שלמי תודה (שו"ע) תס

ק"ו משלא נעבדה בה עבירה יע"ש ואפשר לתרץ דשאני חש"ב דלית בהו לאו אלא לאו הבא מכלל עשה מיהו ק"ל דאמאי לא אסרינן מלא תאכל כל תועבה כמ"ש בחולין דף קט"ו ולפמ"ש התוס' ורש"י דדוקא היכא דניכר האיסור הוא דאסרינן מל"ת כל תועבה א"ש וראיתי להשע"ה בה' מאכלות אסורות שהקשה כן ותירץ היכא דאין האיסור בא אלא מכלל עשה לא אסרינן מל"ת כ"ת יע"ש

והנה ראיתי למורי הרב שלחנו של אברהם ז"ל שהכריח מדברי התוס' בע"ז דדבר שהוא אסור מדבריהם בטל מדהקשו שם א"כ לא ליתני חתיכת בב"ח ואי ס"ל כהר"מ מאי קושיא נימא דאתא לאשמעינן אף בב"ח של עוף ל"ב אלא ע"כ ס"ל דבטיל ודחה לזה דזה שמעינן מיי"נ דמיירי בסתם יינם יעש"ב ולענ"ד עדיין יש להוכיח משום דהתם תירצו דהא דהדר תנא יי"נ משים דהכא עיקר ולפ"ז קשה מאי פריך נימא דאתא לאשמעינן אף בב"ח של עוף ומיי"נ ליכא למשמע מידי משום דהכא עיקר אלא ע"כ לומר דס"ל דבטיל ודוקא יי"נ משים חומרא דיי"נ וכמ"ש במש"כ ז"ל וכן דעת הרמב"ן הביאו העה"ש ז"ל או דס"ל בכל איסור דדבריהם אמרינן חה"ל ול"פ ושאני בב"ח של עוף וכמ"ש הפ"ת ועיין בפלתי וס"ל דל"א חנ"נ באיסור דדבריהם ועיין בהפ"ת שכתב דבב"ח של עוף בטיל והביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל ועיין מה שדחה מוה"ר ז"ל ועיין בפלתי ותמצא שדברי הפ"ת שרירים וקיימים הם

סעיף ב' אין וכו' אבל אם נאסרה וכו' כתב הט"ז גבינה של חלב טריפה הוי חתיכה הר"ל יע"ש ועיין במוה"ר מה שהביא דברי הרשב"א ז"ל ומה שדחה ולענ"ד י"ל דמיירי בגבינה גדולה שאינה ר"ל וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף ק"ד דבעינן חתיכה בינונית לא גדולה הרבה ולא קטנה הרבה

סימן ק"ב

סעיף א' בהגהה מיהו אם לבנו וכו' וז"ל מרן בש"ע א"ח סי' תקי"ג ביצה שנולדה ביו"ט שנתבשלה בשוגג עם בשר ותבשיל אם יש ס' כנגדו הכל מותר חוץ מן הביצה אבל אם לבנו בו התבשיל וכייצא בזה מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל מ"כ והנה פשט דברי מרן משמע דלאו מטעם דשיל"מ אלא משום דמידי דעביד לטעמא ולחזיתא לא בטיל וכן הבין הפר"ח בס"ק ה' יע"ש וכן הוא במרדכי בריש ביצה שכתב וז"ל כתב אבי"ה קבלתי מרבותי שאם בשלו מאכל בביצה שנולדה ביו"ט אסור ולא משערינן בס' חדא דלחזותא ולטעמא עבידא ותו דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל עכ"ל משמע דטעמא קמא לאו משים דשיל"מ הוא אבל מדברי מרן בב"י א"ח סי' הנז' לכאורא נראה שלא הבין כן שכתב אדברי המרדכי וז"ל ונראה שמטעם זה כתב הרא"ש בתשובה הרוטב שנתקן ביו"ט בביצה בת יומא אסיר דבשיל"מ הוא ולא בטיל ע"כ נראה מדבריו דאבי"ה נמי מטעם דשיל"מ היא אלא שי"ל דכוונת הב"י היא דמטעם שכתב האבי"ה דביצה מיקרי לטעמא עבידא כתב הרא"ש דלא בטילה אע"ג דהוי א"מ כיון דלטעמא עבידא הוי מב"מ וכמ"ש התוס' בסוף ביצה אלא שהרא"ש אינו איסר מטעם זה לחודיה אלא מטעם דשיל"מ ועיין להפר"ח מה שדחה לדברי אבי"ה וכ"ה דעת הרא"ש אבל לאבי"ה ס"ל מטעם זה לחודיה לא בטיל ואין אנו צריכין לטעם דשיל"מ וכ"נ שהבין כן המ"א בדברי מרן שכתב שם וז"ל מידי דלחזותא וטעמא עביד משמע דאם אינו ניכר במראה אלא בטעם בטיל אע"פ שבא לתקן הקדירה כגון מים ומלח בעיסה בטיל כמ"ש הרב"י בשם ת"ה שדייק כן מראבי"ה וכ"מ ביו"ד סי' ק"ב דדוקא כשמלאו בתרנגולת דניכר במראה אז אינו בטיל יע"ש הרי דס"ל דמרן ס"ל דמיקרי א"מ כראבי"ה ואינו אסיר אלא מטעם חזותא דמלתא היא ואף בשאר איסורים אסור אלא דלכאורא קשה דא"כ ל"ל למינקט תרתי תיפק"ל דמטעם חזיתא לחודיה אסור ואפשר דס"ל ל להמ"א דמרן לא אסר אלא בצירוף הני תרתי וכ"כ הפ"ת יע"ש אבל הפר"ח לא הבין כן אלא דמרן או או קאמר ומכל טעם לחודיה אסיר וכמו שיראה המעיין שם אבל מדברי הט"ז נראה שלא הבין כן שכתב וז"ל ואע"ג דביו"ד סי' ק"ב כתב דבאינו מינו לא איכפת לן בדשיל"מ כאן שהוא לטעמא וחזותא היה מינו יע"ש הרי מבואר דס"ל דמרן מטעם דשיל"מ אתי עלה דאל"כ לק"מ אלא דק"ל דא"כ חזותא ל"ל תיפק"ל כיון דלטעמא עביד הוה מינו וכמ"ש התוס' בסוף ביצה ולענין מינו אינה מעלה ואינה מורדת ולכאורא יש ליישב דמרן ס"ל דטעמו בטיל ולכך הוצרך לחזיתא כי היכי דליהוי כממשו וכמ"ש בד"מ שם ובת"ח הביאו הש"ך בסק"ט אלא דמדברי הט"ז כאן בסק"ט נראה דדבר דעביד לטעמא מיקרי ממשו של איסור ועוד לפי מה שהוכיח המ"א מדברי מרן דס"ל דאף טעמו לא בטיל וכן הסכימו כל האחרונים א"א לפרש כן ובאמת דברי הט"ז כאן תמוהים דטעם זה לא מהני אלא לענין דליהוי כמינו אבל דליהוי כממשו של איסור זו לא שמענו ועיין בד"מ א"ח שמבואר כן וכבר תמה עליו המ"ז יע"ש ושו"ר להפלתי בסק"ג שכתב דמטעם חזותא ג"כ מיקרי מינו יע"ש מלתא בטעמא ולפ"ז נתיישבו דברי הט"ז דכוונת מרן לומר דמהני תרי טעמי מיקרי מב"מ ונלע"ד הא דלא פירש הפר"ח דברי מרן כן וכמו שפירשם ה' הנז' משים דס"ל דמשום חזיתא לא מיקרי מב"מ דזו לא שמענו משים פוסק וכן מוכחין דברי הד"מ בא"ח דחזותא לא מהני אלא דליהוי כממשי של איסור ולא דליהוי מינו ומשי"ה הוצרך לומר שם דה"ט דמיקרי מינו משים דלטעמא עביד וכמ"ש התוס' יע"ש ול"ל דמרן נקט חזותא משום דליהוי כממשו דאל"כ טעמא בטיל גם בדשיל"מ דזה ליתא דכבר הוכיחו הש"ך והפר"ח והמ"א שם דטעמא נמי לא בטיל וא"כ עכ"ל דכוונת מרן משום טעמא או חזיתא לא בטלי אף בשאר איסורין ולאו משים דשיל"מ כנלע"ד ודלא כה' הפלתי שהשיג על הפר"ח בהבנת מרן דדברי ד"מ בא"ח מוכחי דמשום חזותא לא מיקרי מב"מ כמו שיראה המעיין שם והש"ך כתב עמ"ש ההגהה מיהו אם לבנו בו וכו' כיון דלחזותא עביד לא בטיל ועמ"ש ההגהה או נתנו בקדירה כתב הטעם דכל שנותנין זב"ז לתקן מיקרי מב"מ וכו' יע"ש והנה פשט דבריו משמע דגבי לבנו בו מאכל טעמא משום חזותא לחוד ל"ב ולאו משום דשיל"מ דלא כתב דמיקרי מב"מ אלא גבי נתנו בקדירה ולא ביאר כן גבי לבנו ול"ל דס"ל דמשום חזותא נמי מיקרי מב"מ וכמ"ש הפלתי דא"כ הי"ל לבאר כן ומדלא ביאר כן משמע דמשום חזותא לחוד אסור ולאו משים דשיל"מ וכן הבין כן הש"ד אלא דא"כ קשה גבי נתנו בקדירה נמי למה לא פירש משום דמידי דעביד לטעמא לא בטיל ואפשר דס"ל כמ"ש הפר"ח דליתא לטעם זה יע"ש ומשו"ה פירש משום דדשיל"מ הוא דמיקרי מב"מ אלא דאכתי ק"ל דא"כ מאי ק"ל להש"ך בסק"ט מההיא דלבנו והא התם לאו