שלמי נדרים י

או הקדש או שנשבע עליו כו' והרש"ש בהגהותיו כתב ע"ז תמוה מסוגיא דשבועות ומפסקיו בעצמו שם ע"כ. וכוונתו דאמרינן שם במתפיס בשבועה דפליגי אביי ורבא וקיי"ל כרבא דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ה"ד מתפיס בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל בשר זה ואח"כ אמר ככר זה עלי כבשר זה כו' ע"ש והטעם הוא כמ"ש הרא"ש כאן בפסקיו פ"ב סי' א' וז"ל דבשבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ אבל גוף החפץ אין עליו נדר וקדושה הלכך אי אמר זה כזה לא אמר כלום עכ"ל ועפ"ז דברי הרא"ש כאן בפי' המשנה שכתב או שנשבע עליו דמשמע שמתפיס עתה החפץ עליו לאסור בככר שנשבע עליו תמוה דהא קיי"ל כרבא דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי (וע"ש בפסקי הרא"ש בשבועות הביא דעת הראב"ד ז"ל דבל יחל איתא למתפיס בשבועה אבל לא לקרבן) ואין ליישב דברי הרא"ש בכאן במ"ש או שנשבע עליו דמיירי שאמר בלשון נדר ככר זה עלי בשבועה וחל איסור חפצא על הככר ולכן יכול להתפיס ככר אחר בו דז"א דשבועה שאמר בלשון נדר אינו אלא מטעם יד וכבר כתבנו לעיל בשם הריטב"א שאין התפסה מועלת אלא אם מתפיס בעיקר הנדר ולא במה שאינו אסור אלא משום יד לכן דברי הרא"ש צ"ע וראיתי בס' הפלאות נדרים לאחד מגדולי הזמן שפי' כוונת הרא"ש דדוקא בנדר בעינן התפסה מפני שקודש עושה חליפין וחליפין כיוצא בו משא"כ בשבועה לא בעינן התפסה אבל ליכא לפרש דקאי אדלעיל מיני' שנשבע על החפץ ואח"כ התפיס בו ככר אחר דזה לכ"ע לא יהני ואף למאן דסובר דהא דמתפיס בשבועה לא הוי כמוציא שבועה מפיו אינו אלא לקרבן אבל למלקות הוי כמוציא שבועה מפיו מכל מקום לא הוי נדר במתפיס בו אלא שבועה ונ"מ כו' יעויי"ש וע' לקמן (ד' י"ח.) שהביא הר"ן הירושלמי דריש מכילתין בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה כנבלה הוא מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין:

שם ד"ה וחרמים כחרמים בסוף הדבור וי"ל שאם ירצה להחרים לבדק הבית יאמר חר"ם לבדק הבית עכ"ל צריך להיות יאמר חר"ך לבדק הבית דאם אומר חרם יאמר חרם לד' כדכתיב בקרא אבל כי אמר חרך כיון דלאו לישנא דקרא הוא לא יאמר לה' אלא לבד"ה וכן הוא בהדיא בהר"ן לקמן (דף י' בסוף העמוד):

בפי' הרא"ש ד"ה האומר לחברו כו' בסה"ד ואע"ג דגמר בלבו לדור אי לאו דחשבינן ליה כאלו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפ"ג דשבועות גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו עכ"ל ולפ"ז בקדשים דסגי במחשבת לב אע"פ שלא הוציא בשפתיו דכתיב כל נדיב לב עולות וכדאמרינן שם בשבועות לכאורה נראה דיד שאינו מוכיח פשיטא דמהני בהו וא"כ קשה מהא דלקמן (ד' ו.) דתניא ה"ז חטאתי ה"ז אשמי לא אמר כלום. הא בקדשים לא בעינן הוצאת שפתיו כלל וסגי ליה במה שגמר בלבו כדכתיב כל נדיב לב עולות וע"כ צ"ל דע"כ לא קאמרינן דסגי בקדשים בגמר בלבו אלא אם גמר בלבו שלא להוציא בשפתיו כלל אבל אם גמר בלבו שיוציא ג"כ בשפתיו ובשפתיו לא אמר לשון המועיל מגרע גרע וכמו בתרומה ואמר מעשר דלא אמר כלום ואף דבתרומה די במחשבה לחוד דכתיב ונחשב לכם תרומתכם מ"מ אם הוציא מפיו מעשר מגרע גרע דבור פיו למחשבתו וכן צריכין אנחנו ליישב הטעם דהאומר ה"ז חטאת [דמשמעות לשונו הוא שאומר הרי זה חטאת לנדבה] לא אמר כלום אע"פ שהוא חייב חטאת ומחשבתו הוא להביאו לשם חובה מ"מ דבורו שאמר ה"ז חטאת דמשמע לנדבה ולא אמר לחטאתי מגרע את מחשבתו ולקמן (ד' ז') באיבעיא דיש יד לצדקה או אין יד לצדקה מצאתי בשיטה מקובצת שהקשה וז"ל. גבי צדקה קשיא לי אם בדעתו הי' לצדקה למה לא נחייבנו משום נדיב לב דאמר בשבועות גמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו ושמא גמר בלבו פירושו שנתיישב בלבו לעשות הצדקה ולא יתחרט. אבל כאן לא נתיישב בלבו כל כך הרא"ם ז"ל עכ"ל ובכלל דברינו דבריו אלא שקיצר במובן וע' ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג ברמ"א הביא שני דעות אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה ולא הוציא בשפתיו אם חייב לקיים מחשבתו וע"ש בפ"ת מה שהביא שם בשם תשובת דת אש:

