שלמי נדרים ט

נדרים פרק ראשון בעזר המאיר לארץ ולדרים ויוצר הרים ישועתך אלהים תשגבני לכתוב ביאורים. על מס' נדרים במשנה כל כינויי נדרים כנדרים בס' ברכות ראש על מס' נזיר העיר שם כל לאתויי מאי וכתב דלר"ל דסבר כינויין לשון שבדו חכמים להיות נודר בו אתי כל לאתויי לשונות העמים ע"ש ולכאורה היה אפשר לומר דאתי לאתויי אם יבואו חכמים באיזה דור ויתקנו איזה לשון אחר מלבד ג' לשונות הללו קונם קונח קונס המבוארים לקמן (ד"י.) שיהיו ג"כ הכינויין ההם כנדרים שתקנו חכמים בזמן המשנה אכן עיין בירושלמי פ"ק דנזיר איתא התם אר"י לשונות שבררו להם ראשונים אין רשות לבריי' להוסיף עליהם (ע"ש במראה הפנים) ופריך שם והתני ר' חייא רזיח הזיח א"ר שילא לשונות שבררו להם משניות אין רשות לבריי' להוסיף עליהם ופי' הפני משה דתוספתא דר"ח נמי בכלל ועליהן קאמר ר' יוחנן דאין להוסיף עליהם ויתכן לפ"ז לומר דהאי כל אתי לאתויי הכינויין שהוסיף ר"ח בתוספתא דיליה ואליבא דר' יוחנן בש"ס דילן דסובר כינויין לשון נכרים הם יש לומר דהאי כל אתי לאתויי דלאו דוקא הנך כינויים קונם קונח קונס שהם קרובים ללשון הקודש אלא שנשתבש וכמ"ש השיטה מקובצת בב"ק (דף ק"ח) וז"ל קונם הוא נוטריקון "קודש נם" כלומר אני אומר לך כל נכסי לך כקודש (ובהגהת הרש"ש כ' שלא ידע איזו תי' מזו המשמשת לשון קרבן או הקדש ולא זכר שר דברי הש"מ הנ"ל) והאי קודש נ"ם כלומר קודש נאום וע' ג"כ בריש נזיר בהמפרש שם. על הא דתנן כינויי נזירות נזיק, נזיח, פזיח שכתב דכי מחקת לרגל דקו"ף דנזיק ודופן דחי"ת דנזיח וגגו דפ"א דפזיח ודופן ח' שבו משוית לי' נזיר לכן יש לומר דאליבא דר"י דאמר לשון נכרים הם אתי האי כל לאתויי דל"ד הנך לשונות נכרים שקרובים ללשון הקודש אלא שנשתבשו אלא אפי' לשון לע"ז וערבי כיוצא בהן וכ"ה בריטב"א שעל הל' הרמב"ן ולשיטת החכם הגדול ר"י בר חסדאי ז"ל שהביא הר"ן הוי איפכא דלשונות העובדי כוכבים דהוו לשונות גמורים פשיטא דהנודר בהן הוי נדר. אלא אפי' בהני לשונות שהם לשונות משובשות מלה"ק הוי ג"כ כנודר בעיקר קרבן ותני הכא כל לאתויי הנך לשונות דמפרש לקמן (ד' י'.) ותני והדר מפרש. וכה"ג אי' בהוריות (ב':

) ובכמה דוכתי:

ובירושלמי כאן מקשי והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו ולא תנינין כינויי ערכין ותמורות והקדשות (ומ"ש והחרמין הוא טעות הדפוס. דחרמין תנינין במשנה). ומשני ואלו הווין תנינן מה הוינא מיתני ערפין ערצין ערקין ופי' הפ"מ דכמ"ד לשון נכרים הם והני לשונות לא מצינו בהו ובתוס' ד"ה ונזירות כנזירות הקשו ותירצו כן מדעתם ולא הזכירו כן בשם הירושלמי וע' בתוס' ריש ערכין ובתי"ט שם שכתב ושמא בערכין לא היה כינויים ולא זכר זאת בשם התוס' דכאן:

