שלמי נדרים קא

לא חדלת איכא חטא אבל במה שנקרא רשע אינו מפורש אלא ע"פ הדרש דילפינן גז"ש חדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז [וג"ש ממש אינו דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן ורק הוי גילוי מילתא בעלמא וע' ריש ב"ק] ובדבר שאינו מפורש לא פתחינן אח"כ מצאתי בס' יד שאול שתירץ כן ע"פ סברת הב"ח ושמחתי שכוונתי ב"ה לדעתו הגדולה וע"ש שיישב במה שתמה הט"ז על הב"ח. דאם ידע מ"ש בפסוק דלא תקום ולא תטור והאיסור בזה מה פתח שייך בזה להתיר לו עכשיו ולומר אלו היית יודע שאתה עובר על לא תקום כו' הא הכתוב מפורש בתורה בודאי ידע וזיל קרי בי רב הוא והיה בודאי מעיקרא ג"כ ידע ואפ"ה נדר וכתב המחבר הנ"ל דחלילה להב"ח שיטעה בזה אלא דכוונתו דבשעת הנדר מתוך הכעס לא שם אל לבו ולא עלה ע"ד שיעבור בזה על שום לאו ועתה מזכירין אותו ולא חיישינן שמא באמת רצה הנודר לעבור בשאט נפש ועתה יבוש לומר שרצונו היה לעבור ע"ז משום דאם רצה באמת לעבור בחוצפה יחציף גם עתה ומדרוצה להתיר עצמו ש"מ דלא עשה זה בשאט נפש. וגם עתה הוא רוצה הפתח. והנה הב"ח שם סיים וכתב ומה"ט מפרש אביי לעיל (סד.) א"כ אין נדרים ניתרים יפה אבל בכבוד אביו ואמו פותחין כיון דאיחציף הא איחציף ליה משום דכבוד אב ואם מפורש בתורה והיה יודע דחייב בכבודם בשעת הנדר ואפ"ה איחציף ואסר עליהם נכסיו בודאי יחציף עוד גם בשעת חרטה ועומד בחוצפי' דמעיקרא ויאמר שלא היה מניח מלנדור בשביל כבודם ויש להעיר ע"ז דהא אביי גופי' אמר לעיל (דף כב.) דפתחינן בהא דר' נתן דכל הנודר כאלו בנה במה ואליבא דרב טביומי סובר אביי דגם בכל המקיימו כאלו מקריב עליו קרבן פתחינן ג"כ ודברים אלו אינן מפורשים בתורה ולפי פירושו דהב"ח במילתא דאביי דאמר אין נדרים ניתרין יפה ולפיכך לא פתחינן בכבוד אביו ואמו ואם נדר לאסור נכסיו על אביו ואמו פותחין דאביי סובר ג"כ חילוק זה בין שאם הפתח הוא מן הכתוב בתורה מפורש או לא א"כ אמאי סובר דפותחין בהא דכל הנודר כאלו בנה במה כו'. אכן יש ליישב דבריו בקל. ואין להקשות ג"כ במ"ש הב"ח דבאוסר נכסיו על אביו יש לפתוח לו בכבודם ונקרא מפורש בתורה מצות כבד את אביך דהא בדבר זה יש פלוגתא בגמ' אי כבוד אב הוא משל בן או משל אב דז"א דמ"מ דמה שאסר בנדר נכסיו על אביו ואמו זילותא רבתא הוא לגבייהו ואינו בגדר כבוד אלא בזיון הוא ואי' כבוד ואי' מורא ונקרא מפורש:

ד' עח בר"ן ד"ה לב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש בריש פ' בית שמאי דהקדש טעות הוי הקדש עכ"ל בשיטה מקובצת כאן כתב דביש נוחלין (ב"ב קכ:

) מסיימינן עלה דתנן הקדש טעות ב"ש אומרים הוי הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש ותימה לי שנראה דהתם מסקינן דב"ש אית להו הקדש טעות אינו הקדש וצ"ע עכ"ל השיטה מקובצת ותמיהתו אינה מובנת לי דהמעיין בסוגי' דנזיר (דף לא.) יראה דשקיל וטרי מעיקרא בשינויא דרב פפא אי סברי ב"ש הקדש טעות הוי הקדש או לא משום דאליבא דר"פ דמפרש דמה דקאמרי ב"ש דהאומר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא קדוש ויצא לבן דה"ז קדוש לא קאי אלבן אלא אשחור שיצא ראשון לשאר שוורים שחורים שיש לו בעדרו וראשון דקאמר ראשון לשחורים ומאי דקרי לי' ב"ש הקדש טעות משום דאטעיא לדבורא קמא פי' לפי שבתחלה יש לטעות בלשונו ולומר שלראשון שיצא מן הבית נתכוון והיינו הלבן אלא שאנו מפרשין דבריו שרוצה לומר ראשון לשחורים ולפי פירוש זה יכול להיות דהקדש בטעות ממש גם ב"ש סברי דאינו הקדש ומביא עוד ראיות גם ממקומות אחרים ממתניתין דמי שנדר בנזיר כו' ודחי לה ואח"כ ממתניתין דהיו מהלכין בדרך ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה נזיר כו' ומסיק דאין הכי נמי דממתניתין דהיו מהלכין בדרך איכא לאוכוחי דב"ש סברי הקדש בטעות הוי הקדש רק דר"פ אמר מתחלה דממתניתין דשור שחור כו' ליכא לאוכוחי דב"ש סברי דהקדש בטעות הוי הקדש דאיכא למדחי דהא דאמרי הוי הקדש קאי על שור שחור שיצא ראשון לשאר שוורים שחורים דהקדש בכוונה הוי ולא בטעות אבל לקושטא דמילתא ממתניתין דהיו מהלכין בדרך מוכח לב"ש דס"ל הקדש טעות הוי הקדש אמנם לאוקימתא דאביי שם דמפרש דהאומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן דה"ז הקדש קאי אלבן משום דאמר אלו הייתי יודע דלבן נפיק לא הוי אמרי שחור נראה לכאורה קושית השיטה מקובצת נכונה דאדרבה אנו רואין דאזלינן בתר מחשבתו ולא בתר אמירת פיו דבפיו דבר שור שחור ועם כ"ז אמרינן דהלבן קדוש הרי חזינן דדעתו ומחשבתו מבטלין אמירת פיו וה"נ הי' ראוי לנו לומר דיש שאלה בהקדש דכי יאמר אדעתא דהכי לא הקדשתי דדעתו ומחשבתו יבטלו אמירת פיו ואם לזה כיון הש"מ במ"ש דהתם מסקינן דהקדש בטעות אינו הקדש. דהיינו לאוקימתא דאביי גם זה אינו דכבר עמדו ע"ז בתוס' ב"ב (דף קכ:

) ד"ה דתנן ותירצו בשם ר"ת יפה עיי"ש ועיין בערוכין (דף כג) אלא הכא בשאלה דהקדש קא מיפלגי. דתניא המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כו' הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים הקדש טעות הוי הקדש כו' וקצת חדוש מדוע בסוגיין דנזיר הנ"ל לא הביאו שם מהך ברייתא דמפורש דסברי ב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש ואולי רצו יותר להביא ראי' ממשנה שהיתה שגורה בפי הכל ולא מברייתא עכ"פ תמיהת הש"מ אינו כ"כ מן התימא:

ע"ב בפי' הרא"ש בד"ה א"צ קדוש ב"ד יום ראשון לעשות שבת ביום שביעי וכתיב מועדי ה' יתירא למעוטא שבת מקידוש ב"ד עכ"ל פי' דמועדי ה' דכתיב בקרא דאלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש מיותר דמצי למכתב אלה אשר תקראו אותם מקראי קודש וכן הוא ברשב"ם (ב"ב קכא) ובגמ' דנקטו קרא דוידבר משה את מועדי ה' כו' האמור בסוף פרשה אמור משם לא מצינו למעוטי שבת מקידוש ב"ד דבהאי קרא לא כתיב קדוש מועדות אלא לסימנא בעלמא נקטי' ר' יוסי לקרא דאלו קרא מיבעי' לן כדדרשינן לי' בשלהי מגילה כ"כ בשיטה מקובצת וע' בהגהת הרש"ש וע' בתוס' שם ד"ה ושבת בראשית כו':

בר"נ ד"ה לא בשותק ע"מ לקיים ול"ד האי שתק ע"מ לקיים דאמר הכא לשותק ע"מ לקיים דאמרינן לקמן כו' עכ"ל. והרשב"א סיים עוד וז"ל וכי דחינן ואמרינן לא בשותק סתם ה"ה דהוי מצי למימר לא בשותק לקיים לאחר זמן אלא משום דקיום של לב קא נסיב לה השתא בהאי לישנא דשותק ע"מ לקיים לא בעי למימר הפכו בההיא לישנא ממש אלא ניחא לי' למימר בשותק סתם עד כאן. והר"ן קיצר בדבר:

ד' ע"ט בר"ן ד"ה קראי יתירי כתיבי תלתא קראי כתיבי החרש יחריש תרי כי החריש לה הא תלתא עכ"ל. בש"מ כתב ותימא לי אמאי נשאר בתיובתא לימא דס"ל כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם דהא איכא תנאי טובא דסבירא להו הכי ונראה שבלשון ב"א הי' לו לומר אם החרש החרש ע"כ ולפמ"ש לעיל בשם התוס' בב"מ (דף ל"א) דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן ול"א דברה תורה כלב"א אלא היכי דמוכחי קראי בהיפוך מהדרש ע"ש לק"מ ואי קשיא הא קשי' דלא הל"ל קראי אלא תיבות יתירי ובאמת איכא גם קראי יתירי והש"מ כתב שם בזה"ל והמפרש הזה לא חש לראות הפרשה כי שלשה או ארבעה פסוקים כתיבי בה מענין חרישה ובפי' המפרש שלפנינו המכונה בשם רש"י הביא ב' הפירושים שם ד"ה אבל איני יודע שזה נדר שזה מן הנדרים שהבעל מיפר עכ"ל ובד"ה וחכ"א כו' ואם איתא דשותק ע"מ למיקט מיפר אמאי אמר ר"מ לא יפר דהא איהו לא שתק אלא משום שלא הי' יודע שיכול להפר וליהוי כשותק ע"מ למיקט