בר"נ ד"ה ונדרי איסור הם באחד מג' דרכים. עיקר הנדר כו' עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא היכי שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור כו'. כבר ידוע מה שהעירו בזה גדולי האחרונים ז"ל הב"ח והט"ז בסי' ר"ד והמשנה למלך בפ"א מהל' נדרים. שהר"ן בכאן סותר עצמו למ"ש בפ"ג דשבועות. שכאן כתב שבאומר דבר זה אסור עלי לחוד הוי ג"כ עיקר נדר האמור בתורה ובפ"ג דשבועות כתב שאין זה אלא מטעם יד שאנו גומרין דבריו שכוונתו היה שיהיה אסור עליו כקרבן אבל עיקר נדר מתפיס הוא שתלאו בדבר הנדור באחד מנדרי הקדש דבלא התפסה א"א לו לאסור את המותר אלא מפני שקודש עושה חליפין אף הוא יכול להתפיס איסורו בדבר המותר לו או לאחרים וזהו הוא עיקר הנדר ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשאומר ה"ז אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן כו' ע"ש שכתב נפקא מינה לדינא באם אמר דבר זה אסור עלי כנבלה דלשיטת הר"ן בשבועות דלא הוי רק מדין יד כשאומר דבר זה אסור עלי שאנו גומרין דבריו שכוונתו הוא שיהי' אסור עליו כקרבן. שזה יתכן כשהוא בעצמו לא סיים דבריו לפרש אנו גומרין דבריו לפרש כקרבן אבל היכי שהוא בעצמו פירש דבריו ואמר כנבלה שהתפיס בדבר האסור לא הוי נדר זהו לשיטת הר"ן בשבועות אבל לשיטתו כאן בנדרים שדבר זה אסור עלי לחוד הוי ג"כ עיקר נדר אינו מגרע את נדרו מה שהוסיף אח"כ ואמר כנבלה ותפוס לשון ראשון ע"ש באורך ובס' כנה"ג שבגליון הש"ע. והנה מלבד סתירת דברי הר"ן כאן למ"ש בשבועות עוד הוסיף להעיר הרב בעל ס' דרך המלך שחיבר גאון א' ספרדי שהר"ן כאן סותר למ"ש במכילתין (בדף יד.) וז"ל שם נראה בעיני דה"פ וכו' דאי לאשמועינן דמתפיס בדבר הנדור מתסר ל"צ קרא דכיון דאמר ככר זה עלי אסור הוי נדר כי אמר נמי כקרבן אסור קאמר ולא גרע מידות וכו' נראה לכאורה דמתפיס לא הוי עיקר נדר אלא משום יד אתרבאי אמנם זה אפשר ליישב דמ"ש הר"ן כאן דמתפיס ג"כ הוי עיקר נדר היינו כשאמר דבר זה אסור עלי והתפיסו בתר הכי וכמובן מפשט לשונו במ"ש בין התפיסו (וקאי אמ"ש למעלה שאמר דבר זה אסור עלי והתפיסו אח"כ) בין לא התפיסו ומ"ש בדף י"ד דמתפיס לא גרע מידות היינו באומר דבר זה עלי כקרבן ולא הזכיר קודם ההתפסה אסור כדדייק בלשונו הטהור במ"ש כי אמר נמי כקרבן "אסור" קאמר ואם כוונתו הי' באם אמר אסור עלי כקרבן מה זה שאמר אסור קאמר פשיטא ולאו מכללא איתמר אלא ודאי דאיירי דלא אמר אלא דבר זה עלי כקרבן ולכך א"ש מאי דקאמר דלא גרע מידות דהא האומר דבר זה עלי הוי יד וכ"נ שהבין הרב בעל מחנה אפרים הל' נדרים סי' י"א שלמד מדברי הר"ן ריש נדרים. שאפי' אמר דבר זה אסור עלי והתפיסו בדבר האסור לא הוי נדר ומפרש מ"ש הר"ן בין התפיסו בין לא התפיסו היינו כשאומר ככר זה עלי והתפיסו ומש"ה כשסיים הר"ן דבעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור היינו שאם התפיסו בדבר האסור אף דקאמר תחלת לשונו דבר זה אסור עלי והתפיסו בדבר האסור לא הוי נדר ואם אמנם כי ישוב זה יעלה לכאורה לתרץ דברי הר"ן הללו שבריש נדרים למ"ש בדף י' אמנם סיום לשון הר"ן בדבור זה שכתב היכי שהתפיס ואמר ככר זה עלי כקרבן חייל נדרי' ועיקר נדר הוא זה סותר מ"מ למ"ש (בדף י"ד) דלא גרע מידות דמשמע משם דעיקר נדר לא הוי אלא כשאומר דבר זה אסור עלי כקרבן ואם השמיט תיבת אסור לא הוי אלא כעין