שלמי נדרים קטו

לבתו הוי כמכרו לאחר ובעלה מינה דידה קא זכי עכ"ל ודבריו אינם מובנים כיון דאין קנין לאשה בלא בעלה איך הוי מה שנותן לבתו כמכרו לאחר הא בעת שנותן לבתו באותו שעה ממש זוכה בה הבעל ג"כ והוי כשותפין במתנה לה שייך גוף המתנה ולהבעל הפירות ואטו מי שמדיר לאחד הנאה מנכסיו האם יכול ליתן מחצה לאחר ולהמודר בשותפות ואף שיהיה רק להמודר חלק בפירות הנכסים ודברי הנתיבות שייכים רק אחר התקנה שאמרו ליתן לה ע"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נו"נ בפיך דאז בעת שנותן לה אין להבעל שום זכות בהן ואם אח"כ האשה נותנת מכל מקום להבעל מינה דידה קא זכי וכמ"ש המפרש כאן בד"ה לא שנו כו' בסה"ד וז"ל דכיון דאמר לה הכי לא קנה בעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל עכ"ל אבל אנן דקיימינן בקושיא שהקשה הרב בעל מח"א דלמה להאב לומר כן לבתו דאף אם לא יאמר כן הרי כיון שאסורים עליו נכסי חותנו אין לו זכי' בהן ואינו קונה אותם כלל וא"כ בזה שנותן לבתו אינו גורם כלל איסור לחתנו דהא ממילא לא יוכל ליהנות מהם ואין לו בהם קנין כלל א"כ מה תירץ ע"ז בעל נה"מ דהוי כמכרו לאחר ואדרבה אם נימא כיון דאסורים הנכסים על חתנו א"כ במה שנותן לבתו אינו נותן הוא כלל לחתנו דבאיסורי הנאה לא שייך שום קניה ואחר כך אם בתו נותנת לבעלה מינה דידה קא זכי' הקושיא יותר חזקה דל"ל לומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן הא בלא אמירתו ג"כ אין לו זכי' בהן ובאמת גם דברי המח"א צ"ע דמאי קשיא ליה יותר על שיטת הרשב"א מעל שיטת הר"ן דהא גם להר"ן דסובר דבאה"נ יש לו זכיה לענין שיכול להורישו לבניו או לאחיו קשה ג"כ ל"ל לומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן כו' נימא דהיתרא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וכמ"ש לעיל (דף לב.) למעול מקבל יכול לומר איסורא לא בעיתי ע"ש אלא ע"כ המכוון כיון דאמרינן יד אשה כיד בעלה אם לא יתנה בפירוש ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מה שמקבלת האשה המעות מאבי' הוי כיד בעלה וכאלו הבעל מקבל אותן בידו וניחא ליה בזה ואמרינן ג"כ לעיל מקבל מעל לכשיוציא ובעהמ"ח בנין יחזקאל בנה כל הבנין בעצמו ועשה עצמו כלא ידע ולא ראה דברי המחנה אפרים והנתיבות הנ"ל ולא הזכירם כלל ומקשה מדעתו דל"ל כל הטורח הזה הא אף אי יהיב לה סתמא לא קנה הבעל משום דהיתרא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני ועיי"ש מה שתירץ וע' בט"ז סי' רכ"ב ס"ק ג' שכתב ג"כ וז"ל יש להקשות כיון שחתנו אסור ליהנות משל חמיו מחמת שהדירו למה לא יהיה מותר לתת לבתו אפי' סתם שהרי חתנו לא יעשה איסור ותירץ כיון שעכ"פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה"ל כאלו הוא קבל מחמיו ונותן אח"כ לאשתו ע"כ:

בהמפרש ד"ה ל"ש דיכול ליתן לה כו' אלא מה שאת נו"נ בפיך דכיון דאמר לה הכי לא קנה בעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל עכ"ל והביאו הט"ז בסי' הנ"ל בשם רש"י ובס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' ס' כתב דאין הבעל יכול ליהנות ממנה דאין המתנה חלה אלא כשנותנת לתוך פיה ונמצא זה נהנה מחמיו ואפילו בלא נדר כל שנותן לבתו בתנאי זה אין הבעל יכול ליהנות מאלו המעות דהיא גופה אין בידה לשנותם לדבר אחר דא"כ הוו גזל בידה כו' עי"ש ובשעה"מ בהל' נדרים פ"ז תמה עליו איך לא זכר שר את דברי רש"י הנ"ל והט"ז ג"כ הביאו וגם בשיטה מקובצת כת"י כתב ג"כ בשם הר"א ממיץ כן. ושהקשה שם ג"כ דמאחר שאינה מקיימת התנאי נמצא שהמתנה אינה מתנה והרי הן של חמיו ואמאי יהא מותר בהן. ותירץ דמ"מ אין לחמיו עליו כלום. ויקרא את בתו לב"ד או תשלם לו אמנם השתא היא גוזלת אותם ושולחת בהן יד והרי הן מעתה שלה ולא של אביה וכתב עוד וא"ת היאך היא גוזלת ונותנת לבעלה ויש לומר גם היא יודעת שאין אביה מקפיד אם היא תעשה בהן מה שתרצה רק שאמר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כדי שלא יקנה אותן הבעל ויהיה הרשות בידה לעשות בהן כל מה שתרצה ע"כ דברי השעה"מ ובס' בנין יחזקאל עמד בתימא על דברי רש"י הנ"ל מדעתו וכבר קדמו בס' מח"א. והשעה"מ מצא סניגורין לדברי רש"י הנ"ל ותנא דמסייע ליה הר"א ממיץ ז"ל וכפי הנראה שהמחבר הנ"ל לא שת לבו לעיין בספרי גדולי רבותינו האחרונים ז"ל אשר לאורם נלך בכ"מ ועיין עוד בס' אבני מלואים להגאון בעל קצות החשן ז"ל באה"ע סי' פ"ה סס"ק א' שהביא ג"כ מה שכתבו הגאונים הנ"ל בספריהם ואסברה בטעמא לדברי הר"א ממיץ הנ"ל משום דודאי האב אינו מקפיד במה שתעשה היא בהם מה שתרצה ומקנה הוא לה לגמרי והא דלא קנה יתהון בעל היינו טעמא משום כיון דאמר בפירוש מה שאת נו"נ לפיך הוי ליה כנכסים שאין ידועים לבעל אע"ג דגמר בלבו להקנות לה לכל דבר מ"מ ה"ל כמברחת. ואע"ג דאין בלבה להקנות ללוקח מהני גבי בעל כיון שאין ידועים לו הכי נמי האב מבריח ממנו במה שהתנה בפירוש מה שאת נושאת ונותנת לפיך ומשום הכי אין לבעל פירות כו' יעויין שם היטב:

