שלמי תודה (שו"ע) תנח

כייל כל שיש טפת דם במקום שאוסר כל הביצה מיקרי מרוקם האפרוח וחייבין עליו יע"ש בס"ק ו' והוא לשיטת מרן שפסק כהרי"ף וסיעתו דבכל מקום בחלבון זורק את הדם ובחלמון כל הביצה אסורה וע"כ הא דבחלבון זורק את הדם מדרבנן דאל"כ במאי מוקמת ההיא דכריתות וכמ"ש המ"ז וא"כ הכלל שכתב הפר"ח הוא אמת ויציב לדעת מרן והפר"ח קאי על דעת מרן כנלע"ד ועיין להמ"ז ז"ל

סימן ס"ח

סעיף ב' הניחו וכו' ואם לאו אסור המוח והקרום הנה מדברי התוס' משמע דאין המוח אסור אלא משום הקרום שיש בו דם והמוח מתבשל בדם יע"ש משמע דס"ל שאין דם במוח עצמו וכן דעת הרא"ש והר"ן והסמ"ג והתרומה וכמ"ש מו"ה בעה"ש יע"ש וז"ל הרשב"א בת"ה והיכא דאישתלי והפכיה קרומא הוא דאסור באכילה אבל כולי רישא שרי באכילה משמע דליכא איסורא אלא משום קרום המוח דאית ביה שורייקי דדמא וכו' והמוח מתבשל בתוכו וכו' משמע דס"ל דאין אסור אלא משים הקרום אבל המוח עצמו אין בו דם אבל קשה לפ"ז מ"ש אח"כ דבבשול צריך ס' כנגד כל המוח ולכאורא י"ל דס"ל דהאש מפליט מן המוח כמו שמפליט ממוח שבעצמות ואין אסור המוח אלא משום הקרום דאית ביה שורייקי דדמא ואינו יוצא ע"י צלייה והמוח מתבשל בתוכו ומשו"ה בבשול צריך ס' כנגד המוח ושו"ר במ"ה שכתב דיש דם במוח עצמו אלא שהקדירה מפסקת יע"ש ולפ"ז קשה מ"ש בתחלת דבריו על כה"ג יע"ש ושו"ר בס' בעי חיי שהאריך והסכים דלכ"ע יש דם במוח וצריך ס' כנגד המוח וה"ט דבצלייה הראש מותר משום דהקדירה או הקרום מפסיק ובסתירת דברי הרשב"א יע"ש מ"ש ולפ"ז מ"ש הש"ך לקמן בסי' ע"א סק"ח דאם בשר שנמלח ופלט כל דמו וצירו נמלח עם הראש שלם דאע"ג דל"ל ביה כבולעו כך פולטו מותר משום דעצם מפסיק בין הדם לבשר יע"ש אמת ויציב דהא הרשב"א במ"ה תנא דמסייע ליה וליתא להשגת ה' חות דעת שם יע"ש

סימן ע"ג

סעיף א' הכבד וכו' ובדיעבד וכו' שפולטת ואינה בולעת וכו' הנה מפשט הסוגיא משמע שאף אם נתבשל עם בשר נבלה אינה נאסרת וכמ"ש רש"י יע"ש וכתב הרשב"א ואע"פ ששומן הנבלה מסחרך מ"מ כבדא שיעא ולא בלעה א"נ כיון דטריד למפלט דם בשפע אינו בולע אפי' שמנונית יע"ש וראיתי להפר"ח וז"ל מ"ש דכבדא שיעא ל"נ מדאמרינן בש"ס אי חלא אסיר איהו נמי אסיר כי היכי דפלט הדר בלע ולא אמרינן דאע"ג דחלא אסיר איהו שרי משום דשיע יע"ש ולע"ד י"ל דהא מלתא דכבדא שיע לא ברירא ליה להגמרא אלא הגמ' קאמר לדחייה בעלמא דאפשר דמתניתין משום שמנוניתא וס"ל לתנא דמתניתין דשיעא ולא בלעה גם שמנוניתא אבל אי אמרינן דמתניתין משים דמא אז לא אמרינן דשיעא וטעמא דמתניתין משום דטרודה לפלוט וכמו שכן דעת כמה מהראשונים גבי לב דאע"ג דהגמרא קאמר דלב שיט היינו לדחייה בעלמא אבל למסקנא לא אמרינן כן יע"ש בסי' ע"ב ולפ"ז א"ש דברי הגמ' דקאמר אי חלא אסיר איהו נמי אסיר משום דלדידהו נמי מספק"ל וכמ"ש התוס' ולפי הצד שנאמר דמתניתין משום דמא לא אמרינן כבדא שיעא ואי לאו משום דטרודה לפלוט הוה בלעה גם דמא וא"כ גבי חלא דאינה טרודה לפלוט שפיר בלעה וא"כ איהו אסיר מספיקא ושו"ר דליתא לתירוץ זה דמדברי ת"ה משמע דהגמ' פשיט"ל להאי סברא ולא בדרך דחייה דאל"כ לוקמה בשלא נמלחה כמו שיראה המעיין שם

