שלמי תודה (שו"ע) תמג

פיוטים ביו"ט שחל להיות בשבת מוכח דבשני הפרים אפי' בענין אחד אסור ולפמ"ש מרן הא דנקט הסמ"ג אפי' שלא בדקדוק הוא וקושטא דמלתא נקט ומדברי רש"י בספר נראה דס"ל דאין חילוק שכתב וז"ל ואי איכא אחרינא בביתא וקרו תרוייהו בחד עניינא שרי יע"ש הרי דתלה הדבר כיון דיש אחר עמו בבית סגי ומ"ש מרן בב"י דלדעת המתירין לומר פיוטים ה"נ מותר כאן יע"ש אינו מוכרת דהא בסמ"ק ובארחות חיים כתבו טעמא דמתירין מפני אימת צבור ונותנים לב זה על זה יע"ש ואדרבה אפשר למידק איפכא וי"ל

סעיף ז' מותר לקרות ב"מ וכו' וכתב ארחות חיים וי"א דה"ה בכל מקום שמזכיר איסור שבת מותר וה' בית מנוחה נסתפק בזה יע"ש

סימן רע"ט

סעיף ב' נר וכו' אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור כן היא דעת הרמב"ם ז"ל וכן דעת הרא"ש בתשובה שלא כתב היתר לצורך גופו אלא בכלי שמלאכתו לאיסור אבל במוקצה מחמת איסור משמע דאסור אפילו גופו וכמ"ש מרן בב"י וכן היא דעת התוס' דף ל"ו בד"ה הא שכתבו דהא דקאמר ר"י כל הנרות מטלטלין היינו לצורך גופו ומקומו יע"ש והיינו משום דס"ל דנר מלאכתו לאיסור הוא וע"כ לא התיר ר"י בשאר נרות אלא דוקא לצורך גופן וא"כ לפ"ז הא דקאמר ר"י חוץ מנר שהדליקו בשבת ע"כ אפי' לצורך גופו ומקומו אסור וכ"כ המאירי בדף מ"ד כל שנאסר טלטולו מצד מוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו והביא ראיה מדאמרינן מניחין נר ע"ג דקל בשבת ואם לצורך גופו מותר הרי יש לחוש שמא יטלנו משם וישתמש במחובר יע"ש וכ"כ בארחות חיים בסי' שס"ד והטעם כתב מרן בב"י דכלי שמלאכתו לאיסור לא אתקצאי לבה"ש שהרי מותר היה לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל נר שהדליקו בו שבין השמשות היה אסור לטלטלו שבעודו דולק פשיטא דהיה אסור לטלטלו בכל גוונא אתקצאי לכולי יומא יע"ש וכ"כ בשבלי הלקט בערוגה ב' שבולת ק"ך שבחיבור הראב"ד כתב דמי שמיקל ומדמה כלי שמוקצה מחמת גופו לכלי שמלאכתו לאיסור ומתיר לטלטלו לצורך גופו טועה הוא דמוקצה מחמת מלאכתו כשנשתמש בו מלאכת היתר כבר הלך האיסור לאותה שעה אבל מוקצה מחמת גופו כיון דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא וה' המאירי שם הביא שיש מתירים לטלטל הנר ע"י ככר ומפרשים לא אמרו ככר ותינוק אלא למת בלבד היינו בדבר שאין תורת כלי עליו אבל לדבר שיש תורת כלי עליו שהותר טלטולו לצורך גופו ומקומו מותר עכ"פ בככר יע"ש משמע דס"ל דנר שהדליקו בו מותר נמי לטלטלו לצורך גופו ומקומו ולכך ע"י ככר מותר אף לצורך גופן של כלים דהיינו מחמה לצל או שלא יגנבו ושלא ישברו ולפ"ד צ"ל דס"ל דנר כלי שמלאכתו להיתר הוא וכמו שכן דעת הרמב"ן והראב"ד והרשב"א ומפרשים דברי ר"י הכי כל הנרות מטלטלין אף מחמה לצל דמלאכתם להיתר היא חוץ מנר שהדליקו בשבת דאסור לטלטל מחמה לצל אבל דברי רבינו ישעיה שהובאו במרדכי ובשבלי הלקט דס"ל דנר שהדליקו בו בשבת דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו קשים דכתב בפרק כל הכלים דנר מלאכתו לאיסור הוא וכמו שהביא דבריו מו"ה בספר עה"ש א"כ איך יתפרשו דברי ר"י וכמו שתמה עליו מו"ה ז"ל וצ"ע: כ

