שלמי נדרים יב

כל כינויי שבועות כשבועות דמיירי לענין מלקות כו' וקמ"ל דכינוי שבועה הוי כשבועה ולענין קרבן ומלקות צריכי תרווייהו וע"ש דנ"מ גם לדידן בזה"ז דליכא קרבן ומלקות לענין מה דקיי"ל אפי' אכלה כולה נשאלין עלי' מטעם דאכתי יש עונש מלקות עליו וחיילה שבועה עלי' וא"כ היכי דליכא מלקות אלא איסורא תו לא מצי למיתשל עלה:

בא"ד ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה כו' הב"ח בסי' רל"ז כתב ליישב תמיהתו וז"ל ואני אומר דר"ת רוח אחרת עמו ועיקר חלוקו דדוקא שבועת העדות ושבועת הדיינים שהם מושבעים מפי אחרים בע"כ של הנשבעין דומיא דסוטה בעינן שיפרש השם או הכינוי אבל בשבועת ביטוי שאוסר נפשו מרצונו אפי' בלא שם וכינוי מצי אסר נפשיה וה"ה במושבע מפי אחר וענה אמן כיון דמנפשי' ורצונו הוא הוי כמוציא שבועה מפיו ולא בעי לא שם ולא כינוי עכ"ל ויש לעיין קצת בזה ע"פ מ"ש הש"ך בח"מ סי' כ"ח ס"ק ג' שגם בשבועת העדות אינו יכול להזקיקן שיאמרו הרי אנו מקבלין עלינו באלה ושבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שיאמרו אמן על השבועה שמטיל עליהן והסכים לדעת החכם שמביא המבי"ט ח"ב סי' רפ"ג ושיפה כתב אותו החכם שזה דבר פשוט ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו עיי"ש ולפ"ז הא גם שבועת העדות תלוי בדעתו ורצונו אם רוצה לקבל השבועה ולענות אמן או לא ויש ליישב דעכ"פ בעדות יש מי שמכריח ותובע להעיד לו וכובש עדותו חייב ג"כ בד"ש. אבל בשבועת ביטוי מי הזקיקו לאסור על נפשו דבר המותר:

והרב בעל מחנה אפרים (הל' שבועות סי' ג') כתב ליישב תמיהת הר"ן על ר"ת וזה לשונו ולע"ד לק"מ. דהעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי לשון זה לא חשיב שבועה אלא כשהמשביעו הזכיר את השם והוא ענה אמן אחר שבועה כזו אבל מ"מ לא אסר עצמו בלשון שבועה אבל כשאסר עצמו בלשון שבועה בלשון שבועה לחוד מצי לאסור על נפשו עכ"ל ובסגנון זה תירץ גם בעל קרבן נתנאל עיי"ש:

**(הג"ה וכשהייתי בווילנא שילהי קייטא דשנת תרל"ט נזדמנתי עם הרב הגאון בעהמ"ח ס' העמק שאלה ומסר לי כת"י הטהורה מה שיישב תי' ר"ת מקושית הר"ן וז"ל מש"כ הר"ן בשם ר"ת לחלק בין מושבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים בלא הזכיר השם.היינו משום דנשבע בלי שם אינו אלא יד ובמושבע מפי אחרים ליכא ידות. ומה שהקשה הר"ן מהא דסוטה הוי כמושבע מפי עצמה משום שאומרת אמן לק"מ שהרי סוטה אינו דומה לכל מושבע מפי עצמו דאם נשבע כל השבועה טוב יותר מאומר אמן לחוד ובסוטה לא מהני אם תהי' נשבעת מפי עצמה כל השבועה וע"כ גזרת הכתוב הוא דסוטה תהיה מושבעת גם מפי אחרים דוקא ומש"ה בעי' שם דוקא עכ"ל:

)** בסוף הדבור אלא שהראב"ד ז"ל אמר דלענין מלקות אינו לוקה אלא בהזכרת השם דבכולהו לאוי דשבועה שם כתוב בהו לא תשא את שם ה' לא תשבעו בשמי כו' אבל לענין איסורא בלא שם נמי איתא עכ"ל בשבועת העדות כתב שם הר"ן בשם הראב"ד דבשבועת ביטוי לקרבן ולבל יחל לא בעינן לא שם ולא כינוי אבל לשעבר לענין מלקות בעינן שם כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר. ושני הלשונות שהביא הר"ן כאן בנדרים ושם בשבועות נמצאים לפנינו בהשגות הראב"ד שבפ"ב מהל' שבועות כתב לא מצינו שם אלא בעדות ופקדון כו' אבל בשבועת ביטוי אפי' מבטא או איסר שבועה וה"מ לקרבן וכן לבל יחל אבל למלקות בעינן שם ובפ' י"ב על מ"ש הרמב"ם שם מי שנשבע בשמים ובארץ כו' אין זה שבועה אע"פ שאין כוונתו אלא למי שבראם כתב הראב"ד אמר אברהם לחייב קרבן ומלקות וסותר לכאורה למ"ש בפ"ב דלקרבן לא בעינן שם וכבר עמד ע"ז בעל מחנה אפרים שם ובהג"ה כתב דיש ליישב דשאני הכא בנשבע בשמים ובארץ אע"ג שכוונתו למי שבראם כיון דמשמעות לשונו לשמים ממש אין פיו ולבו שווין אבל בנשבע סתם בלשון שבועה אף שלא הזכיר לא שם ולא כינוי סובר הראב"ד דגם חיוב קרבן איכא ובל יחל ורק במלקות דלשעבר בעינן שם יעוי"ש בהג"ה אמנם להשוות דברי הר"ן שלפנינו כאן בנדרים עם דברי הר"ן בשבועות שכתב בשני המקומות בשם הראב"ד לא יתכנו דכאן כתב דרק לענין איסורא בלא שם איתא ובשבועות כתב בשם הראב"ד דגם לקרבן ולבל יחל לא בעינן לא שם ולא כינוי וע"ע שם בר"ן בשבועות מה שהביא בשם אחרים דלרבנן כיון דלית להו ג"ש דאלה אלה לא בעי בשום שבועה לא שם ולא כינוי בין לאיסור בין לקרבן בין למלקות יעויי"ש:

ע"ב גמ' ההוא דסליק מיני' ההוא מפרש ברישא כדתנן במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין כו' הא דלא הביא מפרקא קמא דשבת דקתני יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ (ע' פרש"י שם) ומפרש ההוא דסליק מיני' ברישא דקתני כיצד העני עומד בחוץ כו' פשט העני כו' דהיינו שתים שהן ארבע בחוץ והדר מפרש שנים שהן ארבע בפנים ומצאתי אח"כ בס' ברכות ראש על נזיר שעמד ע"ז. נראה לי משום שיש לפרש פי' אחר וכמ"ש רש"י בשבועות דף ה' ע"א שמפרש שתים שהן ארבע בפנים דבפנים פירושו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות ולפ"ז מפרש במאי דפתח דפתח בהכנסות שהוא פירושא דבפנים ומפרש אח"כ במאי דפתח פשט העני את ידו לפנים הגם שהתוס' שם דחו פירש"י שבשבועות מכח קושיית הגמ' שם דאיצטריך למימר וקא מפרש הכנסות לאלתר אבל מ"מ מגוף המשנה לא פסיקא להו להביא ראיה דהתנא מפרש במאי דסליק ברישא לכן שבק הגמ' להביא ראיה מיציאות השבת דאיכא לפרושי הכי והכי אח"ז רב מצאתי תירוץ זה בס' עיני ישראל בחי' על מס' שבועות עיין שם שמיישב גם לשיטת התוס' שם במה טומנין כו' במה אשה יוצאה כו' השמיט הגמ' פ' במה בהמה בין הפרקים משום דהתם מפרש האי דפתח ברישא ויהי' סתירה לתירוצו עד שלבסוף פריך לי' והא במה בהמה יוצאה כו' והדבר תמוה דהתרצן ידלג פ' זה והעביר עין לשעה חדא ומצאתי בפני יהושע שם שעמד ע"ז ותירץ דהא דדייק לקמן בסוף העמוד והא במה בהמה יוצאה דלא אוושי וקתני יוצא גמל ברישא והדר קתני אין הגמל יוצא הוא דווקא אליבא דמ"ד שם בשבת דהלכה כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משאוי א"כ לפ"ז כל הנך דנקיט שם במשנה שהבהמה יוצאת בהם לגופייהו קתני להו ולא לדיוקא משא"כ למ"ד דנטירותא יתירתא נמי הוי משאוי הא דקתני יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם לדיוקא קתני להו דדווקא בהנך יוצאות שהן דרך שמירתן למעוטי איפכא שאינם יוצאות לא בשמירה פחותה מזה ולא בשמירה יתירתא וא"כ שפיר שייך לפרש יוצא הגמל ברישא כיון דמינה שמעינן ממילא במה שיוצאה ובמה שאינה יוצאה ובזה מיושב הסוגיא דידן דהתרצן מתחילה סבר כהך מ"ד דנטירותא יתירתא נמי הוי משאוי ולדיוקא קתני להו ושפיר שייך לפרש יוצא הגמל ברישא דממילא שמעינן מינה גם במה שאינו יוצא כמבואר למעלה והמקשן שהקשה לבסוף והא במה בהמה יוצאה דלא אוושי וקתני יוצא גמל סובר כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משאוי וכל הנך דנקט שם במשנה לגופייהו קתני להו ולאו לדיוקא אפ"ה מפרש ההוא דפתח ברישא ובאמת הלכה כחנניא להכי הדר בי' התרצן ומסיק אלא לאו דווקא כן תוכן דברי הפ"י שם ולי נראה לתרץ סידור דברי הגמ'. משום דבריש נזיר משני הגמ' הקושי' מבמה בהמה בענין אחר משום דאיסורא איידי בהמה הוא דאתי (ופי' רש"י שם דקלישא איסורא) מפרש היתרא ברישא ולהכי התרצן לא היה חושש כ"כ לתרץ ההיא דבמה בהמה עד לבסוף שלא הניח לו ופריך לי' מכ"מ גם מבמה בהמה ומסיק האמת אלא לאו דוקא כו' ובתוס'