שלמי תודה (שו"ע) תנ

שובך דהשתא מיהא אינם נצודים אלא כיין שבאין לכלובן לערב היה ראוי להתיר ולכך היכא שאין מזונותן עליו לא מיקרי מזומן ואזלינן בתר השתא משא"כ בסכר דנצוד ועומד ואינו מחוסר שום צידה וכי משום דאין מזונותיו עליו יקרא מחוסר צידה זה ודאי ליתא ושו"ר לה' מקראי קדש שכ"כ יע"ש

כתב הרמב"ם בפ"ב דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותו ביו"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה הרי זה מוכן וצדין איתו ביו"ט ואוכלין אותו וכתב עליו הראב"ד דזה א"נ שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא ביברים קטנים ואפי"ה דגים אין צדין והטעם מפני שהם מכיסין מן העין ע"כ וכתב הה"מ דעת רבינו דרשב"ג קאי אדגים חיה ועוף וזה הכלל אכולה קאי ות"ק שמחלק ביניהם אין הלכה כמותו אבל הר"א סבור דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורים וכן דעת הרשב"א יע"ש ולפ"ז עכ"ל דאביי שהקשה לר"י הלכה מכלל דפליגי ס"ל דרשב"ג לא קאי אדגים ור"י שהשיבו לשיטתו השיבו אבל איהו ס"ל דפליגי והרמב"ם פסק כר"י וכמ"ש הלח"מ ומדברי רש"י בספר הפרדס שהבאתי לעיל נראה דס"ל כשיטת הרמב"ם דזה הכלל דרשב"ג קאי נמי אדגים ומעתה חל עלינו חובת ביאור לבאר מ"ש רש"י בגמ' בד"ה השתא דאתית וכו' ורשב"ג אף בביבר קטן פליג אם צ"ל הבא מצודה א"נ לאו לעפלוגי אתא אלא לפרושי כדלקמן וכתב שם מהרש"א דרש"י מספק"ל בדברי ר"י אם בדרך דחייה וקושטא דמלתא דפליגי או נימא דשמואל נשאר בתימא וקושטא דלא פליגי יע"ש והנה מ"ש רש"י מתחלה דרשב"ג אף בביבר קטן פליג וכו' יש להסכימו עם מ"ש בספרו הנז' דרשב"ג קאי נמי אדגים והא דלא כתב דפליגי בדגים י"ל דס"ל לרש"י מעיקרא דלא פליגי בדגים והיינו משים די"ל דת"ק דמתיר בחיה ועוף היינו בביבר קטן ואף שצ"ל הבא מצודה וא"כ י"ל דת"ק לא אסר בדגים אלא היכא שצ"ל הבא מצודה ורשב"ג בא להחמיר ואמר גם בחיה ועיף היכא שצ"ל הבא מצודה גם בביבר קטן אסור וא"כ בדגים כ"ע ל"פ היכא שצ"ל הבא מצודה שאסור ואי אין צריך לכ"ע מותר ולא פליגי אלא בחיה ועוף דת"ק מתיר בביבר קטן ורשב"ג אוסר היכא שצ"ל הבא מצודה והלכה כרשב"ג ושפיר אתי פסק רש"י על נכון ומוסכם עם פירושו שבכאן אבל לפי הא"נ שכתב רש"י דחדא שיעורא הוא א"כ ע"כ לא קאי אדגים דאם כן לא הוי מפרש אלא פליג אדגים וא"כ עכ"ל דלפי הא"נ שכתב רש"י הדגים אע"פ שאצ"ל הבא מצודה מ"מ אסו' משים שהם מכוסין מן העין ולפ"ז דבריו שבס' הפרדס לא אתי כא"נ שכתב כאן אלא כמ"ש כאן בתחלה דרשב"ג פליג אבל זה דוחק דמפירש"י נראה דיותר נראה לרש"י הא"נ ממ"ש מעיקרא דבד"ה הבא מצודה כתב כא"נ יע"ש ולכך נ"ל לפרש דברי רש"י כמ"ש הפר"ח בשיטת הרמב"ם שמפרש דמתניתין ה"ק אין צדין דגים מן הביברין דהיינו ביברין גדולים של דגים ודכותייהו דהני ביברין בביברין של עופות הוו קטנים והיינו דקתני צדין חיה ועוף וזו היא כוונת רשב"ג דקאמר לא כל הביברין שוין כלומר אל תטעה בדברי ת"ק שיש חילוק בין דגים לחיה ועוף אלא כל המחוסר צידה והיינו דקתני אין צדין ושאינו מחוסר צידה מיתר ובהא קתני התירא דצדין חיה ועוף מן הביברין יע"ש ואפשר שרש"י לפי הא"נ שכתב דרשב"ג מפרש כן במתני' ולפ"ז א"ש דבריו שבספרו הנז עם כל דבריו שבכאן על נכון

