שלמי תודה (שו"ע) תמח

דאין כאן איסור סתירה מ"מ אסיר משים פתח כיון דאלו הפתח היה עשוי להכניס ולהוציא אסור מה"ת לכך מחמרינן ואסרינן גם למעלה וכ"נ מדברי הב"ח שכתב מדסתם ר"ש ולא חילק משמע דבכל גוונא אסור יע"ש וההיא דר"ש איירי במוסתקי כמ"ש התוס' שם ואפי"ה גם למעלה אסור אבל אכתי יש להקשות מדכתב בסעיף א' ואפי' נקב בעלמא אסור וכו' משמע דוקא בשלמה הוא דאסור ולשיטת הט"ז ניחא אבל לפמ"ש וכן הסכימו כל האחרונים דבחבית בכל גוונא אסור קשה ושו"ר לה' מ"ז שנתעורר בזה יע"ש וצ"ע ולדינא נראה עיקר כמ"ש וכהסכמת רוב האחרונים

סימן שי"ח

סעיף א' המבשל בשבת או שעשה אחד משאר מלאכות וכו' אבל בספר התרומה בסי' רמ"ח כתב וז"ל דדוקא מבשל הוא דשרי משום דחזי לכוס מקודם אבל שוחט בשוגג אסור ליהנות באותו שבת וכן אם עשה ישראל מלאכה בשבת בשוגג בדבר שאינו אכילה כמו הדליק הנר או שעשה כבש אסור ליהנות באותו שבת דדמי לשוחט דאסיר משום דמקודם לא היה ראוי כלל יע"ש והב"ח כתב דהטעם הוא משום איסור מוקצה יע"ש ולכאורא קשה דאכתי גבי הדליק הנר מ"ט דאסר והלא לית ביה אכילה ולא טלטול אלא הנאה בעלמא ולא שייך ביה איסור מוקצה ולעד"נ דהטעם הוא כיון דלא הוה חזי מקודם הו"ל הנאה גמורה ממלאכת שבת משא"כ במבשל וה"ט דהדליק הנר דאסור ליהנות בו וכ"כ מו"ה עה"ש ושו"ר לה' מ"ז שהוכיח מנר דלא כהב"ח וכמ"ש יע"ש אבל ק"ל דבסי' רמ"ח שם גבי פת שנאפה בשבת דיש לאסור משום דדמי לשוחט דלא חזי לכיס ואע"ג דהקמח ראוי לכוס מ"מ אין ראויין לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף ושוב כתב וכ"ת הלחם מותר דהא פסקינן כר"ש דשרי מוקצה וכו' יע"ש ולפמ"ש קשה הא מ"מ אסור משום דנהנה ממלאכת שבת וי"ל ופשוט ולפמ"ש ניחא מה שנתקשה הדרישה בטור יע"ש ועיין להתרומה בסי' רמ"ז שכתב ומסקנא ישראל ששחט בשוגג אסור ולא מטעם שמא ישחוט אלא משום מוקצה דלא חזי לכוס יע"ש וצ"ע

יש להסתפק אם נתערב תבשיל שנתבשל בשבת עם תבשיל היתר אי צריך ס' או בטיל ברובא כדקי"ל ביו"ד סי' קי"ג גבי בשולי עכו"ם דבטילי ברובא כיון דעיקר איסורם מדרבנן ועיין להש"ך בסי' קט"ו והנה המ"א כתב דהוי דשיל"מ ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע בסי' ק"ב דלא הוי דשיל"מ ויליף לה מבכורים דכתבו הרמב"ם והרע"ב דאם נתערבו הבכורים אסורים גם לזרים דאע"ג דלדידהו הוי דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דבר שיל"מ דיכולין לאכלו בירושלים אף לזרים אסור ה"נ כן יע"ש ועיין מה שתמה מו"ה עה"ש מגמרא דיבמות ולענ"ד נראה לומר דלא קי"ל כן אלא גבי בכורים ומעשר אבל בשאר דברים לא וכ"מ בירושלמי שהביאו הרמב"ם בפיה"מ שם וז"ל וזה בתקנת חכמים שהם נתנו תערובת אלו ב' דברים בירושלים בלבד כדשיל"מ יע"ש הרי מבואר דמן הדין היה ראוי להיות כדשאל"מ אלא דתקנת חכמים היתה באלו הב' דברים וא"כ לפ"ז נדחית ראיית המ"א מבכורים ושו"ר לה' הפלתי שם שכ"כ וכ"כ הפ"מ שם כי היכי דלא תקשה מההיא דיבמות יע"ש וא"כ דבר זה במחלוקת הוא שנוי ומדברי המ"א נראה דאם נתערב בשבת אף למ"ש לא בטיל וכ"כ הפ"מ שם דדוקא אם נתערב במ"ש הוא דבטיל יע"ש אבל מדברי ה' א"ר נראה דגם אם נתערב בשבת למ"ש בטיל כמו שיראה המעיין שם והספק שנסתפקנו הנה לשיטת המ"א ס"ל דבשבת ל"ב ומ"מ יש להסתפק במ"ש אי בטיל ברובא או צריך ס' ולשיטת ההגהה ביו"ד יש להסתפק גם בשבת אי בטיל ברובא וראיתי להפ"מ שם שכתב דגם בפליטת הקדירה צריך ס' וכ"כ בסימן זה וכתב דזה חמור מבשולי עכו"ם יע"ש והנה לפמ"ש מו"ה עה"ש דאף להאוסרין גבי בשילי עכו"ם הקדירה מ"מ כאן יש להתיר כיון דאיכא כמה פוסקים דפסקו כר"מ ואף לר"י אינו אסור אלא משום קנס יש לסמוך אהני דמתירין גם בבשולי עכו"ם הקדירה יע"ש א"כ לפ"ז י"ל כיון דקי"ל גבי בש"ע דבטילי ברובא כיון דעיקר איסורם מדרבנן וכמ"ש השיך בסי' קט"ו א"כ כ"ש כאן דעיקר איסורים אינו אלא מדרבנן ואף רבנן לא אסרו אלא משום קנסא י"ל דבטיל ברובא ומדברי המ"א בס"ק ל"א נראה כמ"ש הפ"מ דצריך ס'

