שלמי תודה (שו"ע) תסב

שם כיון דסתמא לאו לשמן קאי א"כ אמאי אצטריך בפ' השולח למעוטי עכו"ם משום כל שישנו תיפק"ל דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ותירצו וז"ל י"ל דתני עכו"ם אגב אשה וקטן דה"נ תנא מין דבלאו קרא פסול משום דמחשבתו לעכו"ם והקשה הרב שם דא"כ מנ"ל להש"ס בפ' השולח דהך חנא ס"ל דכתבו כותי יגנז דילמא ישרף דומיא דמין דתני בהדה וכמ"ד דסתם מחשבת טכו"ם לעכו"ם יע"ש ולעד"נ דל"ק דודאי דכוונת הגמ' דמייתי להאי חנא דקשירה אינו אלא לומר טעמא דפסול משום דס"ל כהאי תנא דדריש כל שישנו בקשירה וכו' אבל במאי דאמר יגנז י"ל בפשיט דס"ל כחכמים דר"א ולכך לא ישרף וכמו שכן הקשו התיס' שם דהומ"ל דרשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא יע"ש הרי מבואר בהדיא דלא צריך הגמרא לאתויי האי תנא אלא לענין הפסול ולא לענין גניזה ולכך כתבו דהומ"ל דרשב"ג היא דבעי לשמו ולכך פסול וטעמא דיגנז משום דס"ל כחכמים דר"א אלא דמייתי חנא דאיירי בה בהדיא ר"ל בכתיבה משא"כ רשב"ג דלא מיירי אלא בעיבוד וכמ"ש שם מהרש"א יע"ש והמרדכי בס"פ התכלת תירץ לקושיא זו של החוס' דהאי תנא סבר לא בעינן כתיבה לשמן והקשה ה' הנז' דכיון דלא קי"ל כהך תנא דאנן כתיבה לשמה בעינן א"כ איך פסקו הפוסקים להך ברייתא דקשירה וכ"ת דפסקו כרשב"ג הא רשב"ג נמי לית ליה הך דרשא דקשירה וכמ"ש מהרש"א שם יע"ש ולעד"נ לפמ"ש ה' שם בשיטת הר' אלחנן דגר שחזר לסורו מחמת יראה מיקרי ישנו בקשירה א"כ י"ל דפסקו הפוסקים כרשב"ג דבעינן כתיבה לשמה ורשב"ג נמי אית ליה דרשא דקשירה ושאני גר שחזר לסורו מחמת יראה מיקרי ישנו בקשירה וההיא דתני התם ס"ת שכתבו כותי קורין בו מיירי נמי בגר שחזר לסורו ודלא כמהרש"א שם וכ"כ הריטב"א שם דההיא ברייתא דקורין בו מיירי בגר יע"ש ומה שתורץ הרב שם דכי לית ליה לרשב"ג דרשא דקשירה היינו דוקא גבי עכו"ם משום דאם ירצה יבא להתגייר ויקשור יע"ש ק"ל דהא מייתו הפוסקים דישראל מומר ומסור דפסולים והתם ע"כ דמפסלי מטעמא דקשירה דהא בני לשמן ואע"ג דאם ירצה יחזור בחשובה ויקשור ומומר ודאי לא מיפסל מטעם שלא לשמו וכמו שמבואר בדברי התוס' דפרק התכלת לכן נ"ל פשיט כמ"ש וכמ"ש הריטב"א וכ"כ המרדכי בסיף הלכות קטנות ועיין להפר"ח בס' מים חיים בחידושיו לגיטין יע"ש ואחר כתבי ראיתי למו"ה בס' עה"ש שכתב כמ"ש ושלי"ת

עוד כתב המרדכי וז"ל ועוד תירץ הר' אלחנן דתורה סתמא לשמה קיימא ומה שמדקדק מההיא דהנזקין מדלא קאמר כתבתים שלא לשמן דהא גבי גט וכו' עי' שם והקשה עליו ה' הנז' דאמאי לא מייתי ראיה מריש זבחים דאיתא התם הכי וכו' וכן קשה לסברא א' שהביא המרדכי שהביאו ראיה מדקדוק הלשון ובריש זבחים דחו אותי הדקדוק יע"ש ולע"ד יש ליישב די"ל דאה"נ דמצינו התנא אינו מדקדק בזה אבל הכא דאם איתא דלא מיפסל אלא בשלא לשמו בפירוש א"כ אמאי קאמר ההוא דאתא לא כתבתים לשמן דודאי דרך בני אדם לדקדק בזה כשבאין לשאול הוראה אלא ודאי דסתמא נמי פסול ולכך א"ש הא דקאמ' לא כתבסים לשמן ומה שהקשה עוד הרב הנז' על הר' אלחנן מהא דפריך ורשב"ג עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי וכמו שהקשו התוס' שם יע"ש מ"ש וחבירי הנז' אמר דעפ"ד יתורץ באופן אחר דבלא"ה צריכין להאי תירוצא משום דאכתי תקשה מעבוד וכמ"ש התו' שם ואף שכתב מהר"ם שם דמעבוד ל"ק די"ל דנתנו לו קלפים מעובדים לשמן מ"מ דוחק הוא ומשו"ה מוקי לה בגר שחזר לסורו דהשתא א"ש בפשיטות

