שלמי תודה (שו"ע) תנב

סעיף ו' אווזין ותרנגולים וכו' מיתר לצודן וכו' וכן הסכמת כל הפוסקים והתוס' בפ' אין צדין בד"ה ותניא כתבו וא"ח והא כל פטורי דשבת פטור אבל אסיר ומתני' נמי מודה דפטור אבל אסור מדרבנן יע"ש ולכאור' מפשט דבריהם משמע דאסיר מדרבנן אבל הרא"ש כתב דאף לדברי התוס' י"ל דמה שהוצרכו לתרץ דמחוסר צידה אסו' היינו חייב משום דאביי הקשה כל כך בפשיטות לר"י ומאי ק"ל אבל אפשר דלפי האמת פטור ומיתר קאמר כיון דבאין לכלובן לערב ומזונותן עליך יע"ש וה' פר"ח כתב דכונת הגמ' כיין דבשבת פטור אבל אסור אם כן ביו"ט מותר לכתחלה וכמו שכן כתבו התוס' לעיל בפ"ק וכתב עוד דלפמ"ש הוא לעיל דצידה שריא מה"ת א"כ ע"כ הא דקאמ' כל המחוסר צידה אסו' איני אלא מדרבנן וא"כ מאי פריך אלא ע"כ כמ"ש יע"ש ולע"ד עדיין י"ל דלעולם פטיר אבל אסור ואינו מוכרח לפרש קושיית הגמ' כמ"ש הוא ז"ל די"ל כתי' התוס' הב' יע"ש ומה שהביא ראיה עוד מדתניא לקמן אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסיות מותרין וא"צ זימון וזה מבואר שלא כדברי התוס' אלא העיקר כדפירש הוא ז"ל יע"ש לעד"נ דהתוס' ק"ל שפיר דאכתי אביי דהקשה כ"כ בפשיטות מבריית' דהצד דקתני פטו' מאי פריך והא כל פטורי דשבת פטור אבל אסו' וכ"ת דסמיך אברייתא דלקמן דקתני מותרין א"כ אמאי לא פריך מינה כיון דעיקר קושייתו היא מבריית' דלקמן אלא ע"כ דמברייתא זאת לחודה פריך וע"ז מקשי' התוס' והא פטיר אבל אסור אבל אה"ן דלפי המסקנא מודו התוס' דפטו' ומותר קאמ' כיון שבאין לכלובן לערב וגם לענין דינא נ"ל דאין ראיה די"ל דגם לפי המסקנ' פטו' ואסור והברייתא דלקמן מיירי בנצודים ועומדים אלא דאתא לאשמעינן דא"צ זימון דהברייתא שם מיירי לענין זימון ולא בענין איסור צידה אבל הכא דקתני הצד אה"נ דפטו' אבל אסור וכמ"ש הרב מקראי קדש יע"ש ונלע"ד דהא דלא פירשו התוס' כמ"ש הפר"ח ויש"ש משים דאפשר דס"ל ל דאינו כלל גמור בכל מקום א"כ מאי הקשה אביי בפשיטות לר"י והא י"ל דביו"ט נמי אסור

סעיף ז' שאר כל חיה ועוף שמחוסרין צידה וכו' היינו בביבר שאינו מקורה אבל במקורה לא שייך צידה כלל בעופות אפי' בגדול הרבה רק בצפור דרור שייך צידה אפי' במקורה כ"כ ה' משאת בנימין בתשובה סימן ט' יע"ש ולכאורא מדברי התוס' בשבת דף ק"ו נראה דלא כוותיה שכתבו שם בד"ה ואין וז"ל ועוד דבסמוך בעי לאוקומי הא דקתני אין צדין חיה ועוף ואין נותנין לפניהם מזונות בביבר שאינו מקורה וכי בשביל שאינו מקורה מצויין להם מזונות יע"ש ולכאורא נראה מדכתבו בעי לאוקומי דס"ל לפי המסקנא לא קאי האי שינויא דלפי מה דמחלק גבי חיה הא בביבר קטן הא בביבר גדול א"ש נמי גבי עופות וע"כ מיירי במקורה דבשאינו מקורה לא מהני ביבר קטן וכמ"ש המ"א וכ"נ מדברי ר"י הא' בפסקיו לשבת כ"י וכמו שאכתוב דבריו בסמוך בס"ד אלמא גם במקורה יש לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול ושו"ר למהרש"א שם שכתב הא דכתבו דבעי לאוקימי משום דס"ל דלפי מה שתירץ הכא בצפור דרור לא צריכין לאוקומי ברייתא דאין צדין באינו מקורה אלא דמיירי בצפור דרור יע"ש וכן פירש בש"מ לביצה וכ"נ עיקר כדבריו דלפי פירושו אתו דברי התוס' שפיר דלא הקשו אלא לפי מה דבעי לאוקומי וכמ"ש ה' שם יע"ש ועי' בחידושנו בביצה שהארכנו בזה ונ"ל הא דלא הקשו התוס' אשינויא קמא דמתרץ הא ר"י הא רבנן דאכתי ממזונות לא משני מידי משום די"ל דאה"נ קשיא גבי מזונו' אלא דהגמ' קאמר דעופות אעופות קשיא גם גבי צידה וראיתי למהרש"א שכתב דהא דלא ק"ל אשינויא קמא משו' די"ל דלמאי דאוקמה כתנאי וברייתא דאין צדין כר"י י"ל דה"ט דאין נותנין לפניהם מזונות משים איסור מוקצה נגעו בה דמצינו בכמה דוכתין דר"י מחמיר במוקצה יע"ש ולכאורא קשה דאם כן השתא מאי מקשים התוס' נימא דה"ט דאין נותנין לפניהם מזונות משים מוקצה דהא השתא קיימי בשינויא דגמרא גבי חיה הא ר"י הא רבנן והא הגמ' לא קאמר הא בביבר קטן הא בגדול אלא בסוף הסוגיא וצ"ל דהתוס' סמכי אהא דקאמר השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי ל"ק יכו' א"כ לפ"ז בריית' ומתני' כרבנן וכמ"ש רש"י ולא ניח"ל לומר דגבי מוקצה ס"ל כר"י כנ"ל פשיט בכוונת מהרש"א ונ"ל וזו היא כוונת התוספות בביצה דלא תפסי קושייתם אלא לפי המסקנא דמשני הא בביבר קטן יכו' יע"ש והנה ר"י הא' בכ"י בפסקיו לשבת כתב וז"ל ל"ק הא בביבר מקורה הא בשאינו מקורה פי' אע"פ שהיא בביבר קטן אם איני מקורה בורח מלמעלה ויוצא אבל אם היא מקורה הוי כנצור יע"ש משמע מדבריו דלתירוץ זה מיירי דוקא בביבר קטן דאלו בביב' גדול לא מהני מקורה ויש לדחות דלרבות' קאמ' דגם בביב' קטן אם אינו מקורה לא היי כנצוד אלא דאכתי אמאי לא קאמ' רביתא ג"כ דאפי' גדול אם היא מקורה הוי כנצוד לכך נ"ל דס"ל דלתירוץ זה לא מיירי אלא בביבר קטן ודלא כה' מ"ב יע"ש

וראיתי להמ"א שהביא ראיה מדברי התוס' שכתבו דאימר הבא מצודה קאי על עופות וביבר מקורה יע"ש והגם שכל הפוסקים חלוקים על פירוש זה מ"מ שפיר מייתי המ"א מדכתבו דגם במקורה שייך לומר הבא מצודה ובודאי בזה לא נחלקו הפוסקים במציאות ובזה אתו שפיר דברי הרמב"ם מדוקדקים שכתב אם הכניס עוף למגדל חייב ואם הכניס צפור לבית פטור ואח"כ כתב המכניס עוף לביבר גדול פטור יע"ש דהנה כתב דין פטור דצפור ולא כתב דין החייב ובדין העוף כתב החיוב גבי מגדל ולא כתב גבי ביבר קטן אלא ע"כ דה"פ דמתחלה כתב אם הכניס עוף למגדל רצה לכלול כל עוף גם צפור דרור ואח"כ כתב ואם הכניס צפור לבית פטור דדוקא אם הכניסו למגדל הוא דחייב ואח"כ כתב דגבי עוף דוקא אם הכניסו לביבר גדול פטיר וא"כ לא מיעט גבי עוף אלא בגדיל אלמא גם במקורה דומיא דבית דצפור דרור אם הוא גדיל פטור ודלא כהמ"ב וכמ"ש כ"ז המ"א יע"ש

והנה לפמ"ש מהרש"א בפי' התוס' מצאנו ישיב קצת למה שהביא ראיה הט"ז ביו"ד סי' פ"ב מדברי התוס' בביצה שכתבו וז"ל והשתא כשמתרץ מצידה ממזונות נמי ניחא דהא בהא תליא נמצא לפ"ז דברייתא דתני איסור מזונות משום צודה ואי ס"ד דצפור דרור טמא הוא כיון דאותה ברייתא מיירי בצפור דרור אין לך לגזור שמא יצוד וכמ"ש התוס' בסוף דבריהם לגבי שבת יע"ש ולכאורא דבריו תמוהים דהא הגמ' דמוקים בצפור דרור היינו מתניתין דשבת ולא ברייתא דאין צדין וכמ"ש שם רש"י וע"ש במהרש"א וע"ש לה' נקודות הכסף ולפמ"ש מהרש"א יש ליישב קצת דהנה מבואר מהתוס' דשבת דמפרשי הגמ' כן ולפ"ז שפיר מייתי הט"ז ראיה מהתוס' דביצה לפום פירושם בשבת ודוחק לומר דהתוס' בביצה אזלי כפי פירש"י איך שיהיה מצינו שורש לפירוש הט"ז וכן פירש בש"מ וכמ"ש הבר"י יע"ש

סעיף יג' זימן שלשה ומצא שנים מותרים ואפי' היו מקושרים יכו' כתב הפר"ח דדין זה מוסכם אליבא דכ"ט דאפי' להרמב"ם שפסק כמ"ד בשני כיסין