שלמי תודה (שו"ע) תמו

איכא למיחש דילמא נפיל ועכצ"ל משום דבקטנים ליכא איסור והא דהוצרך הגמ' לאוקומא כר"ש משים דמחכו עליה ויבא אביו לאתויי אבל לפי שיטת רבא י"ל דזה הוי כמאן דספי ליה איסור בידים אבל ראיתי להמ"א שכתב דאע"ג דבקטנים ליכא איסור מ"מ יש לאסור משום אביו וכמ"ש התוס' יע"ש הנה מבואר דס"ל דגם לפי אוקמתא דרבא הדין דין אמת דבקטנים ליכא איסור וס"ל דלא פליגי לענין דינא ר"א ורבא וכמ"ש מרן בב"י יע"ש וראיתי להלבוש שכתב וז"ל אבל אם אינם ארוגים לא שגם הבנים יש להם שחץ ומשלפי ומחווי יע"ש הנה מבואר דס"ל דגם בקטנים אסור דזה נמי הוי כמאן דספי ליה איסור בידים וכמו שכן דעת הרשב"א בתירוץ הראשון ויש להסכים דבריו עם שיטת ריב"א דס"ל דלפי מאי דאוקים רבא יש לאסור גם בקטנים וכמ"ש או דס"ל כתירוץ התוס' דמיירי בקשור בשלשלת אבל אכתי יש לתמוה דלמה לא כתב משום דמחכו עליה דמטעם זה יש לאסור גם בגדולים וטעם זה כתבוהו רש"י והתוס' וכבר השיגו ה' א"ר יע"ש

סעיף כ"ה אין יוצאין וכו' או לאדם אחד ג"פ וכו' אבל הרמב"ם כתב ואיזהו קמיע מומחה זה שריפא ל"ג בני אדם או שעשהו אדם שריפא ג' ב"א בקמיעים אחרים עכ"ל נראה שמפרש דכי אמר ר"פ חד קמיע לתלתא גברי קמיעא אתמחי דוקא קאמר אבל לחד גברא ג' זמני לא אתמחי קמיעא וכמ"ש מרן בב"י יע"ש ולכאורא קשה הא בגמרא פריך אהא דת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בנ"א כאחד ל"ק הא לאמחויי גברא הא לאמחויי קטיעא יע"ש וע"כ דפירכת הגמ' כך היא דהכא קתני כל שריפא ושנה ושלש משמע אפי' לאדם אחד וקתני דמומחה הוא והכא קתני כל שריפא ג' בני אדם וע"ז משני הא לאמחויי גברא בעינן ג' ב"א הא לאמחויי קמיעא אפי' לאדם אחד וכמו שפירש"י שם הרי מבואר מסוגיין דלאמחויי קמיעא כל שריפא ג"פ אפי' לאדם אחד הוי מומחה ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש הסוגיא כפירוש התוס' דודאי מאי דקתני כל שריפא ושנה ושלש היינו לג' בנ"א ופירכא הגמ' היא דהכא קתני כל שריפא ושלש משמע אפי' באגרת אחת והכא מדקתני כאחד משמע דמיירי בשלש אגרות ומשני הא לאמחויי גברא בעינן ג' אגרות לג' ב"א הא לאמחויי קמיעא בעינן אגרת אחת לג' ב"א ושי"ר להדרישה שכתב כן אבל אכתי ק"ל לפמ"ש מרן בב"י דאין בדברי הרמב"ם הכרע אם ס"ל כרש"י או כהתוס' ואכתי קשה דאם ס"ל כרש"י א"כ איך יפרש הסוגיא כהתוס' דהא ע"כ דמאי דקתני כל שריפא ושלש היינו לג' ב"א ומאי פריך ואי משום דקתני כאחד י"ל דחד לחש כתבו בשלש אגרות וריפא ג' ב"א כאחר ולעולם תרוייהו מיירי לאמחויי קמיעא ואפשר לע"ד לומר דכך הוא פירוש הסוגיא די"ל לשיטת רש"י דבחד אגרת שריפא ג' ב"א הוי נמי מומחה וזו היא פירכת הגמ' דהכא קתני כל שריפא ושנה ושלש משמע אפילו באגרת אחת והכא קתני כאחד משמע דבשלש אגרות מיירי וע"ז משני ל"ק הא לאתמחויי גברא לכך קתני בגוונא דשלש אגרות דמיירי בשלשה מיני לחשים וכמו שפירש"י שם הא לאתמחויי קמיעא באגרת אחת שריפא ג' ב"א סגי ולכאורא אכתי קשה לשיטת רש"י שם דס"ל דלא הוי קמיע מומחה מיד כל אדם אלא א"כ כתבום ג' רופאים א"כ מאי פריך נימא דהברייתא דתני בגוונא דשלש אגרות כי היכי דליהוי מומחה מיד כל אדם ובכתבום ג' רופאים מיירי וי"ל דניח"ל לאוקומה בחד רופא ועוד אינו מוכרח דהרמב"ם ם ש ס"ל בהא כרש"י וע"ש בתוס' ושי"ר להמאירי שפירש הסוגיא לדעת הרמב"ם וז"ל הא לאמחויו גברא הא לאמחויי קמיעא שזו ששנינו כל שריפא ושנה ושלש ר"ל שריפא בקמיע אחד ושנה לעשות אחר ושלש עוד בקמיע אחר ופירושו לשלשה בנ"א וזו ששנינו כל שריפא ג' בנ"א כאחד הוא לענין המחאת הקמיע שאם ריפא הקמיע שלשה בנ"א הוי הקמיע מומחה עכ"ד יע"ש ודו"ק