וחרמים כחרמים. הר"ן מפרש שמה ששנה כאן וחרמים כחרמים שלשון חרם כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי איסור כו' ומשום האי גוונא תני חרמים הכא דאלו חרמי בדק הבית לא שייכי בהך מסכתא אלא בסדר קדשים ובריטב"א שעל הלכות הרמב"ן כתב להיפך וז"ל. ומתניתין דקתני וחרמים כחרמים לענין חרמי כהנים איירי ולומר דבנדרי הקדש נמי איכא ידות וכינויין ונקיט לשון חרמים טפי משאר הקדשות משום דדמי לנדרי איסור שיש בו משמעות איסור דודאי לא איירי בחרמי נדרי איסור דהא תו ל"ל כיון דקתני כל כינויי נדרים כנדרים כו' ובתר הכי קתני חרמים כחרמים לענין נדרי הקדש וסמכו לו כמ"ש בגמ' איידי דתני נדרים דמתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמתסר חפצא עלי' כלומר חרמים דעלמא עכ"ל ולפי' הר"ן שפי' דהכא מיירי בחרמי איסור שאסר ע"ע או על חברו דבר א' בחרם קשה קצת מאי מקשה הגמ' מעיקרא וליתני כינויי שבועות בתר נדרים ומשני איידי כו' דמעיקרא לא קשי' כלל כיון דהאי חרמים הוי גוונא דנדרים ממש ואין חילוק ביניהם אלא בשינוי לשון אבל לפי' הריטב"א א"ש טפי וע' בפי' הרא"ש כאן שכ' ותרי גווני חרמים נינהו חרמי גבוה וחרמי כהנים חרמי גבוה לבד"ה ומועלין בהם ויש להם פדי' וחרמי כהנים אין להם פדי' וניתנים לכהנים ועד שלא באו ליד כהנים מועלין בהם. ומשבאו ליד כהן הרי הם כחולין לכל דבריהם וע' לקמן (ד' י"ח:

) בפי' הרא"ש ד"ה ואם כחרם של כהנים מותר שכ' דסתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן:

תוס' ד"ה כל כינויי נדרים כו' דעיקר הנדר הוא כשמתפיס החפץ בדבר הנדור כמו דאמר ה"ז עלי כהקדש ועל ככר אחר אומר יהא כזה זהו נדר כדאמר פ"ג דשבועות (ד' כ) עד שידור בדבר הנדור עכ"ל כפי הנוסח שלפנינו אין לו מובן מ"ש ועל ככר אחר אומר יהא כזה הוי נדר דל"ל לצייר בככר השני דהא סגי לנקוטי עיקר הנדר בככר הראשון שאמר הרי זה כהקדש ואדרבא ככר השני שהתפיס בראשון ואמר יהא כזה אינו עיקר נדר אלא מדין מתפיס בנדר וזה לשון רש"י שם בשבועות (שם תחילת ע"ב) האי תנא לאו במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר איירי ואשמעינן שאינו חייב בנדר אלא א"כ פרשהו ואח"כ תלאו בדבר הנדור עליו כבר כו' אבל מיתפיס לאו נדר הוא וה"ד מיתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר כו' אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו עכ"ל לכן נראה שיש להגי' בדבריהם שכן צ"ל ואם על ככר אחר אומר יהא כזה הוי יד לנדר או מתפיס בנדר וע' בתוס' שבועות שם ד"ה מתפיס בשבועה במ"ש ועוד י"ל איסור איסר היינו איסור שלישי שהתפיס ככר שלישי בשני כו' ובחדושי הריטב"א שעל הלכות הרמב"ן ביאר היטב וז"ל שאין התפסה אלא בנדר גמור ולא בידות והשני אף שלא יהי' כמוציא שבועה מפיו ממש עכ"פ יד מוכיח הוא וחייב עליו קרבן רק שלא אלים להתפיס בו השלישי שאין התפסה אלא בנדר גמור ולא ביד ע"ש וע"פ דבריו נכון הג"ה זאת שכתבנו וע' בש"ע סי' ר"ד סעי' א':

והנה הרא"ש כאן בפירושו כתב עיקר נדר האמור בתורה הוא שמתפיס החפץ בדבר הנאסר ע"י איסור פה כגון קרבן