שלמי נדרים ק

תהיה אסורה בשבת וההיתר לא יועיל רק על אחר השבת נמצא שבת לעצמה אינו מכין רק לחול ועיקרו של ההפרה הוא רק לצורך מחר ואין שבת מכין לחול הכנה דבידים וע' ערובין (דף לח:

):

בר"נ ד"ה מפירין נדרים בשבת כו' דלא קאי אלא אשאלה דכיון שצריך חכם או ג' הדיוטות מיחזי כדינא א"נ שאין שעה עוברת לשאלה על טעמא קמא יש להעיר דהא אמרינן בסמוך כיון דס"ל אפילו מעומד ובקרובים ובלילה לא מתחזי כדינא ולהכי הוסיף הר"ן עוד טעם לפי שאין שעה עוברת לשאלה ויש לחקור לפי טעמא בתרא אם הנדר היה לזמן וכלה הזמן באמצע היום בשבת דאם לא ישאל על נדרו בשבת למחר מה תועלת יש לו שישאל על נדרו כיון שכבר עבר הזמן אפשר דשרי ליה לישאל על נדרו בשבת דליכא האי טעמא שאין שעה עוברת לשאלה אמנם מצאתי בס' תוספת שבת על הל' שבת בסי' שמ"א בסוף הסימן שכתב בהיפך דגם בהפרת הבעל דקיי"ל דאינו מיפר אלא כל היום כתב דאם נדרה לזמן והזמן כלה בשבת אין רשאי להפר ודמיא לשאלה וראיתי להעתיק כאן מה שהעלה המחבר שם כמה דינים מחודשים. והאחרונים לא העתיקו מספרו וז"ל לפעמים משכחת לה דנשאלין אפילו שלא לצורך השבת כגון בעל שקיים נדרי אשתו דקי"ל דיכול לישאל על ההיקם ואח"כ יכול להפר לה ולפי דעת הרב רמ"א דבעינן דוקא שיהיה ביום שמיעה ולכך יכול לישאל על ההיקם בשבת כדי שיוכל להפר בו ביום וכתב עוד ודבר פשוט הוא דאם הבעל אינו יודע עדיין מנדרי אשתו והוא של"צ השבת יותר טוב שלא להודיעו בשבת עד אחר השבת כדי שלא יצטרך להפר בשבת ביום שמיעה מיהו לפעמים מצוה להודיעו לו כיון אם היא ארוסה וכבר שמע אביה את נדרה. אז צריך להודיע גם להארוס שיפירו שניהם בשותפות לפי מה דקיימ"ל שצריך שיפרו שניהם ביום אחד (והוא דעת הרמב"ם שהבאתי לעיל בתחלת הפרק) ואם הבעל נדר מדבר אחד והיא התפיסה בנדרו ודעת הבעל לשאול על נדרו אלא דאין נשאלין בשבת אין רשאי להפר את נדרה כיון דלמחר יתיר את נדרו וממילא גם נדרה בטל למפרע ואין לומר דשמא לא יתירו לו דבשבת (דף מו:

) ובגיטין (דף לח:

) משמע דלא אמרינן הכי. ואם נדר מדבר א' לזמן וכלה הזמן בערב שבת לכאורה היה נראה דיכול לשאול על נדרו בין השמשות אף שלא לצורך השבת ממ"נ דאם הוא יום הרי הוא חול ושרי לשאול ואם הוא לילה א"צ לשאול ומשום תוספות שבת אין לחוש דלא חל עליו בע"כ מיהו זה אינו דמ"מ יש לומר דלמא הוא לילה ואף דאז א"צ התרה מ"מ כיון דנשאל עליו יש בו משום ממצוא חפצך עכ"ל. ויש לי לדון ע"ז כיון דקיימ"ל דנדרים הוי דשיל"מ משום דמצוה לאתשולי עלייהו משום דר' נתן דכל המקיימו כאלו בונה במה ע' לעיל (דף נט.) אין בזה משום ממצוא חפצך והוי חפצי שמים ויעויין שם בס"ק א' מה שהשיג על המהרש"א בריש פ' בכל מערבין דס"ל להמהרש"א דלא התירו לשאול בשבת משום כבוד מצוה אחרת רק משום כבוד שבת והוא ז"ל השיג עליו ומחמת שהספר היקר אינו מצוי ת"י כל אדם. לכן אמרתי להעתיק את דבריו הנעימים:

ע"ב בהמפרש ד"ה ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה ואי לא אמר בפירוש מיחריטנא לא שרינן ליה ולא בעי לעיוני ויכול להפר אפילו מעומד עכ"ל ע' בלחם משנה פ"ו מהל' שבועות שכתב שלגי' רש"י צ"ל דגם לעיל (דף כב:

) דאיתא התם אמר רבא א"ר נחמן הלכתא פותחין בחרטה דגרסינן גם התם הלכתא אין פותחין בחרטה והא דאמרינן תו התם ברב סחורה דאתא לקמיה דר"נ וא"ל נדרת אדעתא דהכי כו' דפתח ליה ר"נ ולשיטתיה הא צריך הנודר מעצמו להתחרט ולא לפתוח לו שאני התם דהנדר היה על דבר מצוה כגון שנדר להתענות כו' כמ"ש הר"ן שם דאם היה מתחרט מעיקרא יאבד שכר תעניותיו שהתענה אם היה תוהא על הראשונות יעויי"ש וע' בעירובין (דף סד:

) דגירסת רש"י שם ג"כ דר"נ סבר אין פותחין בחרטה אבל פירושו שם משונה קצת מפי' המפרש הכא דמפרש אין פותחין בחרטה אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו אע"פ שאין מוצא לו טעם עקירה וצ"ל ג"כ לפירושו הא דלעיל (כב:

) דא"ל ר"נ לרב סחורה נדרת אדעתא דהכי א"ל אין כו' ואיקפד ר"נ וא"ל זיל לקילעך ואמאי לא התיר לו סתם אע"פ שלא מצא לו טעם עקירה לפי שיטתו:

שם ד"ה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת כך פתחו ליה בחרטה עכ"ל משמע דמפרש דזה היה הפתח להתירו ונראה דבזה יש ליישב סתירת הסוגיות דהכא תני רב דימי דכל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא ולעיל (כב.) אמר שמואל אע"פ שמקיימו נקרא רשע ובש"ע סי' ר"י כתב נקרא רשע ונקרא חוטא נקיט כשני המימרות הנ"ל ועי' בט"ז שם ועי' מ"ש לעיל שם בשם בעהמ"ח יד שאול אכן נראה לפע"ד דלפי פשטא דקרא דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא משמע הדיוק הא אם לא חדלת איכא חטא ולפי הדרש דדרש שמואל לעיל בדרך גזירה שוה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז מזה דרש דנקרא רשע. ועי' לעיל (סה:

) בר"ן ד"ה ועוד אמר ר"מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה כו' וז"ל שם דאף ע"ג דאסקינן בפרק ארבעה נדרים דלא פתחינן ביש בוטה כמדקרות חרב כו' ובדשמואל דאע"פ שמקיימו נקרא רשע כו' דהוו איומים גדולים ואי אפילו על דעת הנהו נדר יתבייש לומר כן ונמצא שאין נדרי' ניתרין יפה אבל הני דמני תנא הכא לא חמירי לאינשי כולי האי עכ"ל אף אנן נאמר דבההיא דכל המקיימו לפי פשטא דקרא נקרא חוטא דלא חמיר לאינשי כ"כ דאין צדיק בארץ אשר לא יחטא לכן אם נפתח לו בזה הלשון אם ידעת שתהי' נקרא חוטא היית נודר ולפיכך מותר לפתוח לו בזה ולהתיר לו נדרו אבל אם נפתח לו לפי הדרש דשמואל דנקרא רשע יתבייש לומר דאפ"ה היה נודר ויוכרח לומר דלא היה נודר בשקר ואין נדרו ניתר יפה ובזה אתי שפיר שתי הסוגיות דלעיל אמרינן דבשמואל לא פתחינן כו' והכא אמרינן דאיזדקיקו ליה רבנן לברי' דר"ה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת וזה גופא היה הפתח שלו ולכן העתיק הש"ע ג"כ שתי הלשונות נקרא חוטא ונקרא רשע שזה לפי הפשט וזה לפי הדרש:

ויש להמתיק הדבר ביותר בישוב שתי הסוגיות הנ"ל ע"פ מ"ש הב"ח בסי' רכ"ח ס"ק י"ג לחלק בהא דאין פותחין בכבוד המקום לומר לו אלו ידעת שאתה עושה עברה בנדרך לא היית נודר (כן הוא בטור) משום שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל זה והוא אומר שהיה נמנע אע"פ שאינו אמת ובין הא דתנן פותחין לו מן הכתוב בתורה אלו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור כו' שהקשה הבית יוסף מ"ש הא מהא וכתב הב"ח דלא לחנם שנינו פותחין לו מן הכתוב בתורה דלאיזה צורך אמר מן הכתוב בתורה אלא בע"כ ה"ק דהכתוב בתורה מפורש כמו לא תקום ולא תטור. וחי אחיך עמך כ"ע ידעי מ"ש בתורה ואפ"ה החציף פניו בשעת הנדר שלא ישאיל כליו לחברו א"כ גם בשעת חרטה יחציף פניו ויאמר שלא היה מונע בשביל זה ולא היה בוש לומר אבל במה שאינו כתוב מפורש בתורה כגון שפותחים לו ואומרים אלו היית יודע שאתה עושה עברה בנדרך פי' דזולת מ"ש בתורה לא תקום ולא תטור עשית עברה במה שנדרת נדר. דאין השי"ת חפץ שיהיו בני אדם נודרין שזה אינו ידוע לכל השתא ודאי מסתמא בשעת הנדר לא אסיק אדעתי' שעובר עברה כנגדו יתברך במה שנדר כיון שאינו כתוב בתורה שזאת עברה היא לא מחזקינן איניש בחציפא שאפילו הכי היה נודר והוא היה אומר שהיה נמנע אע"פ שאינו אמת עכ"ל הב"ח ובזה יתיישב שפיר גם כאן דבמה שנקרא חוטא פתחינן ליה דזה נקרא מפורש בתורה דפשוטו של מקרא כ"ע ידעי לפרש הכי וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא דמשמע הא אם