שלמי נדרים כא

בקושיא דל"ל קרא או היקש לידות נדרים מנזירות לילף מבמה מצינו ולא זכר שר שהר"ן התעורר בזה ותי' משום דאין עונשין מן הדין וכבר התעורר על הגרע"א בס' תפארת ירושלים על משניות אכן במ"ל פ"ב מהל' נזירות הלכה י"ז כתב שמדברי הר"ן פ' ג"ה נראה שגם מה שנלמד מב"מ עונשין מה"ד שזה סותר למ"ש הר"ן כאן בנדרים ולפי דברי הר"ן דשם ישאר קו' הגרע"א:

בא"ד או אין יד ואפי' מוכיח דנדרים שאני דחמירי דאפי' בדבורא בעלמא חיילי משא"כ בקדושין דצריך איזה מעשה כסף או שטר כו'. בס' אבני מלואים באה"ע סי' כ"ז ס"ק י"א כתב ביאור הדברים נראה כיון דדבורו כמעשה ומש"ה מהני בי' ידים דהיינו אפי' אוחז במקצת הדבור כיון דדבורו כמעשה ואלים טובא ומש"ה אפי' אוחז במקצת הדבור חשוב הוא אבל בקדושין שדבורו אינו כמעשה אלא צריך מעשה לקדושין כסף או שטר כו' ואין דבורו כמעשה מש"ה בעי לה אם מהני ביה יד אפי' מוכיח דאפשר כיון דאין דבורו כמעשה בעינן כוליה דבוריה ולא מקצתו ובזה יישב קושית הר"ן לקמן ד"ה מגו מאי דס"ל כו' מה שהקשה אמאי מספקא ליה מ"ש מגיטין כו' ויובא לקמן דבריו:

ד"ה מגו מאי דס"ל לאביי כו' וא"ת מאי קא מספקא ליה בקדושין מ"ש מגיטין דלכ"ע יש יד ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח עכ"ל בס' אבני מלואים שם יישב זה לפי מ"ש לעיל בביאור הדברים בר"ן לעיל דבגיטין דמהני יד היינו בכתיבת הגט שאינו כותב תי' ודן או תיבת מנאי וכתיבת הגט הוי מעשה ובמעשה סגי בקצתו ככולו כמו בנדרים אע"ג דצריך אח"כ נתינה ליד האשה ולומר הרי את מגורשת עכ"פ כתיבת הגט שהוא מעשה סגי בקצתו ככולו כיון דהוא מעשה ועדיף מנדרים דגבי נדרים אע"ג דדבורו כמעשה מ"מ אינו אלא דבור ומש"ה צריך ריבוי לידות אבל כתיבת הגט דהוא גופי' מעשה א"צ ריבוי כלל כו' וכל שהוא מעשה סגי בקצתו ומש"ה אמרינן בגיטין דין ידות אצל הכתיבה ואין הכי נמי גבי קדושין אם כותב הרי את מקודשת ולא כתב לי דסגי בכתיבת מקצת ודוקא באמירתו הרי את בעינן כולי' דדבור שהוא קלוש ממעשה בעינן כוליה וזה נראה נכון עכ"ל וכ"כ המקנה בחדושיו לפוסקים בסי' כ"ז סעי' ד' דדוקא בקדושי כסף בעינן יד"מ. אבל לא בקדושי שטר ובזה מדוייק לישנא דשמואל שם נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת כו' עיי"ש:

בא"ד די"ל דשאני גט דאיכא מעשה כו' משא"כ בבעיין דלחדא הוא דיהיב שתי פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי עכ"ל בגליון הש"ס הקשה הגרע"א ז"ל דלפ"ז מאי פריך הגמ' מכלל דס"ל לר"פ דיש יד והיינו דמשמע מוכיחות מהני והא התם דיהיב לה ואיכא נתינת מעשה באמת הוי יד כמו בגט דעיקרו מוכיח עכ"ל וכן הקשה בס' אבני מלואים שם על הר"ן:

והנה שאלתן שאלת הראשונים הוא ובימי הגאונים הללו לא יצא לאור ס' שיטה מקובצת על מס' נדרים ואנחנו בעניותינו זכינו ליהנות מאור חדש הלז וזה לשונו איכא למידק מאי קא פריך לר"פ מדקסבר במס' קדושין דיש יד לקדושין דל"ד קדושין דהתם לקדושין דהכא דאלו התם יהיב לה כסף ודמי לגט דאית ביה מעשה ולכ"ע יש יד לגיטין כדאמרינן לעיל אבל קדושין דהכא אין כאן מעשה כלל דלדידה לא יהיב מידי וכמ"ש התוס' ומשום דהוי דבר קל מיבעי לי' שפיר לר"פ אם יש יד לקדושין, מנחם הארוך ויש לומר דהמקשן סבר דאין לחלק בין קדושין דהכא לקדושין דהתם וגם בין קדושין לגיטין כו' והא דמקשה מקדושין ולא פריך מגיטין דעדיף למפרך מקדושין לקדושין ומר"פ לרב פפא והמתרץ היה יכול לחלק כדפרישית אלא שהשיב לו אפילו לפי דבריו וכן תירץ מורי בגליון עכ"ל השיטה מקובצת שוב מצאתי בס' אור חדש על קדושין (דף ה) שעמד ג"כ על דברי הר"ן בקושיא זו וכתב שבע"כ יש לפרש דבריו דסובר דבשלמא גבי גט החשש דלמא אינו מגרשה בגט זה אלא בדבורא בעלמא שפיר הוי הנתינה לידה ראיה ממש וכן באומר ואת אם היה נותן לה ג"כ פרוטה ודאי היה מוכיחו קיים דכיון שהחשש הוא אי כוונתו ואת נמי תהוי מקודשת או ואת חזאי ומדנתן לה פרוטה ש"מ דלקדושין נתכוון משא"כ גבי מלתא דשמואל דמיירי כשלא אמר לי והספק אם היה כוונתו לקדשה לעצמו או לאחר בזה אין הנתינה ראיה אם לעצמו נתכוון לקדשה או לאחר דהא אף אם קדשה לאחר ג"כ צריך ליתן לה כסף כן תוכן דבריו שם ויש לעיין דסברה זו יתכן לחלק בין גט לקדושין בכתיבת ודן בגט דמהנתינה ראי' דלאו בדבורא קא מגרש אלא בהגט אבל לענין מנאי דהחשש הוא דלמא מגרש אשת חברו בזה אין מהנתינה ראיה דהא גם אם הוא שליח לגרש אשת חברו ג"כ צריך ליתן בידה הגט ודמי לקדושין בנותן לה הפרוטה ולא אמר לי וע' לעיל מ"ש בשם חדושי הרשב"א שהקשה איך אפשר לומר דבמנאי פליגי דהא צריך לכתוב בגט שמו ושמה מה שתירץ שם דאפי' כתב ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא יעויי"ש ובת' בנין יחזקאל שיצא לאור זה מקרוב לגדול אחד בדורינו כיון ג"כ לתרץ כתי' אור חדש הנ"ל והחידוש הוא שכפי הנראה אינו מביט בספרי הגאונים האחרונים שנתפשטו בכל תפוצות ישראל ואיהו מותיב ומפרק לה הכל מדעתי' ולא זכר הקושי' הנ"ל בשם הגרע"א ז"ל ולא בשם ס' אבני מלואים להגאון בעל קצוה"ח אשר הרבה תורה למדנו מהם ושותים אנחנו בצמא את דבריהם הקדושים:

ולהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בסוגי' זו שכתב בפ"ד מהל' אישות הלכה ב' המקדש את האשה ונתן הקדושין מדעתה ביד חברתה ואמר לחברתה כשנתן הקדושין בידה ואת נמי כו' הרי שתיהן מקודשות אבל אם נתן בידה ואמר לה ואת הרי זה שקבלה הקידושין מקודשת מספק שמא לא נתכוון אלא לראות מה שבלבה כו' וכן קבע הש"ע סי' ל"ו סעי' ט' ולפירושו הספק הוא על האשה המקבלת השתי פרוטות אבל לא על האחרת כי האחרת עשתה אותה שליח לקבל הקדושין מהמקדש והמקבלת נתרצית להיות שליח עבורה רק הספק הוא על המקבלת במה שאמר לה ואת אם הכונה היה ואת נמי או שאמר לה ואת מה בדעתך להתיישב אם רצונך להתקדש ג"כ לי. ובביאורי הגר"א ז"ל שם ס"ק י"ב כתב שפי' הרמב"ם נכון יותר דלפירוש הר"ן והרא"ש שקדש למי שנתן הפרוטות וא"ל לחברתה ואת צריך לומר שחברתה עשתה שליח והוו ידים מוכיחות עכ"ל ונראה כוונתו שאין נראה לומר שבמה שחברתה עשתה לה שליח שבזה יהיה ידים מוכיחות ומסוגיין מוכח שר"פ מיבעי' לי' אף בידים מוכיחות וכמ"ש הר"ן משא"כ לפי' הרמב"ם שהאיבעי' הוא על האשה המקבלת השתי פרוטו' אם היא ג"כ מקודשת במה שאמר ואת שפיר הוי ידים מוכיחות ויש להוסיף עוד להחזיק פי' הרמב"ם דלפירושו קושית הגמ' מכלל דס"ל לר"פ כו' מהא דקדושין באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי אתי שפיר בפשיטות וסרה קושית הגאונים הנ"ל דהא כשם דהתם אית ביה מעשה דנתינת הכסף לידה כן ה"נ הכא האשה שנעשית שליח לחברתה היא קבלה השתי פרוטות והספק הוא לגבי עצמה שקבלה הכסף בידה:

שם ד"ה מכלל דאי אמר תיהוי שדה כולה פיאה הויא כולה פאה דודאי ר"פ בכה"ג קא מיבעי' לי' דבההיא אוגיא קמייתא איכא שיעורא כו' עכ"ל לכאורה משולל הבנה דהעיקר חסר שהיה לו לפרש ממאי מוכח מהאיבעי' דיכול לעשות כל שדהו פאה דמי לא עסקינן בשדה גדולה דגם כי עביד השתי ערוגות פאה אכתי יש שיור לעצמו כמ"ש התוס' וה"ל לפרש כמו שפי' התוס' והרא"ש דאי נשאר לו יותר לא הוי תלינן דלנפקותא קאמר כיון שנשאר לו עוד בשדה להוצאת ביתו אלא ודאי מיירי שאותן שתי הערוגות הן כל השדה ואין לו יותר לכן מספקינן דלמא והדין לנפקותא קאמר וא"כ עיקר ההוכחה השמיט הר"ן ורמז לכוונה אחרת ואולי כוונתו דבמאמרו והדין לא כוון לעשות