שלמי נדרים קיז

מקרי נדר שוא הנדר אינו חל ולא הי' צריך התרה אבל כיון שתלה הדבר בתנאי ואפשר לו לקיים התנאי לא מקרי נדר שוא אף שהנדר בעצמותו הוא דבר שא"א לו לקיים וכ"כ התוס' בכתובות (דף ע"א.) ד"ה באומר כו' כתבו בשם רבינו תם דלא חייל נדר בכה"ג אף אם תלה הנדר בתנאי וזה לשונם שם ואומר רבינו תם דבנדר לא חיילא בכה"ג אם אסר כל פירות שבעולם עליו בקונם אם יעשה כדבר הזה כיון שאי אפשר לו לקיים כו' עכ"ל. וליכא למירמי דברי התוס' אהדדי משום דגברא אגברא קא רמית דהתוס' בכתובות הם דברי ר"י (דסתם דברי התוס' הם של רבינו יצחק הזקן כידוע.) ובשבועות כתבו בשם רבינו תם. ומחולקים הם בזה כמבואר בהגהת אשרי ר"פ המדיר בכתובות. ששם כתב הרא"ש ג"כ בשם ר"ת דלא חייל הנדר אע"ג שתלה בתנאי ואפשר לו שלא לעשות אותו דבר ולא יאסרו כל הפירות עליו וכתב ע"ז בהג"א אבל מהרי"ח כתב בשם ר"י ז"ל שאם תלתה בשום דבר אם אעשה זה דחל הנדר לאסור לעשות אותו דבר שפירשה עיי"ש וגם התוס' בגיטין (דף ל"ה.) ד"ה ונודרות כו' סוברים כמ"ש בכתובות והם ג"כ דברי ר"י בעל התוס' בסתם יעויי"ש ובס' נחלת יהושע סי' י"ב כתב לתמוה שהתוס' בגיטין סתרי למ"ש התוס' בשבועות ותמיהא אין כאן. כי מי ששנה זו לא שנה זו והוא מחלוקת באמת בין רבינו תם ובין ר"י ואמנם צריך ליישב לפי' ר"ת דלא חייל הנדר אפי' בתלה הדבר בתנאי אם יעשה דבר פלוני. איך יתרץ סוגי' דידן. דהא הנדר שנדר ההוא גברא ואסר עליו כל הנאות שבעולם הוי נדר שוא ולא חל כלל אע"ג שתלה הדבר בתנאי אם ישא אשה קודם שילמוד הלכות והי' בידו שלא ישא אשה. עכ"ז לדעת ר"ת מיקרי נדר שוא ולא חל וא"כ אמאי הוצרך רב אחא בר הונא להביא אותו האיש לפני ר"ח להתיר לו והא לא חל הנדר. ואולי יש לומר דסבר כרבן גמליאל לעיל (דף פ"א:

) דאפי' בנדר שאינו חל מ"מ צריך להפר שלא להקל בנדרים ע"ש בר"ן ד"ה ר"ג אומר יפר כו' וכן לעיל (דף כ"א:

) סבר רב אסי דארבעה נדרים צריכין שאלה לחכם ובהן נדרי הבאי ג"כ. ע"ש בלישנא קמא דמתני בשם רב יהודא. אמנם הנכון יותר בעיני דר"ת מפרש הך סוגי' דידן כמ"ש הריטב"א הנדפס עם הלכות הרמב"ן דלאו כולה הנאות דעלמא אסר עלי' אלא שנדר ממקצת הנאות העולם או אפי' מכל הנאות שבעולם אבל רק ממקצת בני העולם. שהי' אפשר להתקיים על ידי אחרים עיי"ש ויהי' מיושב בזה מה דהוי קשיא לי' לפי מה שהביא הר"ן לעיל (דף פ"א ע"ב) הירושלמי דהאומר קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם והב"י בסי' רכ"ח מפרש לה שהוא אוסר עצמו מלהנות מבני עירו ולפיכך אינו נשאל מזקן שיש שם דהוא נהנה בזה במה שמתיר לו הנדר ודלא כפי' הריב"ש שם (ע' לעיל ד' ע"ט:

מה שכתבנו שם) וא"כ אם נפרש דהאי גברא אסר עליו כל הנאות שבעולם ומכל אדם שבעולם איך בא לפני ר"ח להתיר לו נדרו הא בזה גופא נהנה מרב חסדא שמתיר לו נדרו אלא ודאי דלאו ממש אסר עליו כל הנאות שבעולם ולא מכל אדם אלא ממקצת בני אדם ורב חסדא לא הי' מאותן אנשים שאסר עצמו מליהנות מהם ולהנך רבוותא דמפרשי כאן דאסר על עצמו כל הנאות שבעולם מכל אדם שבעולם צריכים אנו לומר דמה שאמר בירושלמי דהאומר קונם הנאתי מבני עירי דאינו נשאל לזקן שיש שם הוא רק איסור לכתחלה אבל בדיעבד אם התירוהו מותר ושעת הדחק כדיעבד דמי בכל מקום ואין שעת הדחק גדול מזה במי שאסר ע"ע כל הנאות שבעולם ומכל אדם דממי ישאל התרה ולהכי מותר אפי' לכתחלה לישאל על נדרו וכ"כ הש"ך בסי' רכ"ח ס"ק י"א. יע"ש בהגהות הגאון ר' עק"א שהראה ראי' לדינו של הש"ך באמת מכאן:

ד' צ' בר"ן ד"ה לא יחל דברו לא יעקר חלות דברו. ודייקינן הא אחרים עוקרין. אלמא אין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר עכ"ל ובריטב"א ביאר יותר דלהכי נקט קרא האי לשנא ולא לשנא אחרינא דשייך בהתרה למישמע מינה נמי דבעינן חלות הנדר עיי"ש הט"ז בסי' רכ"ז ס"ק כ"ג כתב פירש המפרש דכתיב לא יחל דברו כל זמן שהוא דבור בעלמא ולא חל עדיין לא יחל אותו להתירו וא"י למה בחר לעצמו פי' הזה שאינו מדויק דלפירושו קשה דיהי' הדיוק אבל אחרים מוחלין לו מורה ההיפוך. דהוא לא יחל כ"ז שהוא דבור בעלמא אבל אחרים מוחלין לו אפי' שהוא רק דבור בעלמא וע' בפי' הרא"ש שמפרש באר היטב שנאמר לא יחל דברו וסמיך לי' ככל היוצא מפיו יעשה אחר שחל הנדר ובא לידי עשיי'. ואז אמרינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו:

שם ד"ה הא ר' נתן דאית לי' כו' ולענין הלכה קיי"ל כרבנן כו' חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דר"ע כו' ועוד דסוגיין דריש פרקין כו' כרבנן שייכא כו' ודבריו לקוחים מהל' הרמב"ן ושם כתב עוד טעם דסתם במתניתין כרבנן ומחלוקת בברייתא היא והלכה כסתם עיי"ש והר"ן השמיט טעם זה משום דיש גורסין במשנתינו לא יפר ויהי' הסתם כרבי נתן ע' בפי' הרא"ש במשנה דזו היא גי' הרב ר' אליעזר אבל הרא"ש הסכים לגירסתינו דה"ז יפר כרבנן ומשום דתלוי בחילופי הגירסאות לכן בכונה השמיט הר"ן ראי' זו:

תו' ד"ה ונטולה אני מן היהודים שאסרה הנאת תשמיש כל היהודים עלי' וס"ל למשנה ראשונה דבעל אינו יכול להפר ולכך יוצאה ולא ביארו הטעם דאמאי ס"ל למשנה ראשונה דא"י להפר ובפי' הרא"ש בד"ה נטולה אני מן היהודים כו' בסוף הדבור מבאר הטעם וז"ל וסברה משנה ראשונה דאפי' דברים שבינו לבינה לא הוי "דאפשר שיגרשנה" עכ"ל. ודבריו כפשוטן א"א להלום. וכבר עמדו ע"ז המפרשים האחרונים. כי ז"ל בעל קרן אורה לא הבנתי דבריו דאטו משנה ראשונה ס"ל דאין יכול להפר דברים שבינו לבינה מטעם דאפשר שיגרשנה דא"כ] בכל דברים שבל"ב מצינן למימר הכי ועוד דא"כ משנה אחרונה דס"ל דהוי דברים שבל"ב ל"ל למימר טעמא דלא תהא נותנת עיני' באחר הא בלא"ה א"צ להוציא כיון דיכול להפר וכתב עוד דמה שהכריחו להרא"ש ז"ל לזה הוא דאם הי' יכול להפר אמאי יוציא דמשמע דכופין אותו להוציא כיון דמיפר חלקו וכי משום דאנוסה היא ותשמיש קשה לה יכפנו להוציא עכ"ל וגם בס' שם ארי' שחיבר גאון דורינו בתחלת ספרו בהשמטות עמד ג"כ על דברי הרא"ש שנשאל מחכם א' וכתב שמצוה ליישב דברי הרא"ש הנ"ל שהם תמוהין מאוד והמחבר הנ"ל יישב ע"ד החדוד ולא נתחוורו לי גלל כן לא העתקתים ולפענ"ד נראה ליישב ע"ד הפשוט בכדי דלא נשווי' לדברי הרא"ש ז"ל תמוהים בשנקדים מ"ש הטור בסי' רל"ד בשם אביו הרא"ש והובא בש"ע ג"כ סי' הנ"ל סעיף ס"ד. נדרה שלא ליהנות לבריות אינו עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה ואינו מיפר לה "אלא בעודה תחתיו" ופי' שם הט"ז ס"ק נ"ה. דההפרה אינו מועיל אלא בעודה תחתיו אבל לאחר שתתגרש אפי' לא ניסת עדיין לאחר אסורה ליהנות ממנו ג"כ ואע"ג דבשאר דברים שבל"ב מועיל ההפרה אפי' לאחר הגירושין כל שלא ניסת לאחר והיא ראוי' לחזור לו כדאיתא בריש פרקין הכא שאני וחולק שם על הדרישה שמפרש שכוונת הטור מ"ש בעודה תחתיו אפי' אחר הגט כ"ז שהיא ראוי' להיות תחתיו דאין הלשון משמע כן אלא דוקא בעודה תחתיו אבל לאחר הגט לא וצריך להבין הטעם. ויש לומר דהנה לעיל (דף פ"ב:

) גבי נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה סובר שמואל מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה ופי' שם הר"ן הטעם משום דקרא כתיב ואישה יפירנו ויפירנו כולה משמע וצריך שיפר כל הנדר ואי הפר מקצתו אפי' מה שהפר אינו מופר וכיון דרחמנא יהיב לי' רשות להפר נדרים שיש בהן ע"נ ע"כ מיפר אף לשאינו מתענה דמתענה בשאינו מתענה תלי'. והקשה שם הר"ן וכן הרא"ש מהא דמתניתין נטולה אני מן היהודים דמיפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים ואמאי נימא ג"כ מתוך שמיפר חלקו מיפר גם לאחרים וע"ש בר"ן והרא"ש תירץ דוקא בין איש לאשתו בינו לבינה הוא דמיפר ולא בינה לבין אחרים והר"ן שם אסברה לה בטעמא יעויי"ש ולפ"ז נוכל לומר דהא דדינא הוא דבדברים