שלמי תודה (שו"ע) תסד

שמוצא שאינה בת בנים ולא יצטרך למכור יע"ש משמע מדבריהם הא אם אינו מוצא מוכרין והאי מכירה לאו בשביל בנים דהא אין מוכרין בשביל בנים אלא ע"כ האי מכירה כדי שלא לעמוד בלא אשה אמנם לפמ"ש הט"ז לא מוכח מידי יע"ש

אם נשבע שלא לישא אשה לזמן ידוע כתב מו"ה ז"ל בערך השלחן משם מהרימ"ט ומהר"ם מפדווא דהוי נשבע לבטל המצוה דמושבע ועומד לקיימה עכשיו יע"ש ולע"ד יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם בפט"ו מה' אישות שכתב לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד וכתב הה"מ וז"ל וכתב רבינו בכללן הקטנה לפי שאע"פ שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחוייב והיא לאו בת בנים ועוד כתב שם ודברי רבינו בכאן הם בדין תורה יע"ש הרי מבואר מכאן דמן התורה לא ישא קטנה כיון דהשתא הוא מחוייב והיא לאו בת בנים א"כ אם נשבע הוי נשבע לבטל המצוה ועיין במהרימ"ט בנדון שלו שמדבר בקטנה יע"ש וי"ל וק"ל: סימן קכ"ד

סעיף ו' היה וכו' ואם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וכו' הרי זו ספק מגורשת וכו' וכתב מרן בב"י דכי היכי דאסיקנא בעבד שהיא מגורשת ה"ה בפרה וכדאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה יע"ש והדרישה חלק עליו דבפרה דאיכא תרתי לטיבותא דלא עיילה מנפשה וגם הגט חקוק על קרנה פשיטא דהויא מגורשת ודאי ולא איבעיא ליה כלל להגמ' בהא יע"ש ומדברי הרמב"ן בחידושיו משמע כמרן שכתב וז"ל א"נ בעבד קטן שאין לו דעת אלא דרהיט ואזיל ואתי ולהכי פשטוה מדר"ל ור"ל נמי הא גופא קמ"ל יע"ש הרי דגם בעבד קטן שהוא דומה לפרה פשיט לה מדר"ל דאין לו חזקה א"כ ה"ה בפרה דאינה מגורשת ודאי אלא מספק

סימן ק"ט

סעיף ו' האשה וכו' אין רצוני שתקבל לה גיטה וכו' הולך אותו לה הרשות ביד הבעל וכו' כתב הב"ש ונראה אפי' אמר התקבל לה או זכי לה מ"מ כיון שאמר א"א שתקבל לה אמרינן מה שאמר זכי לה היינו זכי לה והולך לה יע"ש וכ"כ הריטב"א בר"פ האומר וז"ל ואפי' א"ל א"א שתקבל לה אלא התקבל לה כהתקבל והולך קאמר כיון שביטל בפירוש שליחות הקבלה יע"ש ודלא כמ"ש הלח"מ בדעת הרמב"ם וכן הסכים הפר"ח בס' מים חיים בחידושיו יע"ש ועיין להריטב"א שם שכתב שאם א"ל לאחר זמן התקבל דאם רצה לחזור לא יחזיר דהא איהו שליח קבלה וכיון דחזר וא"ל התקבל אמרינן דהדר ביה במאי דקאמר מתחלה והתקבל ממש קאמר וה"ה לזכי משא"כ בהולך דאפי' לאח"ז א"ל הולך הולך ממש כיון דאינו לשון קבלה גמור אפילו למ"ד דהילך כזכי יע"ש ולפמ"ש ההגהה בסעיף י' צ"ל דדוקא אם לא נתן לו הגט בשעה שא"ל א"א אבל אם נתן לו הגט שוב לא מהני מה שחזר מדבריו הראשונים אלא דק"ל לפי דעת הריטב"א מאי דייק בגמרא התם דהולך כזכי מדקתני אי אפשי נימא דאתא לדיוקא דוקא בהולך הוא דאמרינן דאפי' א"ל לאח"ז הילך הולך ממש קאמר כיון דאמר מתחלה א"א משא"כ בהתקבל ועיין להריטב"א שם שפירש המשנה כן וי"ל דלא ניח"ל להגמ' לשנויי דלדיוקא אתא ובלא"ה משני ליה שפיר דילמא בהילך וע"ש בתוס' ובמהרש"א שם

היכא שאין הבעל יודע אם עשאתו שליח לקבלה וא"ל הבעל התקבל נסתפק הריטב"א וכתב דהדבר צ"ת דדילמא כיון דאיהו אינו יודע שהוא שליח לקבלה ויודע הוא שהוא אינו עושה שליח לקבלה גמר ינתן לשם הולכה ממש אבל רבו ס"ל דהתקבל ממש קאמר יע"ש והר"ן בשמעתא דשליש כתב דהיכא דא"ל הילך והבעל אינו יודע שהוא שליח לקבלה לאי לשם קבלה הוא ואף שכתב אח"כ דהיכא שהוא שליח לקבלה אמרינן לשם קבלה הוא מ"מ כתב דקולא יתירה היא יע"ש ואפשר דהר"ן לא כתב כן אלא בהילך אבל בהתקבל מודה לרבו של הריטב"א ולכאורא יש להוכיח מהתוס' דר"פ האומר ד"ה הא שכתבו דלא אצטריך למיתני התקבל אלא למידק וכו' דס"ל כרבו של הריטב"א א דאל"כ אימא דרישא מיירי דשוותיה שליח לקבלה אלא דהבעל לא ידע ומשו"ה אפי' אמר התקבל התקבל והולך קאמר והולך מיירי אפי' דשוותיה שליח לקבלה והבעל ג"כ ידע אפי"ה אם רצה לחזור יחזור דהולך לאו כזכי וע"ש אלא ע"כ דס"ל להתוס' כרבו של הריטב"א ז"ל ואפשר לדחות דס"ל להגמרא דפשוט הוא כיון שהבעל לא ידע דשליח קבלה ועוד י"ל

חי' על הרמב"ם

הלכות ת"ת פרק א' הלכה ב' והלכה ג' כשם וכו' א"כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו. להקדים וכו' ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם עיין להלח"מ שנסתפק אי חיוב ללמד בשכר הוא מדאורייתא או מדרבנן ולפי הצד דהוי דאורייתא הקשה א"כ מה הוק"ל לרבינו למה נצטוה על בנו וכו' יעש"ב ולפמ"ש הכ"מ דכוונת רבינו לתת שני הבדלים אחד להקדים ואחד ללמדו בשכר לק"מ דמה שהוק"ל באמת זו היא כוונת הרמב"ם ועיין