סעיף ג' בהגהה וי"א דאין צריך לצלי שום חתיכה כלל זו היא דעת ר"י שהביא הטור דס"ל דלאוכלו צלי אין צריך שום חתיכה וטעמא רבא איכא במלתא וכמ"ש מרן בב"י דכשאוכלו צלי דם שלא נפלט ממנו הוי דם האברים שלא פירש ושרי ולדם שבסמפונות ליכא למיחש דכיון דצלול היא נורא מישב שייב ליה אבל כי מטוי ליה לקדרה איכא למיחש שמא לא יפלט ממנו כל דמו בצלייה וכשיבשל אותו יפלטנו ולכך צריך לקורעו כדי שיפלט כל דמו בצלייה יע"ש ולפ"ז לכאורא י"ל דמ"ש רמ"א לעיל דגם בצלי צריך חתוך היינו כשבא לבשלו אחר הצלייה ומטעם שכתב מרן וכ"כ המ"י בכלל כ"ד יע"ש אלא דק"ל ע"ז מ"ש לעיל ומ"מ אם לא עשה כן נוטל הסמפונות לאחר צלייה ומבשלה דלמאי מהני נטילת הסמפונות והא דצריך קריעה משום דם הכבד אבל משום דם הסמפונות יוצא כולו ע"י צלייה לפי דעה זו א"כ נטילת הסמפונות אינה מעלה ואינה מורדת ותמיה לי על הט"ז דדחה פירוש זה ממשמעות הלשון דלע"ד דברי תימה הם וכמ"ש וצ"ל דהגהה לעיל אזיל בשיטת מי שסובר דהא דצריך קריעה משום דם שבסמפונות ועיין בב"י ולכך כתב ואם לא עשה כן נוטל הסמפונות וכו' וגם לצלי צריך חתיכה לפי דעה זו דבדם הסמפונות ליכא לפלוגי בין צלייה בין בשיל לאחר צלייה וכ"ה דעת רש"י שכתב הא דצריך קריעה משום דם הסמפונות וכתב דלצלותו מיירי יע"ש והיינו אפילו לאוכלו צלי צריך קריעה דממ"נ דאי נפלט כל דמו בצלייה א"כ גם לקדרה שרי ואי לא נפלט כ"ד גם לאוכלו צלי אסור דדם כנוס ועומד הוא אלא ע"כ דס"ל לרש"י דגם לאוכלו צלי צריך קריעה משים דם הסמפינות דס"ל דאינו יוצא כ"ד ע"י צלייה ודלא כמ"ש הב"ח בדעת רש"י וזו היא שיטת ההגהה לעיל וכאן אזיל בשיטת ר"י וכן היא דעת הסמ"ק ועיין בהפר"ח מ"ש בדעת מרן

סימן פ"ד

סעיף א' שרצים וכו' עיין להט"ז מה שפירש לדעת הרמב"ם דלא פליגי ת"ק ור"י אלא בחריצין שאין זוחלין דלת"ק שרי ולר"י אסור כיון שהם גדילים מאד ואין דומין לכלי יע"ש ולפ"ז ע"כ דתנא דבי מתתיה כת"ק וכ"כ ה' פ"מ במ"ז יע"ש ולפ"ז ע"כ דגריס בגמ' ואימא איפכא את"ק ברישא דשמעתא ודלא כרש"י שם ופריך הגמ' אמאי דקאמר ומאי מיעט מיעט בורות דמשמע הא חריצין אף שאין זוחלין אסור לזה פריך ואימא איפכא ע"ז משני כתנא דרבי מחתיה ונ"ל דגירסת הרמב"ם כן ומשו"ה הכריחו לפרש כן והגמ' ס"ל כיון דת"ק ס"ל כללא בתרא דיקא א"כ ממעט נמי חריצין שאין זוחלין וכתנא דרבי מתתיה וע"ש למהרש"א בתוס' ד"ה במים

סעיף ה' תולעים וכו' וחזרו עיין להט"ז מה שהקשה דזה הפך מסעיף ג' ולפמ"ש הפ"ת דדעת מרן דפירשו מקצתן לאייר שרי ודלא כפר"ח וע"ש א"ש דהכא שאני דלא חיישינן לאחר שפירשו מחירן יחזרו לחורן דאין דרך דלאחר שיצאו מחורן יחזרו אבל הכא דרך הוא