ע"ב בר"ן ד"ה כיצד משתתפין במבוי מבוי שחצרות פתוחין לתוכו כו' וכל אחת ואחת אוסרת להוציא כלים ששבתו "בבית" למבוי דרך החצר עד שישתתפו כל החצרות במבוי כצ"ל וע' ערובין (דף צא) ונוסח שלפנינו נדפס בטעות:

ד"ה אלא אמר רב אשי כו' כי קתני בשיש לה חצר כו' עכ"ל ע' בתוס' ערובין (דף עט:

) ד"ה וע"י אשתו כו' שהקשו אם כן בנו ובתו הקטנים יזכו לאחרים בעירובם כשיש להם בית באותו חצר וכן עבדו ושפחתו הכנענים דהא ודאי יש להם זכי' לענין עירוב כיון שאוסרים כשיש להם חצר או בית כדאמר לעיל דאוסר בעבדים ומתיר בנשים כו' ונראה לר"י דלמסקנא דנדרים אתי כר"י בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשים כו' יעויי"ש מדבריהם למדנו שיש במציאות שעבד כנעני הנמכר לישראל יהיה לו חצר שלא יהיה שייך לרבו ושלא נאמר בו יד עבד כיד רבו ומה שקנה עבד קנה רבו. וכגון שהחצר היה לו קודם שנמכר לעבד ומה דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לא נאמר אלא מה שקנה אחרי נמכר לעבד. אבל מה שקנה מקודם אין לרבו חלק בזה כ"נ לכאורה וע' תוס' קדושין (דף כד.) כתבו שאין יד האשה כיד הבעל כמו שיד העבד כיד רבו ותדע דאלו נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות ואלו אם נתן מתנה לעבדו לא קנה כלל כו' ועוד תדע שאינם שווים כו' ולפ"ז לא משכחת בע"כ שיהיה לו חצר ולא יהיה שייך לרבו אא"כ שהיה קנוי לו החצר קודם שנמכר לעבד דבמה שקנה קודם עבדותו לא נקנה לרבו והיה בעיני דבר זה לפשיטות גם ע"פ סברא. אמנם ראיתי לאחד קדוש מדבר שכתב להיפוך והוא ניהו בעל שעה"מ שכתב בהל' עבדים וזה לשונו וכן יש להוכיח מדבריהם (והוא מדברי התוס' יבמות (דף סו.) ד"ה ועבדים שקנו עבדים כו') דהא דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לאו דוקא בנכסים שקנה בעודו עבד אלא אפילו בנכסים שהיו לו מקודם שמכר א"ע בעבד אמרינן דקנה רבו מדלא תירצו דמשכחת לה עבדים שקנו עבדים מנכסים שהיו לו מקודם ע"ש וכן היה נראה להביא סייעתא לדבריו מהא דאמרינן בקדושין דעבד אינו נפדה בכסף אליבא דר"מ אלא ע"י אחרים ואם נאמר דהכסף שהיה לעבד קודם שנמכר אין לרבו שייכות זכות בזה משכחת לה שיופדה גם בכסף שלו ובכסף קבלת רבו גרמה לו. מכ"ז נראה כדברי בעל שעה"מ אלא שמדברי התוס' דערובין נראה שיצוייר דיהיה לעבד חצר שיצטרך לערוב ויוכל לקבל הערוב מיד רבו במגו דזכי לנפשי' ואיך יתכן שיהיה חצר לעבד ולרבו אין שייכות בו הלא מה שקנה עבד קנה רבו אם לא שנאמר דהחצר כבר קנה קודם שנמכר לעבד ובכה"ג אין קנוי לרבו ונראה לכאורה סתירה לדברי שע"מ וצריך עיון לע"ע בזה: