שלמי תודה (שו"ע) תנט

ששורצין בארץ וחוזרין וברור

סימן פ"ז

סעיף א' כתיב בתירה וכו' ואחד לאיסור אכילה ואחר לא"ה וכו' הנה הכנה"ג הביא בשם הרא"ם שהקשה ל"ל ג"פ ל"ת תיפ"ל מל"ת כל תועבה ותירץ דאצטריך למלקות דל"ת כל תועבה הוי לאי שבכללות וה' קהל יהודה הקשה עליו דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין לוקין על הנאה ל"ל חד על הנאה יע"ש ונלע"ד דהרא"ם מעולם לא ק"ל על הנאה משום דאי לאי קרא הוה ילפינן מג"ש דטרפה וכמו דס"ל לר"ש בפרק כ"ה אבל לאחר העיון נ"ל דליתא דאם אית ליה ג"ש ל"ל חדא על אכילה אלא ע"כ לא קיבלה מרבו ושוב מצאתי להשע"ה בה' יסוה"ת שתירץ כן

והנה ה' המגיה בס' מש"ל בפ"ה מה' יסיה"ת הקשה על הלח"מ שנתן טעם להרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה משים דאתי באא"ע מגמרא דשבועות יע"ש וחזי הוית לה' שופריה דיעקב שתירץ דשאני התם שהאיסור מפורש מקרא דלא תשבעו בשמי לשקר שפיר מייתינן למלקות באא"ע ועפ"ז י"ל קושיית העולם מגמרא דבב"ק דף מ"א שהקשה הגמרא התם אי נמי נכתוב רחמנא לא יהנה לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה להכי כתב רחמנא לא יאכל כי היכי דליהוי באא"ע ואין לוקין עליו ולפ"ד א"ש דכיון דאית לן ל"ת כל תועבה שפיר מייתינן למלקות באא"ע אבל מן הרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה מוכח דלא ס"ל כן ולכאורא קשה על ה' שופריה דיעקב מן הרמב"ם וי"ל ופשוט

הגה המש"ל נסתפק אם אכל בב"ח אי חייב שתי מלקיות או לא ופשט דאינו חייב אלא אחת ועיין בה' המגיה מה שפשט מההיא דכריתות ונ"ל דאין הנדון דומה לראיה דהמש"ל לא נסתפק אלא בב"ח דאיכא תרי לאיי

והנה ראיתי לה' גור אריה בקידושין שכתב דהנאה משמע אפי' שלא כדרך הנאתי ולכאורא קשה עליו מגמ' דבב"ק דף מ"א דקאמר א"נ נכתוב רחמנא לא יהנה והא איכא למימר להכי כתב רחמנא בלשון אכילה כי היכי דלישתרי בשלא כדרך הנאתו ואפשר לתרץ דהכא כיון דעיקר קרא לא אתא אלא להנאה ולא לאכילה כאלו כתוב הנאה בפירוש וכמ"ש ה' הנז' בחידושיו בב"ק דף מ"א

הנה ה' מחב"ר הביא קושיא של ה' זה ינחמנו על הר"ן והתוס' בנדרים דכתבו אהא דתניא רבי יאשיה אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ויבשלו את הפסח באש כמשפט דלאו ראיה גמורה משום דבנדרים הלך אחר לשון בנ"א והקשה ה' הנז' דא"כ כי קאמר לימא בהא קמיפלגי דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה ואי אמרת הלך אחר לשין תורה אמאי אין ראיה עכתד"ק ונלע"ד לתרץ עפמ"ש ה' פרי תאר בסעיף ג' בתוך דבריו והרי לך לשונו שבתי וראיתי דהנהו טעמא דובשלת ויבשלו מכיפיה מיבריך במה שדקדק לומר באש כמשפט הרי זה מורה דבשול זה באש פי' על האש כדרך הצלייה כמשפט האמור בתורה כי אם צלי אש הרי דהכתוב דקדק בלשונו שהבשול זה צלי והוא לצד דבשול אין במשמעותו צלי וא"ש וכמבואר ובזה ניחא שהביא סוף הקרא

סימן צ"ח

ז"ל הטור אר"י כל איסורין שבתורה בס' וכו' וכ"כ א"א הרא"ש וכתב הב"י דהטור מספק"ל בדעת הרא"ש אם בעי אומן או לא יע"ש והא דמספק"ל בדעת הרא"ש אם בעי אומן או לא ולא מספק"ל אם בעינן מסל"ת באומן משום דכתב הרא"ש נחתום גוי א"כ משמע דאפי' באומן בעינן מסל"ת אבל מספק"ל בדעת הרא"ש אם הרא"ש דכתב נחתום גוי ר"ל דבעינן תרתי או הרא"ש נחית לומר דאפי' באומן בעינן מסל"ת ואה"נ באינו אימן נמי מהני ולפי הצד שנאמר בדעת הרא"ש דאפי' באינו אומן מהני עכ"ל הא דקאמר הגמ' קפילא פירושו כמו שפירש לדעת הרמב"ם אבל התה"ד הבין בדברי הטור דלשיטת אביו בעינן תרתי

והנה יש להביא ראיה דטעם שאינו נרגש לסתם בני אדם לא הוי טעם מהא דפליגי לעיל אי יש בגידין בנ"ט או לאו והקשה הרשב"א ז"ל וכי פליגי במציאות ותירץ דאיכא טעם כל דהו ופליגי אי חשיב טעם אי לא ופסקינן הלכתא אין בגידין נ"ט אלמא דטעם כל דהו לא הוי טעם ובזה י"ל קושיית הפלתי על הש"ך ודו"ק

סימן ק"א

סעיף א' חתיכה וכו' כיון שאם תתבטל וכו' כתב הפ"ת דוקא אם אחר הבטול מותרת באכילה אבל חתיכת בב"ח שנתערבה בחתיכות נבלה דאפי' לאחר הבטול אסירה באכילה בטיל יע"ש טעמו ויש להביא ראיה לדבריו ממ"ש התוס' בחולין דף ק' דפירשו כוונת הגמ' דע"ז אי דבר שבמנין קחשיב ליתני חתיכת נבלה ואי משום דתנא ליה התם א"כ לא ליתני חתיכת נבלה וקשה דאימא דאתא לאשמעינן דאף חתיכת בב"ח שנתערבה בנבלה דאפי' שלאחר הבטול עדיין היא אסורה באכילה אפי"ה ל"ב אבל לפ"ד הפ"ת א"ש ולפ"ד א"ש נמי מה שהקשה הגאון הפלתי דאימא דלכך הדר תני בב"ח לאשמעינן דאע"ג דאסור בהנאה ל"ב כיון שאם תתבטל תהיה מותרת ולפ"ד ה' הנז' א"ש דס"ל להגמרא מסברא דדבר שהוא אסור באכילה ל"מ ראויה להתכבד וע"כ ה"ט דנבלה משם דלאחר הבטול מותרת באכילה א"כ בב"ח נמי ל"ב מהאי טעמא א"כ לא ליתני בב"ח וראיתי למו"ר שלחנו של אברהם זיע"א דדבריו לא יכונו למ"ש התוס' בחולין דחשיבה ר"ל אם ר"ל בפני גוים יע"ש ואפשר לענ"ד לדחות דלא כתבו אלא לס"ד אבל לפי מסקנתם שכתבו שהדבר תלוי בלאחר בטול אה"נ דחזרו מסברתם ואי משום מ"ש התוס' דה"ט דחטאת דבטלה דכהנים אין מחזיקין טובה זל"ז ולא כתבו משום דאין ראויין אלא לזכרי כהונה וכמ"ש באמת הרשב"א בת"ה משמע דס"ל דלא בעינן ראוי לכל אדם ג"ז ליתא דשאני דבר הראוי לכהנים מדבר שאינו ראוי אלא לעכו"ם אבל מדברי הרוקח מוכח דס"ל דדבר הראוי לעכו"ם מיקרי ר"ל ולא בטלה יע"ש ואח"כ ראיתי לה' נודע ביהודה ביו"ד שהביא דברי התוס' ודחה כמ"ש יע"ש ודעתו נוטה דבטלה וכן הסכים ה' עה"ש ז"ל

שם בהגהה ואפי' אינה אסורה אלא מדרבנן וכו' כ"כ הב"י משם הרמב"ם ז"ל ועיין להכ"מ שם ולהב"ח ולהכנה"ג שכתב דהר"מ ס"ל דדוקא באכילה הוא דאסור מדאורייתא אבל בהנאה מדבריהם הוא דאסור יע"ש והקשה העה"ש ז"ל דאמאי לא ילפינן