שלמי נדרים קיד

בנזיר וסבר שנדרה בקרבן דצריך לחזור ולהפר והביאה כצורתה ולא חילק בין סתם למפרש ובין תכ"ד לאחר כדי דבור ובהל' אבל פ"ח הלכה ה' גבי קריעה חילק בין תכ"ד לאחר כדי דבור ובין סתם למפרש לא חילק וע"ש בכסף משנה שהרמב"ם מפרש דרב אשי לאפלוגי אתא דל"ש בין סתם למפרש אלא בין תכ"ד לאחר כדי דבור תלוי (וזה דלא כהר"ן ד"ה רב אשי אמר כו') ולהכי ניחא מאי דלא חילק הרמב"ם בין סתם למפרש כאן בהל' נדרים משום דסובר דרב אשי לאפלוגי אתא אבל הא קשיא מדוע לא חילק כאן בין תוך כדי דבור כדחילק לענין קריעה בהל' אבל וצ"ל שסמך עצמו על מ"ש בפ' שני מהל' שבועות הלכה ט"ז וז"ל מי שנשבע והיה פיו ולבו שווין בשבועה ואחר שנאסר חזר בו בתוך כדי דבור כו' ה"ז מותר ונעקרה השבועה כו' ובס' בנין יחזקאל כתב מפני שהרמב"ם סובר בפ' ט"ו מהל' מעשה הקרבנות דבהקדש לא מהני תכ"ד כמו כן ס"ל דבנדרים לא מהני תכ"ד וממילא בהפרה נמי לא מהני תכ"ד כדבור דמי ומילתי' דרב אשי לא קאי כ"א לתרוצי רומיא דברייתות בקריעה עכ"ל ובנין שלו היא סתירה לדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות שכתבנו לעיל ונדרים דמי לשבועות ולהקדש ל"ד כלל דטעמי' דהרמב"ם דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד הוא מטעם דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי וע' בש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' ובס' מח"א הל' נדרים סימן ל"ז:

בפי' הרא"ש ד"ה דתניא אישה יקימנו ודריש ר' ישמעאל כאלו כתיב יקים ממנו משמע אם קיים מקצתו קיים כולו אבל יפרנו ליכא למדרש הכי הלכך הפרה במקצת לא הוי הפרה עכ"ל בריטב"א שעם הלכות הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ובין להקמה ובין להפרה רואין הנדר כולו אחד וגבי הקמה דתלי' רחמנא בשתיקה. הקמה קצת הוי הקמה לכולה אבל גבי הפרה עד שיפר לכולה ע"ש ולפ"ז אם כששמע שנדרה מתאנים וענבים ואמר לה לתאנים קיים לך ולענבים מופר לך דל"ש לומר דהוי כשתיקה אצל ענבים ויש לומר דמועיל ההפרה לענבים דהא מן הקמה שלו שקיים לתאנים לא הוי כשתיקה לגבי ענבים דהא מפורש אמר מופר לך לענבים וגם לפי סברתו דהוי כשתיקה לגבי ענבים יהיה יוכל עדיין להפר כל יום השמיעה. וז"א דמלשון המשנה שאמרה קיים לתאנים כולו קיים משמע דגם לגבי ענבים הוי כקיום גמור ולא כשתיקה גרידא דבקיום א"י להפר אפילו לאלתר ולחלק ולומר (דמתניתין מיירי באמר לה רק קיים לתאנים לחוד ועל הענבים לא אמר כלום דאז הוי לגבי הענבים כשתיקה ועדיף מינה) כיון דקיים לתאנים בהקמה מפורשת הוי כאלו קיים מפורש גם לענבים משא"כ באם אמר ביחד קיים לך לתאנים ומופר לך לענבים דיועיל הפרה לענבים דזה אינו דהא משמעות המשנה דכיון שנדרה מתאנים וענבים בנדר א' אין לחלק הנדר לקיים מקצת ולבטל מקצת וק"ק למה הוצרך הריטב"א לתת טעם לחלק בין הקמה להפרה מטעם דהקמה תלי' רחמנא בשתיקה וכפי הנראה דגזה"כ הוא יקים ממנו ולכאורה כל השקלא וטרי' דידן הוא רק לאותו מ"ד דס"ל דמה שהיפר היפר אבל לאינך רבוותא דגרסי מה שהיפר לא הופר אף אם נאמר דכיון שפירש ואמר מופר לענבים לא יהיה מה שאמר מתחלה קיים לתאנים כאלו קיים כולו עכ"ז לא יועיל ההפרה שיפר אף לענבים משום דהפרה במקצת ל"ש הפרה אבל זה אינו דהא דאמרינן הופר במקצת לא הופר כולו היינו דוקא כשנשאר בעת ההפרה מקצת שהיה יכול להפר ולא הופר אבל אם אותו מקצת לא היה יכול להפר כגון נדרה מב' ככרות אחת מתענה וא' שאינו מתענה לר' יוחנן לעיל (דף פב:

) מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה וע"ל בר"ן שם דנהי דרחמנא אמר יפרנו כולו היינו לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר ולהכי הוצרך המשנה לומר קיים לתאנים כולו קיים דאי לא הוי כולו קיים רק במקצת הי' יכול להפר מקצת השני ולא היה קשה דיפרנו כולו משמע וע' בס' בנין יחזקאל שדבר ג"כ מזה ע"ש:

ע"ב בר"ן ד"ה אמר רבא ר"ש היא כו' בפ' שבועות הפקדון היא כו' ה"נ לא חשיב שני נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד ואחד אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענבה לר"ש נדר אחד הוא כו' עכ"ל ע' במהרי"ט בראשונות סי' ס"ח שהאריך בישוב השמועות והסוגיות דכאן ודשבועות והעלה לחדש דלאו דוקא קפיד ר"ש שיזכיר שבועה לכאו"א ועד כאן לא אפליגו תנאי אלא בשפרט דברים הרבה בשבועה א' דר"מ סבר כלל אינו חייב אלא אחד פרט חייב על כל או"א ור"ש סבר הואיל והוציאם כולם בשבועה אחת ואתה צריך לצרף כל הפרטים לשבועה שהזכיר בתחלה כו' וכן אותם דנדרים כשאמר קונם שאיני נהנה לך ולא לך צריכים להצטרף אל הראשון שהזכיר בו קונם הלכך נדר אחד הוא אבל ההיא דפ' שבועות שתים שבועה שלא אשתה יין שמן ודבש דמוקמינן לה דמונחים לפניו כו' שכלל תחלה ואח"כ פרט דכי אמר שבועה שלא אשתה הרי נאסר בכולן. כי הדר פרט בהו יין. ושמן ודבש לחייב על כל אחד ואחד וכאלו אמר שבועה זו שהזכיר בכלל תחול על היין בפ"ע ועל השמן בפ"ע כו' כו' וההיא דפ' בתרא דנדרים קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת אע"ג דבמונחים לפניו מיירי מדקתני אלו לא תקשי אמאי לא חייב על כל או"א דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן דאלו אמרה קונם שאני טועמת תאנים וענבים ה"נ דמחייב אפרטי. דאיכא כלל ולבסוף פרט. אבל השתא דאמרה שאני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דברי' ואין כאן כלל אלא פרט לבדו ובהכי פליגי ר"מ ור"ש כו' דר"ש סבר אף על הפרט שהוא כלול בקונם א' אינו חייב אלא א' עד שיאמר תאנה שאני טועמת ענבה שאני טועמת כו' עד כאן תוכן דבריו הנעימים ולדעתי הוא נגד דעת הר"ן בדבור זה שהרי מבואר בלשונו דאף אם אמרה קונם שאני טועמת בלשון כלל מעיקרא והדר פרט לא תאנה ולא ענבה דנדר אחד הוא אליבא דר"ש עד שתאמר תאנה שאני טועמת ענבה שאני טועמת ב' פעמים שאני טועמת (וע' בפי' הרא"ש שגורס במשנה שאמרה ג"כ קונם קונם ב' פעמים) הנך רואה כמה צריך לשקול בפלס דברי הראשונים זכרם לברכה ולבחור לשון ערומים שלפי דברי מהרי"ט הנ"ל יש נ"מ גדולה בלשון ולחלק יצא בין אם אמרה מתחלה שאני טועמת בדרך כלל [דהא מיירי שהם מונחים לפני' דקאי ארישא דקתני אלו] והדר בדרך פרט לא תאנה ולא ענבה דאז גם ר"ש מודה דהוו שני נדרים ובין אם אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת דליכא כלל כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דברי' ואין כאן כלל אלא פרט כי לפי חילוקו ז"ל יבואו דברי הר"ן שלפנינו שלא בדקדוק לכן נראה שהר"ן לא ס"ל כוותי' וע' בס' מחנה אפרים הלכות שבועות סי' ט' שנוטה ג"כ לסברת מהרי"ט הנ"ל ושם בהג"ה מקשה עליו:

דף פח במשנה המדיר הנאה לחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ע"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נו"נ בתוך פיך. הרב בעל מחנה אפרים הל' זכי' מהפקר סי' ד' הקשה מכאן על מה שכתב הרשב"א בתשובה סי' תר"ב דאשה שאסרה ע"ע כל נכסי ראובן בהנאה ואח"כ קבלה קדושין ממנו דאינה מקודשת דכיון דאסורה בהנאה מהם אינה יכולה לזכות בהם (ולא ס"ל כמ"ש הר"ן לעיל דף מו דאע"ג דנכסים אסורים לו בהנאה יכול לזכות בהן לענין שנותנם לבניו או לאחיו) ומעתה לפי סברת הרשב"א קשה ל"ל לומר הרי המעות הללו נתונים לך במתנה על מנת שאין לבעלך רשות בהן. כי לא אמר לה כן ג"כ אין הבעל קונה אותם כיון שאסור בהנאתם עכ"ל. ובס' נתיבות המשפט סי' ער"ה כתב עליו וז"ל לא קשה כלל דהא כשאומר נכסי עליך מכרו לאחר מותר כמבואר בנדרים (ע"ל דף ל"ד:

בר"ן שם ד"ה בעא מיניה ר"ח בר אבין כו') וכיון שנותן