שלמי נדרים קיב

ידי לעושיהן מתניתין הוא דמוקמי בהכי עכ"ל לכאורה משמעות לשונו דמתניתין דהכא בנדרים הוא דמוקמי בהכי:

אבל מתניתין דכתובות דהמקדיש מעשה ידי אשתו. לא מיירי באומר יקדשו ידיך לעושיהן דאלו אמר שם יקדשו ידיך לעושיהן היה ג"כ קדוש וכן הוא ברמב"ם פ' ששי מהל' ערכין הלכה כ"ח וז"ל המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת כו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידי' קודש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קודש:

שכל פירות שיעשה להבא קודש כו' עכ"ל אבל קשה שא"כ יהיו דברי הר"ן סותרים ממ"ש כאן למ"ש שם בכתובות בפ' אע"פ שהשיג על הרמב"ם וכתב שם דלדידן דקיי"ל כר"ה דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה אפי' כי אמר יקדשו ידיך לעושיהן לא מהני כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו ע"ש באריכות וע"ל (דף עז:

) בר"ן ד"ה אמר רבא כו' שכתב בשם התוס' דבשמזכיר שם החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ומאי דאמרינן בפ' אע"פ ובפ' בתרא דמכילתין באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר כיון שהזכיר את הידים כו' כוונתו דהיינו גבי רומיא דמתניתין דהמקדיש מע"י אשתו אבל האוקימתא אינו למתניתין דכתובות גבי המקדיש מע"י אשתו אלא הוא למתניתין דהכא דנדרים קונם שאני עושה לפיך וכמ"ש הר"ן הכא מתניתין הוא דאוקמי בהכי אבל מתניתין דכתובות לא מיבעי לאוקמי בהכי דאפי' אם אמר הבעל יקדשו ידיך למעשיהן ה"ז עושה ואוכלת דקיי"ל כר"ה דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וכיון שכן לא משעבדן ידי' לבעל וע' בס' אבני מלואים באה"ע סי' פ"א ובס' ישועת יעקב שם:

דף פו גמ' א"ר אילא ומה אילו אמר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש מי לא קדשה. התוס' בכתובות (דף נט.) ד"ה לכשאקחנה כו' כתבו ואע"ג דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש אין נראה לו לחלק ופירש דבריהם המהר"ם שי"ף דהא דמשני דאמרה לכי מיגרשא ע"כ אין פירושו שאמרה כן בפירוש דא"כ לר"ע אמאי יפר שמא תעדיף מה בכך שתעדיף הא הקדש לא הוי רק לכי מיגרשה אלא ע"כ שהקדישה סתם וריב"נ ס"ל שדעתה לכי מיגרשה עכ"ל וע"ל סוף דף הקודם בר"ן ד"ה ומפרקינן דאמרה לכי מיגרשה שכתב ומש"ה מהני שהרי פירשה דבריה שיחול נדרה בזמן שראוי לחול עכ"ל ולפי זה תיקשי אם פירשה דברי' לר"ע אמאי יפר משום שמא תעדיף מה בכך שתעדיף הא הקדש לא הוי רק לכי מיגרשה וכמ"ש המהר"מ שיף. ויש ליישב ע"פ מ"ש הגרע"א בחידושיו במערכה ט"ו בד"ה ואולם בזה י"ל ע"ש היטב:

ע"ב במשנה נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו נדרה בנזיר כו' נדרה מתאנים וסבר שנדרה מענבים ה"ז יחזור ויפר ע' בר"ן דה"ה בהקמה שאם הקים בטעות שסבר שאשתו נדרה ונמצא שבתו נדרה דאותו הקמה לאו כלום הוא ולא מהני ולא מידי ובנ"י שעם הלכות הרמב"ן מבואר יותר דהטעם הוא דכי היכי דדרשינן אותה שיפר לשם אותה האשה ה"נ דרשינן בהקמה דכתיב כי החריש לה דוקא הוא וכתב דמה"ט כי היכי דדרשינן לעיל דבעל אינו מיפר לשתי נשיו כאחת דאותה דוקא ולא אותה ואת חברתה ה"נ אינו מקיים לשתי נשיו כאחת ד"לה דכתיב דוקא הוא יעויי"ש וע"ל בר"ן סוף ד' ע"ג. שכתב ג"כ כן ולאיכא מאן דאמר לעיל דהפשיטות הוא דבעל מיפר לשתי נשיו כאחת דאותה לאו דוקא מ"מ בהא דהפר בטעות שסבר שאשתו נדרה ואח"כ נמצא שבתו נדרה ליכא מאן דפליג דלענין זה אותה דוקא דהיינו לענין שידע מי נדרה הוא דוקא ודרשינן אותה שצריך שידע אותה אבל לענין שנדרוש אותה לבדה ולא אותה וחברתה יכול להיות שזה לא דרשינן וכ"כ הר"ן לעיל. ואם היה הטעות במהות הנדר כגון שנדרה בנזיר וסבר שנדרה בקרבן או שנדרה מתאנים וסבר שנדרה מענבים הלימוד הוא מדכתיב והפר את נ"דרה שיכיר הנדר כמ"ש הרא"ש כאן ובס' בנין יחזקאל שיצא לאור מקרוב תמה על מה דאמרינן בגמ' למימרא דיניא אותה דוקא הוא וכו' וכתב ע"ז ותימה אפי' אם אותה דוקא לא ידעינן כ"א טעות גופין אבל מנא לן טעות נדרים הא כמו כן אמרינן לעיל (דף עג.) דאין אדם מיפר לשתי נשים כאחת דכתיב אותה ולא אותה ואת חברתה ובהדיא תנן לעיל כל נדרים שתדורי מכאן כו' והרי הן מופרין ר"א אומר מופר ואף רבנן לא פליגי עלי' אלא משום את שבא לכלל היקם כו' ש"מ דמפירין כמה נדרים בב"א הרי דלא ילפינן שני נדרים משני גופין עכ"ל ותמה אני על תמיהתו שלא ראה דברי הרא"ש בכאן שמפרש להדי' דטעות נדר ילפינן מדכתיב והפר את נדרה דמשמע שיכיר הנדר והגמ' אינו מדמה כלל טעות נדרים לטעות גופין ולכל אחד יש לימוד בפ"ע. גם מ"ש שם עוד בדבור הסמוך להקשות על הגמ' כיון דאותה דוקא א"כ כמו כן נאמר בסוטה דאם היה לפני הכהן שתי סוטות רחל ולאה והשקה אחת מהן וכסבור שהיא רחל והנה היא לאה לא יהיה השקאתו השקאה כו' ותירץ כיון דנתכוון עכ"פ לגוף זה אלא שטעה בשמה משא"כ כאן לא נתכוון כלל לזה הגוף ומזה הוליד דין חדש דאם ראה את האשה ונתכוון להפר לה אלא שהיה סבור שזאת האשה היא בתו ואח"כ נודע לו שזו היא אשתו דהוי הפרתו הפרה כיון שנתכוון עכ"פ לגוף זה ומדמה ג"כ להיה סבור שאשתו עשתה לו קורת רוח ולכך הפר לה ואח"כ נמצא שלא עשתה לו קורת רוח ואלו היה יודע שהוא כן לא היה מיפר לה דפשיטא דהוי הפרה כדתנן אין נשאלין על הפרה עכ"ל לדעתי אין הענינים דומים זה לזה לדמות הפרה להשקאת סוטה דהשקאת סוטה במעשה תלוי וכיון שהשקה אותה האשה אף שהיה לו איזה טעות בלבו ודמיונו מה בכך אבל בהפרה והקמה דתלוי ברצון הבעל דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וכן באב עם בתו אם היה לו בזה טעות בדמיונו לא מהני ולא מידי. ע"כ דינו החדש צ"ע וע' לעיל (דף כה:

) גבי קונם אשתי ניהנית לי שגנבה את כיסי ואח"כ נודע שלא גנבה דהוי נדר טעות כתב הר"ן דדוקא שאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שאמר שדעתו היה בשביל כך מ"מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר משא"כ בראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי הם עליכם קרבן והיה שם אביו או אחיו הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וע"פ דברי הר"ן הנ"ל יש לדמות ג"כ אם הפר לאשתו מחמת שסבר שעשתה לו קורת רוח ונודע שלא עשתה לו קורת רוח דהוי הפרה כיון שלא אמר בפירוש מחמת שעשתה לי קורת רוח לכך אני מיפר נה לא הוי מוטעה בעיקר ההפרה אע"פ שאומר שדעתי היה בשביל כך אבל באם היה לו טעות בגוף האשה שהיה סבור שהיא רחל והנה היא לאה הגם שראה אותה מ"מ הוא מוטעה בעיקר ההפרה והוי כמו דאמרינן לעיל ראה אותן אוכלים תאנים כו' והיה שם אביו או אחיו דהוי נדר טעות שנטעה בעיקר הנדר ונדרי שגגות א"צ התרה:

דף פז גמ' והלכתא תכ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד אלילים ומקדש ומגרש הרשב"א בחידושיו לקדושין (נט:

) בהא דאמרינן שם מעכשיו ולאחר שלשים יום אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי והקשה איך יכול להיות חזרה דהא בקדושין לא מהני חזרה אפי' תוך כדי דבור ומתרץ שם דמיירי דלא נתן עדיין הכסף קדושין בידה עד דאמר מעכשיו ולאחר שלשים תהיה מקודשת לי כיון דלא גמר דבורי' יכול לחזור בו יעויי"ש ולפי מה שכתב הרשב"ם בב"ב (ריש ד' ק"ל) דהא דאמרינן בקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי הוא רק חומרא דרבנן בעלמא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט ומקודשת ואינה מקודשת אתי שפיר ג"כ ול"ק קושית הרשב"א הנ"ל אמנם הר"ן בתשובה (הביאו הח"מ והב"ש סי' ל"ח סעי' ל"ד) סובר דהיא מקודשת גמורה מדאורייתא שוב מצאתי בס' ישועות יעקב שכתב ראי'