.) כיון דאיסור הוא רק אגברא ונדר הוא איסור חפצא ע"ש לפ"ז הרי הרא"ש כתב כאן גבי אשנה פרק זה דהא דנדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר אסור דילפינן לה מכי ידור נדר לה' כו' מלמד שחלין ע"ד מצוה אבל נדר כי האי דדמי לצדקה ליכא ריבויא דיחול ע"ד מצוה וביאור הדברים דלא שייך ע"ז איסור חפצא:

דלא חל האיסור על החפץ לפ"ז נ"ל ברור דלא אחרוש הוי איסור גברא דמה דאסר עליו הוי דבר שאין בו ממש ולא גרע מאומר שלא אעשה דמבואר בסי' רי"ג דאין בו ממש:

ומכ"ש כאן דעל איזה חרישה יחול נדרו וא"כ כל דלא הוי איסור חפצא לא שייך נדרים חלין על דבר מצוה עכ"ל:

ומאוד תמוהין לי דבריו דאטו לא נוכל לומר שאמר קונם שדה שאני חורש או קונם כלי מחרישה עלי דהוי דבר שיש בו ממש ואיסור חפצא הוא וכן מבואר להדיא בריטב"א הנדפס עם הלכות הרמב"ן בהל' נדרים פ"ב וגם בחדושי הריטב"א על מכות שהביא הנ"ב שם העתיק ג"כ שאמר קונם כלי מחרישה עלי ואחרי כל החזיון הזה נפלאות בעינינו אשר רבותינו הגאונים האחרונים הנ"ל לא הזכירו את דברי שני מאורות הגדולים הבעל המאור והרמב"ן ז"ל אשר באורם נראה אור בהיר הלא הם כתובים בספרתם בשבועות ס"פ שבועות שתים וזה לשון בעה"מ. וכן בנשבע לקיים מצות ל"ת אין עליו שום עונש שבועה בין בשקיימה בין בשביטלה שאין עליו בביטול המצוה מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרינן סוף מכות וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם מי קא חיילא עלי' שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על איסור ובנשבע לקיים מ"ע הנדר והשבועה חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינו בלאו והן כו' [וזה הוא דעת הר"ן ג"כ כאן] והרמב"ן ז"ל במלחמות חלק עליו שכתב ואלו בשבועות אינו כן שאפי' לקיים מ"ע אינה חלה לא לקרבן ולא למלקות דלא יחל דברו כתיב וחפצי שמים אינן בכלל ומעטינהו מלאווי דשבועה ולא אמרו דנשבעין לקיים את המצוה אלא לומר דלא מקרי מוציא ש"ש לבטלה אלא זריז ונשכר הוי כו' עי"ש והגרע"א בגליון הש"ס הביא כן בשם הרמב"ן על התורה פ' חקת שכן משמע מלשונו שם:

שם ד"ה הא קמ"ל כו' ומכאן נ"ל ראיה למ"ש בפ' שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתי מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתא מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו עכ"ל וכ"כ בתשובותיו סי' ל"ב וע' במהרי"ט ח"ב סי' מ' כתב שדבריו סותרים למ"ש הוא בעצמו בתשו' אחרת סי' פ' הביאו הב"י בסי' רל"ט שהנשבע לפרוע ריבית דרבנן אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה וכתב המהרי"ט שהדברים סותרים זה את זה אם לא שנאמר כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה וכן משמע מלשונו בסי' ל"ב שכ' שזה ימים שחדש דבר זה משמע ימים ולא שנים עכ"ל המהרי"ט ובס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' כ"ח כתב עליו ואני אומר דאין זה סתירה וחילוק גדול יש ביניהם. והוא סברת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נדרים וז"ל הנודר שיצום בשבת וכן הנודר להתענות ופגע בו ערב יוה"כ או ר"ח חייב לצום פגע בו חנוכה או פורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הם צריכים חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים וכתב הרב בכסף משנה דאע"ג דעי"כ ור"ח אינם אסורים בתענית אלא מדבריהם כיון שיש להם קצת סמך מה"ת לא אתי לזלזולי ואינם צריכין חזוק משא"כ בחנוכה ופורים כיון שאין להם אסמכתא בתורה צריכים חזוק וכ"ש בשבועות שאינם חלים ע"ד מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים וזו היא דעת הר"ן ג"כ עכ"ל המחנה אפרים וקרוב לזה מבואר בדברי הרא"ש במכילתין בפסקיו בפ' ט' סי' ה' ע"ש. וע' בש"ך סי' רל"ט ס"ק כ' שכתב בשם מהר"ל ב"ח דדבר שהוא מדרבנן חמיר טפי מחצי שיעור שאסור מה"ת דח"ש שהוא אסור מה"ת ליכא לאו מיוחד לאיסורו ואיסורו מרבויא דכל חלב וכל שאין איסורו מפורש חלה עליו שבועה וכמו דבר שהוא מה"ת ואינו מפורש אלא ממדרש חכמים משא"כ כשהוא אסור מדרבנן איכא עליו לאו דלא תסור וצ"ע מסוגי' דשבועות (דף כד) דאמרינן שם בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלמא אף בהן דהיינו שיאכל חצי שיעור נבלה דלר"ל הוא אסור מדרבנן חלה עליו השבועה. וע' בב"ח שכתב דהעיקר דשבועה חלה על איסור דרבנן אבל לא ח"ו שיקיים שבועתו ויעבור על איסור דרבנן בקום ועשה אלא כופין אותו שישאל על נדרו ויתירוהו וע' שבועות (דף כ:

) ובתוס' שם ד"ה דכי לא נדר כו' לפי הגי' כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עלי':

וראיתי בס' הפלאות נדרים שכתב דאף לשיטת הר"ן דס"ל דעל דבר שאינו מפורש בקרא שבועה חלה עליו