נשאלתי באחד שנתן קערה של מים שלא נתבשלו כלל בקדירה הטמונה על האש שנתיירא שמא תקדיח תבשילו ונתן הקערה כדי שהזיעה הנפלטת ממנה הולכת לקדירה ועי"כ לא יקדיח התבשיל אם הקדירה שיש בה תבשיל מותרת או לא

תשובה הנה יש להסתפק בזה אם בטילה בס' או נדונת כדבר שיל"מ ול"ב הנה אם נתן הקערה במזיד תלוי בזה בפלוגתא דרבוותא שהביא המ"א בס"ק ב' אי מיקרי דשיל"מ כיון דאסור לו לעולם והמ"א כתב דיש להחמיר א"כ ה"נ הקדירה אסורה אבל יש להתיר מטעם אחר דכתב בהגהה בסי' ק"ב דהא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת אבל טעמו בטל יע"ש א"כ הכא דליכא אלא פליטת כלי וליכא ממשות האיסור בטל בס' אבל הש"ך והפר"ח שם הסכימו דאפי' טעמו לא בטיל וכ"כ המ"א בסי' תקי"ג דדעת מרן דאפי' טעמו ל"ב

כתב הרדב"ז בח"א סי' רי"ג וז"ל ולענין דבר הנאכל כמות שהוא חי אם יש בו משום מבשל בשבת לענין מלקות אינו לוקה אבל אסור מדרבנן תדע שהרי דבר שנתבשל כמב"ד אין חייב עליו בשבת וטעמא דכיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מיחייב על בשולו וכ"ש דברים הנאכלין חיים לכל אדם עכ"ד והנה מדבריו מבואר דס"ל להלכה דכמב"ד זוב אינו חייב עליו ויליף מק"ו דברים הנאכלין חיים אבל לשיטת הרמב"ם שכתב בפ"ט המבשל על האור דבר שהיה מבושל כ"צ או שא"צ בשול כלל פטיר משמע כל זמן שלא נתבשל כ"צ חייב וכן היא דעת רש"י וכמ"ש מרן בב"י אפשר דה"ה נמי דבר שנאכל כמות שהוא חי וראיתי למו"ה בשלחנו של אברהם שתמה עליו מדברי הרמב"ם בפ"ט שכ' המחמם את המים חייב יע"ש ולפי"ה לק"מ דהרמב"ם לשיטתיה אזיל והרדב"ז ס"ל כשיטת הסוברים דמשנתבשל כמב"ד פטור ולכך יליף שפיר מק"ו אבל אי קשיא הא קשיא בעיקרא דמלתא איך אזיל הפך שיטת הרמב"ם וכמו שחמה עליו הברכ"י יע"ש והנה לכאורא דברי הרמב"ם סתרי אהדדי שכתב המחמם את המים חייב אלמא דס"ל דגם דבר שא"צ בשול כלל חייב עליו ושם באותו הפרק כתב המבשל דבר שא"צ בשול כלל פטור ועיין בספר בשמים ראש בסימן קפ"ו בהגהת כסא דהרסנא שנרגש בזה ולע"ד אפשר ליישב דברי הרמב"ם ע"פ מ"ש הברכ"י ז"ל דלא פטר הרמב"ם אלא דבר שא"צ בשול כלל ומוכח דהכי אורחיה דלא מבשלי ליה כלל אז פטור אבל דבר הנאכל כמות שהוא חי ואורח ארעא לבשולי אפשר דחייב יע"ש