שלמי נדרים יא

יד. ע"כ מפרש הרב בעל דרך המלך שמ"ש הר"ן דאם התפיסו היינו בשלא הזכיר אסור מקודם אלא שאמר ככר זה עלי כקרבן וע"ז כתב שאם התפיסו בעינן שיהא דבר הנדור ואם התפיסו בדבר האסור אינו נדר משום דקודם ההתפסה לא אמר אלא עלי ואינו אלא יד אמנם כשאמר ככר זה אסור עלי דזהו עיקר נדר האמור בתורה וא"צ פירוש כלל אף אם התפיסו בתר הכי בדבר האסור הוי נדר וכן נראה שהבין הרב בעל משנה למלך כוונת הר"ן ולפ"ז הדרא קושי' לדוכתי' סתירת דברי הר"ן דהכא למ"ש בדף י"ד ויישב בדוחק דרק לס"ד דהש"ס שם דהוה ס"ל דלדבר הנדור ל"צ קרא כתב הר"ן דלא גרע מיד אבל בתר הכי הדר הש"ס ממאי דס"ד דמתפיס ל"צ קרא ולא גרע מידות אלא קרא להכי הוא דאתי ולא אתי מדין ידות ע"כ תוכן דברי הרב בעל דה"מ. אכן כ"ז ליישב דברי הר"ן שבריש מכילתין למ"ש בדף י"ד אבל אינו מיושב למ"ש בשבועות ורוב האחרוני' הסכימו שסותרים זה את זה אבל הרב בעל בית מאיר בספרו בית מאיר שיצא לאור זה לא כביר על יו"ד כתב בסי' ר"ד שהגיה בגליון הר"ן שלו בשבועות שצ"ל שכשהוא אומר הרי זה "נדור" עלי גומרין כו' ולא כס"ד מעיקרא דזה הוא עיקר נדר ושמואל לא איירי אלא בהתפסה ולבסוף העלה דזה אינו אלא יד ועיקר נדר אינו אלא בהתפסה וכן הוה נמי ס"ד דהתוס' ריש נדרים תוך ד"ה שאני אוכל לך ולבסוף מסקי נמי כהר"ן והוכיח בכמה ראיות שאין שום סברא לומר דהר"ן יסבור דאומר ככר זה עלי אסור אינו אלא יד חדא כיון דהטילו הכתוב בין נדר ובין שבועה (כדאמרינן שם בשבועות (כ'.) איסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה. הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה) וכמו בלשון שבועה הוא עיקר שבועה כן בלשון נדר הוא עיקר נדר ותו דאם נאמר כהלשון שלפנינו שכשאמר ה"ז אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן א"כ הנודר מן הבשר יום שמת בו אביו אינו במציאות אם לא שאומר אכילת בשר עלי יום זה כקרבן או שאומר אכילת בשר עלי אסור ואנו גומרין דבריו כקרבן א"כ מה זה שתלתה הברייתא איזה איסר נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו הא יום שמת בו אביו גופיה אינו נאסר עליו אלא בלשון התפסה שהתפיסו בקרבן אלא ודאי יום שמת בו אביו אסר עליו ע"י איסר לחוד שהוא ג"כ עיקר נדר בלא התפסה ושוב משמיענו דמה שמתפיס בו הוא נמי דבר הנדור ע"י התפסה לכן הברור שהוא ט"ס בהר"ן דשבועות כנ"ל עכ"ל ותוכן דברי בעל בית מאיר אבל המעיין שם בל' הר"ן לא משמע כן דזה לשונו דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור וסוף דבר באחד מנדרי הקדש דהיינו כאימרא ודירין כו' אבל בלא התפסה א"א לו לאסור את המותר אלא מפני שקודש עושה חליפין אף הוא יכול לתפוס איסורו בדבר המותר וראיותיו יש ליישב ע"פ מה שכתב הגאון מלבוב בספרו ידות נדרים ביד שאול ותוכן דבריו דבאמת עיקר נדר הוא במתפיס דמשוי ליה כקרבן דכשם דיכול לעשות מבהמת חולין קרבן כן יכול לשנות מהיתר איסור ולהתפיסו דיהוי קודש אבל לאחר שגילתה התורה דיכול לעשות מהיתר איסור א"כ אדרבה בלא התפסה ותלי' אלים כחו יותר דאין אנו צריכין לדון אם התפיסו בדבר הנדור או האסור כו' והא דנקטה הברייתא איזהו איסר נדר האמור בתורה האומר שלא אוכל בשר זה כיום שמת בו אביו שהיה נדור באותו יום והא אותו יום גופיה שנדר ע"כ הי' ג"כ ע"פ התפסה באחד מנדרי הקדש וא"כ הי' די לצייר התפסת נדר באותו יום עצמו ול"ל למינקט התפסת איסור בשר באותו יום ויש לומר דאשמועינן חדוש דאפי' התפיס שלישי בשני ואפי' בדבר שלא נאסר לכל אלא לו לבדו וכמ"ש הר"ן לקמן (דף י"ב.) בסוף העמוד וע' בחדושי הריטב"א לקדושין (ד' נ"ד) הביאו ג"כ המ"ל כתב בשם מורו דהיכי דאמר ככר זה עלי איסור שלא אוכלנה כנבלה חייב משום ידות נדרים דהאי דקאמר כנבלה לאו אאיסר ככר קאי שיהא איסורו כנבלה אלא אשלא אוכלנה קאי שקבל עליו איסורו שלא יאכלנה כשם שאינו אוכל נבלה ומכיון דאמר ככר זה עלי אסור נאסר איסור חפצא משום ידות נדרים עכ"ל הרי חזינן עכ"פ דהך דינא באומר ככר זה עלי אסור לחוד יש דעות מרבוותא דאינו אלא יד ולא עיקר נדר ומלבד הנ"מ שכתבנו לעיל יש עוד נ"מ באם נאמר שאינו אלא משום יד ואנו גומרין דבריו שכוונתו היה כקרבן אם שואלין אותו אח"כ איך הי' כונתו ואומר שכונתו הי' שיהיה אסור כנבלה נאמן לפרש דבריו וכההיא דתנן לקמן (ד' יח) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ע' ר"ן שם וע"ל (ד' י':