סעיף ג' לטלטל נר ע"י שנותנין עליו לחם בשבת אסור כ"כ הרא"ש בס"פ נוטל שאותם שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת ע"י ככר או תינוק לא יפה הם עושים דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד והביאו הטור לקמן בסי' שי"א שכתב הרא"ש בתשובה הביאו הב"י בסימן ש"ח דכלי שמלאכתו לאיסור. יש לו היתר אפי' מחמה לצל ע"י ככר או תינוק ואע"ג דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד שאני הכא שיש תורת כלי עליו ופסקה מרן בסימן ש"ח מ"מ אינו דומה כלי שמלאכתו לאיסור למוקצה מחמת איסור דחמור וכ"כ המאירי בפרק כל הכלים שיש אוסרים לטלטל הנר אף ע"י פת שהיה שם מאתמול שאין דומה כלי שמלאכתו לאיסור למוקצה מחמת איסור ומביאים ראיה מדאמרינן מניחין נר ע"ג דקל בשבת יע"ש וכ"כ הט"ז בסי' שי"א ונתן טעם דבכלי שמלאכתו לאיסור כיון שהותר לטלטלו להדיא לצורך גופו או לצורך מקומו רק מחמה לצל אסור בזה מועיל ככר או תינוק משא"כ במנורה דאסור לטלטלו אף לצורך גופו ע"כ אינו מועיל ככר או תינוק יע"ש וחילוק זה מבואר ממ"ש למעלה בשם המאירי דיש מתירין לטלטל המנורה ס"ל דדוקא בדבר שאין תורת כלי עליו הוא דלא מהני ככר או תינוק אבל בדבר שיש תורת כלי עליו שהותר לטלטלו לצורך גופו מותר עכ"פ בככר יע"ש הרי מבואר דמחלקי כחילוק הט"ז וא"כ לפ"ז לדידן דקי"ל במנורה דאסור אף לצורך גופו לכך לא מהני ככר או תינוק משא"כ בכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו לכך מותר ע"י ככר גם מחמה לצל וכיש מתירין

סעיף ד' אם התנה וכו' כ"ה דעת הרמב"ן כמ"ש הריב"ש והרשב"ץ והובאו דבריהם בב"י וכ"ה בחידושי הרמב"ן וכתב שכן איתא בירושלמי דתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ואם התנה הכל לפי תנאו ומוקי לה כר"ש ובקערה ועששית יע"ש וכ"כ בארחות חיים יע"ש והנה מלשון הירושלמי הנז' מבואר דגם לשמן מהני תנאי דהא קאי אמותר השמן וכמו שהביאו בא"ח וכ"כ שם בפירוש דנר שהתנה עליו מותר להסתפק מן השמן לאחר שכבה וכ"כ הרשב"ץ בסי' קל"ו וז"ל ועוד כיון דס"ל בירושלמי דמהני תנאה למוקצה כי היכי דמהני לנר ה"נ מהני למותר השמן דהא והא מוקצה מחמת איסור נינהו יע"ש ודלא כמ"ש הפ"מ באשל אברהם דלטעם הה"מ י"ל דלא מהני תנאי לשמן כיון דאין דרכו לכבות כל שיש שמן ולהרשב"ץ השמן מוקצה מחמת עצמו מחמת איסור י"ל דלא מהני תנאי וכ"כ ג"כ בעששית יע"ש ולא ראה מ"ש הרשב"ץ ואף לפי הטעם שכתבו מרן משם הרשב"ץ יוצא דבשמן לא מהני תנאי מרן לא העתיק הדבר בשלימות וז"ל הרשב"ץ שם אבל הנר הזה לא הוקצה אלא לאורו אבל לגופו לא הוקצה ובעודו דולק לא היה נאסר טלטולו אלא מחמת איסור כיבוי וכשכבה איגלאי מלתא דלא הוי מוקצה לאותה שעה אלא לצורך אורו וכשהתנה עליו נמצא דלא אתקצאי לגופו יע"ש ובודאי לפי טעם זה לשמן נמי מהני תנאי דשמן נמי לא הוקצה אלא לאורו

והנה מדברי הא"ח נראה דכיון שהתנה על הנר מותר להסתפק מן השמן וא"צ תנאי לשמן בפני עצמו דכן משמע מפשט דבריו וכ"נ לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א דלר"ש דמתיר מותר השמן אע"ג דאוסר בעששית ולענין שמן הרי הוא כגדול שאין דעתו עליו שדרכו דולק והולך עד שיכלה השמן שבו מ"מ י"ל כיון דיהיב דעתיה על הנר בעצמו ומצפה אימתי תכבה נרו אף על המותר