והא"ח הביאו מרן הב"י בסי' ל"ב כתב וז"ל כשכותב א' מהאוכרות צריך שיכיון לכתיב אותם לשם ה' אלהי ישראל ושיוציא בשפתיו ואם לא עשה כן פסול ולפי דעת בעל התרומה א"ל שיאמר בפירוש אלא בתחלת הכתיבה אבל מחשבה ודאי בעי על כל שם ושם וכן דעת הרמב"ם ז"ל ועי' למרן הב"י מה שהקשה עליו שם ועי' להרב הנז' מה שיישב יעש"ב ולע"ד קשה דמהיכן למד מסה"ת דבאזכרות נמי סגי באמירה דתחלת הכתיבה ואף על גב דבס"ת קי"יל דבאמירה דבהתחלה סגי י"ל דגבי אזכרות בעי אמירה מל כל אזכרה דהא השתא נמי גבי אמירה דהתחלת הכתיבה דבס"ת סגי באמירה זו וא"צ תו לא דבור ולא מחשבה וכמ"ש מרן בב"י יע"ש ואלו גבי אזכרה בעי מחשבה על כל איכרה א"כ גבי דבור נימא הכי דבעי אמירה בפירוש על כל אזכרה ומה שכ' שם בדעת הרמב"ם לע"ד אחר המחילה לא הבנתו וכי משום דאזכרות חמירי טפי מס"ת לא יזכיר דין ס"ת ע"כ נראה עיקר כמ"ש ה' קרית ספר בפ' א' מהל' תפלין דהרמב"ם ס"ל דס"ת לשמו קאי וגבי אזכרו' דוק' הוא דכתב הרמב"ם דבעי כוונה יע"ש ועי' לה' דבר שמואל סי' ע"ו ולע"ד אפ' ליישב דמ"ש א"ח וכן דעת הרמב"ם קאי למ"ש דבכל שם ושם סגי במחשבה לזה כתב דכן דעת הרמב"ם דא"צ לומר בפירוש והוא ממ"ש הרמב"ם בפ"א וז"ל הכותב ס"ת וכו' ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסילים יע"ש מדכתב לא היתה לו כוינה משמע הא אם היתה לו כוונה כשר מדלא הזכיר האמירה משמע דהדבר תלוי בכוונה ראם כוין אע"פ שלא אמר כשר והן בע"תה ראיתי לה' יד אהרן בסי' ל"ב שכ"כ ועיין להט"ז ולפ"ד אפ' ליישב נמי קצת קושיא הא' שהביא הב"י ז"ל שם כמו שיראה המעיין שם

סעיף ב' בהנהה כתב שם אלהים אחרים לשם קדושה אינו פסול וכו' מקור דברים אלו הם מהרשב"ץ בתשיבה סי' קע"ז הביאה מרן בב"י ובב"ה וז"ל אם נחכוון לקדש שם שאינו קדיש כמו עד האלהים יבא דבר שניהם או הארצית האל וכיוצא מסתברא דלא מהניא כוונה דידיה לקדושינהו דהו"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח דלא מקדשי יע"ש הנה מבואר בדבריו דלאו דוק' שם אלהים אחרים אלא כל שם שאינו קדוש אף דנתכוון לקדשו אינו קדוש וכ"ה מבואר בבדק הבית וא"כ מיש רמ"א שם אלהים אחרים לאו דוקא אבל בשה"ג בס"פ שבועת העדות שכתב סופר שטעה וכתב שני אלהים שצריכים להיות חיל וטעה וכתבן לשם קדושת השם חייל עליהם קדושה לענין מחיקה ולענין פסול ס"ת יעי' שם וראיתי לה' בעי חיי ביו"ד שהקשה על הרשב"ץ מדאיתא במ"ס בפ"ה היה צריך לכחיב יהודה ונתכוין וכתב את השם אע"ג שכתב בו דל"ת מחטבו וכותב יהודה אחר

סעיף י"א נדבקה אות לחברתה באותיות השם יש לו לגרדו כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ג' והמרדכי בשם ר"י וז"ל ואור"י שאם הדביק אות שם יכול למחוק אע"פ דאזהרה למוחק מלא תעשון כן הא תקון הוא ושרי וראיה דאמר במ"ס וכו' ה"נ כוונתי לתקן ושרי יע"ש וראיתי לה' שה"ג בס"פ שה"ע שכתב שאין בדבוק איסור מחיקה כלל כיין שאין נוגע באותיות השם יע"ש ולפ"ז ע"כ הא דהיצרך ר"י להתיר משום מתקן משום דס"ל דגם בהפרדת הדבוק א"א לצמצם שלא יגע בגוף האות של שם וכמ"ש ה' זרע אמת בחיו"ד סימן קכ"ד יע"ש אלא שהקשה עפ"ז על מה שנסתפק מהריא"ס באות ה"א דדביק