) בר"ן סד"ה לחולין כו' שכתב וכ"ת אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר וה"ל כמתפיס בדבר האסור ולא מתסר אפ"ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי סתם נדרים להחמיר משם משמע ג"כ דעתו דאינו אלא משום יד וע' במ"ל שם:

שם בא"ד ובהני כינויין פליגי ר"י ור"ל בגמ' כו' ואפי' לריש לקיש נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג"כ כנדר גמור מדאורייתא וע' בתוס' כאן ד' ג' ד"ה עוד אור"י בשם ר' יחיאל דבירושלמי איתא בהדיא למ"ד לשון שבדו חכמים דאינו מביא קרבן על כינויי נזירות וכינויי נזירות אינו כנזירות אלא לענין מלקות עכ"ל וכן כתבו בריש נזיר. ומ"ש אלא לענין מלקות ע"כ צריך לפרש דלאו מלקות ממש קאמרי אלא מכות מרדות מדבריהם דהא כשם שאין מביאין קרבן על נזירות דדבריהם כך אין לוקין מלקות ארבעים על דבריהם אלא ע"כ כונתם על מכות מרדות ושמעתי בשם גדול אחד שכתב לתרץ קושייתם שהקשו איך יביא קרבן על לשון חכמים די"ל דר"ל לטעמי' בנזיר (כ"ט.) דסובר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכעין שתירצו שם בגמ' לגבי חינוך קטן ועיי"ש. אמנם זה יתכן לגירסתינו בבבלי דר"י סובר לשון נכרים הם ור"ל סובר לשון שבדו להם חכמים אבל בירושלמי הגירסא איפכא דר' יוחנן סובר לשון שבדו חכמים ע' בפ"מ שכתב דגי' הירושלמי הוא בהיפך ולזה כתבו התוס' ג"כ כאן דבירושלמי אי' בהדיא למ"ד לשון שבדו להם חכמים דאין מביאין קרבן על הנזירות שאמר בלשון כינויים ובס' קרן אורה הקשה על שיטת רבינו יחיאל מהא דפליגי ר"מ ורבנן אי יש מעילה בקונמות והרי קונמות ג"כ כינוי לקרבן הוא ואפ"ה חייב עליו קרבן מעילה ע"ש ומלבד שיש לומר דהא דנקטי בברייתא לשון קונמות לאו דוקא הוא וע' לקמן (לה) לשון הברייתא קונם ככר זו הקדש כו' ככר זה עלי הקדש כו' תפסו ג"כ לשון הקדש וע' תוס' יבמות (פח.) ד"ה אי קסבר יש מעילה בקונמות כו' כתבו שם א"נ כגון שפירש בהדי' כהקדש כו' עיי"ש אלא שיש לומר עוד דהא דפליגי ר"מ ורבנן אם יש מעילה בקונמות לאו לענין קרבן מיירי ומעילה שייך ג"כ באם שאינו אסור אלא מדרבנן ע' יומא (נ"ט.) מועלין בדמים דברי ר"מ וחכמים אומרים אין מועלין וקאמר שם ע"כ לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין וע' פרש"י שם. הרי מצינו כה"ג פלוגתא דר"מ ורבנן במעילה דרבנן וע' ריש מס' מעילה דקאמר שם מה איכא בין מעילה דרבנן למעילה דאורייתא ומי איכא מעילה דרבנן כו' ובתוס' שם:

. ד"ה ושבועות כשבועות כו' ומהא שמעינן דבשבועות לא בעי שם אלא כו' דאי בשהזכיר את השם מאי איריא משום כינוי שבועה תיפוק לי' משום הזכרת השם כו' ולקמן נמי אמרינן מארי כולה לא טעימנא ליה כו' עכ"ל עיין בתשו' מהר"מ מרוטינבורג שאלה ואו הביאו הש"ך בסי' רל"ז דאם לא הזכיר בתחלת דבריו לשון שבועה אינו רק יד וכ"כ הרא"ש בשבועות פ"ד סי' כ"ד דשבועה בלא שם או כינוי אפשר דיד הוי לפ"ז אין ראיית הר"ן כ"כ מוכרחת דהכא במתניתין בדין כינויין מיירי ולא בידות וכמ"ש הר"ן מקודם דג' דינים הם עיקר הנדר וכינויין. וידות. ויש נ"מ בין אם הוא משום כינוי דהוי כעיקר נדר ובין אם הוא נידון משום יד כמ"ש לעיל והרב בעל עצי לבונה הביא בשם ס' שמלת בנימין דהוכיח מהרמב"ם דהזכרת השם בלחוד לא הוי אלא איסורא כמו שבועה בלא שם כן הכי נמי שם בלא שבועה ואתי שפיר מתניתין