שם לא איתמחי לא גברא וכו' כתב המג"א וא"כ אף הוא עצמו אסיר לצאת בו יע"ש וכבר תמהו עליו האחרונים דאמאי אסור לצאת אפי' היא בעצמי דממ"נ אם מזל החולה גרם א"כ החולה בעצמו מיתר ואם מזל הרופא מותר לצאת בו וכ"נ מדברי הלבוש שכתב אבל אם השלשה רופאים כתבו לחש אחר לאדם אחד והועיל לו לא איתמחי לחש זה מכל אדם לכל אדם אלא לארם זה שכתבוהו לו מפני שהוא עליל לקבל לחש זה וכו' יע"ש הרי מבואר דלאותו אדם בעצמו איתמחי לחש זה וכ"נ מדברי המאירי שכתב וז"ל ומ"מ יש מדמין זו לזו ואומרים שאף הקמיע לא הומחה אלא לאותו אדם בלבד ודוקא אמר ר"פ חד קמיע לתלתא גברי קמיע איתמחי וכו' יע"ש הרי דס"ל דמ"מ לאותו אדם הומחה ומותר לצאת בו ודלא כהמ"א ושו"ר לה' מחצית השקל שהגיה שצ"ל אם אבד הגברא המחאתו אסור לצאת בו דשמא מזל הרופא גרם והשתא אבדה המחאתו יע"ש

שם וקושרו ומתירו בר"ה כתב המאירי דאין חוששין שמא יביאנו ד"א בר"ה שמתוך שהיא אדוק בה לא יזוז עד שיחזור ויקשור אבל התוס' בר"פ והרשב"א כתבו משום דליכא למיחש למידי דאם יהיה זכור השבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהיה זכור השבת אפי' אם נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל יע"ש והלבוש נעלם ממנו התוס' יע"ש ושו"ר שכבר השיגו ה' תו"ש יע"ש

סעיף כ"ז יוצאין וכו' ויש מי שחושש בכל קמיע שאינו מומחה וכו' ראיתי לה' פ"מ במ"ז שהקשה דא"כ מאי איריא דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה בשבת הא אפי' בחול נמי יע"ש ואפשר לענ"ד לומר דיש מי שחשש לא מיירי אלא באינו מומחה כלל אפי' פעם אחת אבל אה"נ כשריפא פעם אחת או שתים דיוצאין בו ולית ביה משום דרכי האמורי ואינו אסיר אלא בשבת ועיין בחשובת מהרש"ל בסי' מ"ג

סימן ש"ג

סעיף י"ב אם חסר וכו' וז"ל הרמב"ם לא תצא אשה וכו' ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשניה אבל שן של כסף מותר מפני שאינו ניכר כל אלו אסורין שמא יפולו ותביאם בידה או תחלוץ ותראה לחברותיה ולכאורא קשה בשל כסף אמאי מותר כיון דטעמא משום דילמא מחוויה מנ"מ אם אינו ניכר ועיין ברש"י שם שכ' ב' טעמים לשל זהב דאסור אי משים דילמא מחיויה ושל כסף דמותר משום דלא חשיב ולא מחוויה או משים דמגניא ושקלה ליה ושל כסף מותר משום שאינו ניכר יע"ש הרי לפי הטעם דאסור בשל זהב משום דילמא מחוויה הוצרך רש"י לומר הטעם דשל כסף מותר משום שאינו ניכר ול"ל דס"ל להרמב"ם כטעם ב' דרש"י דהא טעם זה לא הוזכר בהרמב"ם כלל ולע"ד אפשר דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרשב"א דכתב דה"ט דאסרי בשן של זהב דכיון דמומה ניכר דכל הרואה אותה יוצאה בשן של זהב כבר יודע הוא ששנה חסר וכיון שאינה יכולה להעלים מומיה