שלמי נדרים כב

כל הערוגה השני' פאה אלא שכוונתו והדין ערוגה השני' תשלים מה שחסר הפאה שאמרתי בערוגה הראשונה שדין הפאה א' מששים דלמטה יש שיעור כדאיתא בריש פאה. לזה פירש הר"ן דבההיא אוגיא קמייתא איכא שיעורא דאי לא אפי' את"ל אין יד לפאה פאה מעלייתא היא דכיון שהתחיל לעשות פאה כי אמר והדין לגמרה נתכוון כו' וא"כ כיון דאיכא באוגיא קמייתא שיעור פאה אין לפרש במה שאמר והדין על אוגיא השני' לשיעור השלמה אלא או שתפרש והדין אוגיא כולה ג"כ לפאה או לנפקותא שהשאיר לעצמו על הוצאת ביתו וע' במל"מ פ"א מהל' מתנות עניים שחקר ונסתפק אם הפריש פעם אחת פאה כשיעור אם יכול לעשות עוד איזה ערוגה פאה ונ"מ לפוטרה מן המעשר. דפאה פטורה מן המעשר משא"כ אם אין לה דין פאה ואף שרצונו שיטלוה עניים ומפקיר להם הא קיי"ל כבית הלל דמדין הפקר אינו פטור מן המעשר עד שיפקיר בין לעניים בין לעשירים והנה מתחלה פשט ספיקתו הנ"ל מדברי הר"ן שלפנינו דאף אם כבר הפריש כשיעור אם חזר והוסיף יש לו דין פאה ולא מיבעי' לי' אלא אם יש יד או לא. ואח"כ דחה הרב הנ"ל שאין מכאן ראי' כלל משום שהוא סובר דכל האיבעיות שנסתפקו בגמ' אי יש יד או לא הוא דוקא במתפיס תוך כדי דבור דהא גבי נדרים דפשיטא לן דיש יד המתפיס עצמו בנזיר ואמר ואני לא הוי נזיר אלא בתוך כדי דבור של חברו ותכ"ד כדבור דמי ומש"ה אף שכבר הפריש כשיעור אם חוזר והפריש יש לו דין פאה דחשיב כאלו הפריש הכל בב"א כיון שהיה הכל תכ"ד וע' בס' קרן אורה שכתב שקשה לו שלפי דברי הרב מ"ל היכי מוכח מינה דעושה כל שדהו פאה דממה שיכול להוסיף על שיעור אחד מס' בפעם אחת אכתי לא מוכח דיכול לעשות כל שדהו כו' ופשיטא דיכול להוסיף על ס' בפעם אחת עיי"ש. ולפע"ד א"ש דגם הר"ן מפרש כפי' התוס' שאין לו אלא אלו השתי ערוגות וכיון שבערוגה הראשונה איכא שיעור פאה שוב אין להסתפק במה שאומר על ערוגה שני' והדין להשלמה כיון דאיכא שיעור פאה בערוגה הראשונה מאי שייך לשון השלמה אלא דאיכא לספוקי בחדא מהנך גוונא או שרוצה לעשות כל הערוגה השני' פאה או שמשייר לעצמו לנפקותא בעלמא. ומוכח מזה מדאיכא לספוקי שעושה כל הערוגה השני' עוד פיאה ולא נשתייר עוד ש"מ שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ומפי' המפרש כאן שמפרש אוגיא שדה ולא ערוגה כפי' הר"ן והרא"ש משמע דמפרש שהוכחת הגמ' שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה אינו ממאי דמיבעיא ומסתפקא להו במה שאמר והדין אלא מגוף המאמר שאמר הדין אוגיא פי' שדה ליהוי פאה דמשמע כל השדה אלמא שיכול לעשות כל השדה פאה וע' בשיטה מקובצת שכן משמע ג"כ מדבריו:

דף ז בר"ן ד"ה ולענין הלכה בקדושין נקטינן לחומרא דיש יד כיון דבעיין לא איפשיטא ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא עכ"ל בס' הפלאות נדרים הקשה כיון דבעיין לא איפשיטא ואם תבוא השני' לדון עם הראשונה ותתבע ממנה הפרוטה לא תזכה בדין דהראשונה תדחה אותה ותאמר לה דלמא ואת חזאי קאמר לך והשתי פרוטות נתן לי לבד והיא מוחזקת בהשתי פרוטות שבידה ובספק ממון קיי"ל המע"ה חומרא לתובע וקולא לנתבע וא"כ היכי מתקדשת אפי' מספיקא הא לא קבלה שום כסף ולא תקבל עוד ובשם בנו החכם הקשה להיפך אמאי תהיה הראשונה ודאי מקודשת דלמא ואת חזאי קאמר להשני' וא"כ קידש אותה בשני פרוטות ודעתה היה להתקדש בשתיהן ויהיה קשה לשיטת הרמב"ם שזכרנו לעיל דהספק הוא על האשה שקבלה הב' פרוטות עבור חברתה בשליחות וא"כ האשה המשלחת שמא דעתה להתקדש דוקא בשתי פרוטות ומה שאמר ואת להמקבלת בשליחות שמא ואת מה בדעתך קאמר ואחרי שהאשה המקבלת בשליחות בידי' הב' פרוטות על פרוטה אחת היא מוחזקת ולא תתן לחברתה ודעת חברתה הי' על שתי פרוטות עיי"ש שהאריך בפלפול נעים ע"ז ונראה לתרץ דבאמת מיירי שעמדו הב' נשים אצל המקדש והאחת אמרה לחברתה תהיי שלוחי לקבל עבורי כסף קדושין מפלוני והיא מתרצית להתקדש בעיקרו של קדושין שבפחות וכן האשה המקבלת מתרצית על עיקרו של קדושין דהיינו שוה פרוטה אבל הדין הוא דצריך אמירת הרי את מקודשת עם נתינת כסף ומסופקים אנחנו אם יש יד לקדושין אפי' ביד מוכיח ואם נאמר שאין יד לקדושין מאי מהני מה שנתן שתי פרוטות לאשה המקבלת ואף אם יהי' במחשבתו שיחולק השתי פרוטות לשניהם לכ"א פרוטה אחת. כיון שאין יד לקדושין אין אומר ודברים של קדושין בכאן להשני' אבל אם נאמר דיש יד לקדושין ומה שאמר ואת הוא ואת נמי יש כאן ג"כ אמירה של קדושין גם להשני' וגם נתינת כסף יש כאן ג"כ להשני' דהא כיון שהראשונה נעשית שליח אצלה והוי כאלו נאבד הקדושין מיד השליח דהיא מקודשת. כדין שליח לקבלה הן בקדושין הן בגירושין שהדבר נגמר בקבלת השליח אף שלא הגיעו הקדושין או הגט ליד המשלח ומצאתי בשיטה מקובצת שכתב וז"ל אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי בשוה פרוטה דהיינו עקרו של קדושין כו' עיי"ש:

בא"ד אבל במאי דקאמר דקיי"ל נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא ונראה שהסכים לזה ג"כ הרשב"א ז"ל תמהני עליהן שהרי סוגיא מפורשת היא שספק ממון עניים ה"ה ספק ממון דאזלינן בי' לקולא כו' עכ"ל בס' קרבן נתנאל כתב וז"ל ולבי אומר לי לקיים דברי חכמים דודאי הרמב"ן והרשב"א סוברי' דספק הקדש עניים הוא ספק ממונא ולקולא ומ"ש בספק יש יד לצדקה התיקו דאיסורא לחומרא היינו שהוא צריך לקיים מוצא שפתיו דבפיך זו צדקה ע"ש וכבר קדמוהו רבנן קמאי בסברא זו מוהר"ש חיוון ז"ל בתשובותיו סי' ל"א הביאו המהרי"ט בח"ג ובקונטרס הספיקות של אחי הגאון בעל קצה"ח כלל א' הביאו וראוי להעתיק דבריו כי הם קילורין לעינים וביאר היטב בטוב טעם ודעת וז"ל והמתבאר מתוך דברי מוהרש"ח כך הוא דהיכי דשייך בי' חזקת מרא קמא לקולא עבדינן אף שהוא ספק מתנות עניים אבל היכי דלא שייך ביה חזקת מרא קמא אלא חזקת ממון לבד אף דבשאר ממון עבדינן ביה ג"כ קולא לנתבע במתנות עניים עבדינן לחומרא ובכה"ג הוא דילפינן בפ' הזרוע דספק לקט לקט מעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ומש"ה הא דפסק הגה"מ פ"ק דב"ב (וכן הוא בש"ע יו"ד סי' רנ"ט) דמי שיש בידו מעות ומסופק אם הם משלו או משל מעשר דחייב ליתן אותם לעניים דהתם נמי ליכא חזקת מרא קמא לבעה"ב באותו מעות שהספק הוא דלמא של מעשר הם. וכל זה כשהספק נופל מצד עצמו ולא קדם נדר להקדשו אבל אם הם תלויים בנדרו רצוני לומר ספק נדר בכך או לא אף דאיכא חזקת מרא קמא אפ"ה לחומרא עבדינן דכל דלא מקיים נדרו עובר בבל יחל וב"ת. והמחבר הנ"ל קלסי' שיפה כוון להלכה וכתב דהא דקאמר בגמ' קמה בחזקת חיובא קיימא ודאי לא חזקת חיוב ממש קאמר שהרי אנו מסופקין על דגן זה הנמצא אם משל לקט הוא או משל בעה"ב ומאי חזקת חיוב לה אלא ר"ל דלאו בחזקת פטורה קיימא כמו פרה משום דקמה לכך עומדת וכל דלא קיימא בחזקת פטורה מרבינן מעני ורש הצדיקו שיהא ספיקו לחומרא זולת היכי דקיימא בחזקת פטורה והיינו חזקת מרא קמא ע"כ תוכן דבריו הנעימים וכתב עוד שם שאף שבכל ס' ממון יש בו ספק איסורא מדררא דגזל ואפ"ה התירתו התורה (דהא קיי"ל ספק ממונא לקולא להנתבע ואינו חייב ליתן) התם שאני דלית ביה אלא דררא דממונא לחוד וכל שמן הדין אינו מחוייב לחברו איהו נמי לאו איסורא קעביד דלאו ממונא דחבריה קא מעכב בידיה אבל היכי שהספק הוא מצד איסר נדר שהתורה אמרה ככל היוצא מפיו יעשה ובל יחל דברו כל שאינו מקיים נדרו הרי הוא בספק בל יחל וכתב שאם היות שמדברי הר"ן בריש נדרים (הם דברי הר"ן שלפנינו בדבור זה) משמע דאינו מחלק בכך וס"ל דאף שהספק תולה בנדרו