סעיף ג' אפי' ספק צידה אסור פי' אפי' בטלטול ולא מיבעיא לרב דמפרש מותרין לטלטל דוקא מכלל דלר"י דאסר ואפסיקה הלכתא כוותיה אסר אף בטלטול אלא אפי' ללוי דאמר מותרין אף באכילה מ"מ מודה דלת"ק אסור אף בטלטול וכמו שהוכיחו שם מהרש"א ומהר"ם שיף יע"ש וכ"נ מדברי רש"י שם בד"ה ולוי שכתב ולאו דסבירא לרב וללוי כוותיה אלא מלתיה הוא דמפרשי יע"ש ולא כתב דנ"מ לת"ק אלא ע"כ כמ"ש מהרש"א דבת"ק לא פליגי ועיין להפר"ח

כתב הה"מ בפ"ב ודע שכל דין מוקצה ונולד הוא בכלל זה והטעם מפני שהיא דבר שיש לו מתירין וכו' והרשב"א חילק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד וכו' ואני תמיה מזה שא"כ ספק ביצה אם נולדה ביו"ט או מעי"ט למה היא אסורה וכו' ונראין דברי רבינו שלא חילק עכ"ד והלח"מ כתב לתרץ דאע"ג דביו"ט דעלמא אינו נוגע בדבר של תורה מ"מ ביו"ט שלאחר השבת נוגע בדבר של תורה וכולה חדא גדרה היא יע"ש וראיתי לה' יד אהרן שהקשה עליו דא"כ מאי פריך בגמרא לעיל אלא לר"י ולר"י דאמרי משים גזירה ספיקא דרבנן היא וכל ספיקא דרבנן לקולא ומאי קושיא הא ספק ביצה אסורה משים שנוגע בדבר של תורה ביו"ט לאחר השבת יהא לא הוי גזירה לגזירה יע"ש ולכאורא י"ל דשפיר פריך דבשלמא לרבה דאמר יו"ט דעלמא גזירה אטו יו"ט שלאחר השבת א"כ מיקרי דנוגע בשל תורה דכולה חדא גזירה היא אלא לר"י ולר"י דאמרי גזירה משים משקין שזבו ומשום פירות הנושרין ולאו משום יו"ט שלאחר השבת ודאי לא מיקרי נוגע בדבר של תורה וא"כ אמאי ספיקה אסורה אלא דא"כ קשה דא"כ לר"י ולר"י לא מיקרי דבר שנוגע בשל תורה ואפי"ה ר"א תירץ אליבייהו משים דבר שיל"מ ספיקה אסורה וא"כ תקשה להרשב"א וכמו שהאריך הפר"ח יע"ש והפר"ח כתב ג"כ כמ"ש הלח"מ והביא ראיה לזה מדאמר התם בשלמא לרבה דאמר משים הכנה היי ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לר"י וכו' וקשה דאף לרבה לא ניחא דלדידיה לא היי דאורייתא אלא ביו"ט שלאחר השבת וברייתא סתמא קתני אלא ודאי כדאמרן יע"ש וה' יד אהרן כתב דאין זה מוכרח דלדעת רבה י"ל מ"ש בברייתא ביו"ט היינו ביו"ט שלאחר השבת שכן מוכרח שהרי במתניתין נמי קתני סתמא ביצה שנולדה ביו"ט ואפי"ה אוקמה ביו"ט שלאחר השבת וה"ה בברייתא יע"ש ועיין במהרש"א שכ"כ דהברייתא מיירי ביו"ט לאחר השבת אבל אין הדברים מוכרחים די"ל כמ"ש הפר"ח כיון דברייתא סתמא ודאי מיירי בכל יו"ט והא דקאמר רבה התם אמתניתין הכא ביו"ט שלאחר השבת עסקינן לאו למימרא דמתניתין מיירי כן אלא ר"ל משים גזירת יו"ט שלאחר השבת עסקינן וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת דף קמ"ט יע"ש ולפ"ד הרשב"א ניחא מ"ש בביצה דף י' אמתניתין דזימן שחורים וכו' לימא מסייע ליה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב יע"ש והקושיא מבוארת מנ"ל דאזלינן בתר הרוב נימא דשוים הם ומספיקא אסורים ולפמ"ש הרשב"א א"ש דלא מחמרינן אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה אלא ע"כ משום דאזלינן בתר הרוב וכמ"ש הלח"מ שם יע"ש וראיתי להשע"ה בה' יו"ט שכתב דהגמ' אזיל בשיטת הנהו אמוראי דלא ס"ל כרב אשי יע"ש ולפ"ז נתיישב אצלי מה שהקשה מו"ה עה"ש בסי' תמ"ו שהקשה דמאי מסייע אימא דרוב וקרוב הלך