שלמי תודה (שו"ע) תמא

הראשון שכתבנו היא דעת מהרי"ק בשורש צ"ו בדעת הרמב"ם וכמי שהביאו מרן בסי' רצ"ט יע"ש דס"ל דאין לחלק בין אמר ללא אמר ובין השתיה דקודם קידוש ובין השתיה דקידוש אלא דדעת הרמב"ם דס"ל דכיון דנאסר עליהם לשתות מקרי הסיח וגם בקידוש צריכין לברך והגם דבכל קידוש כן היא וכמ"ש מרן הב"י בדעת הרא"ש והטו' והרמב"ם ס"ל כיון דהברכה לא היתה לשם קידוש הקידוש מקרי הפסק וכמ"ש ה' ספר הבתים הביאו ה' שיורי ברכה יע"ש וכן דעת הב"י שכתב דאפ' דיש מי שאומר שכתב הטור דגם בקידוש צריכין לברך הוא דעת הרמב"ם ונלע"ד דמרן מסופק בדעת הרמב"ם מה היא דעתו ולכך כתב אפשר שיש מי שאומר הוא הרמב"ם ודעת הרמב"ם כפי' הא' ומ"ש הט"ז דזהו דעת הראב"ד י"ל דמרן מספק"ל דשמא יש לחלק בין שתיה דקודם קידוש בין דקידוש ולפי הצד שנאמר דאין לחלק בזה בלא"ה מרן כתב דזהו דעת הרמב"ם ולפי פירוש זה הא דלא כתב כן הרמב"ם בהל' שבת משים דסמך עמ"ש בהל' ברכות ודלא כהה"מ שם בפכ"ט יע"ש וכמ"ש בב"י והפירוש השני שכתבנו כ"כ הלח"מ בדעת הרמב"ם וכ"כ המ"א ומה שהקשה מי"ה שלחנו של אברהם מדאיתא בגמרא דק"ג דרבא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא וקאמר אנא דעבדי כתלמידי דרב עבדי דאמרי הב לן ונבריך והדר אמרי הב לן ונשתי וא"ל כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי ואי איתא מהיכא למד אכסא דברכת' הא אפי' דאסחי דעתייהו מיין שלפני המזון מ"מ אכסא דברכתא לא אסחו דעתייהו יע"ש ל"ק דבדבר שהיא גמר וסלוק לא ס"ל לגמרא לחלק ביניהם כיון שהיסח הדעת הוא מכח גמר יסלוק וכמו שמביא' בפוסקים והפי' הג' כתבו הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן ק"ז וכ"כ ה' ט"ז ומפשט דבריהם משמע דבלא אמירה גם בשתיה דקודם קידוש א"צ לברך ובאמירה גם בקידוש צריכין לברך והע"ת בסעיף ה' כתב עמ"ש מרן צריכין לחזור ולברך תחלה בפה"ג ואף ע"ג דאם היו מקדשין לא היו צריכים לברך בפה"ג מ"מ השתא שלא אמרו קידוש ונאסר עליהם צריכי' לחזור ולברך יעוי' שם משמע דמחלק בין שתיה דקודם קידוש לקידוש ושוב כתב בדיבור הסמוך לזה כמ"ש הרב ט"ז דיש חילוק בין אמר בין לא אמר וכנר' דאין השני תירוצים מוסכמים ויש נ"מ לדינא וכמו שמבוא' וכ' עוד הא דנקט המחבר קודם שיקדשו לרבותא נקט כן וכ"ש לאחר קידוש יע"ש הן אמת שכתב הרא"ש בפ' ע"פ גבי ברכת המוציא דה"ט דחוזר ומברך משים דע"י האיסור מקרי הקידוש הפסק יע"ש א"כ י"ל לפ"ז דנקט קודם שיקדשו דאע"ג דליכא הפסק דקידוש וכ"ש דלאחר הקי' דאיכא תרתי א סירא והפסק קידוש ומ"מ אינו נר' לי דלא הוצרך לזה הרא"ש אלא גבי המוציא דלאחר הקידוש דבקידוש הותר לאכול ולכך אי לאו משים דאיכא תרתי לא היה חוזר ומברך אבל אכילה ושתיה דקודם קידוש היא גריעה דכיון דבההיא שעתא אסיר לאכול אין לך היסח הדעת גדול מזה ואדרבה הו"ל לאשמעינן רבותא יותר דגם בקידוש צריכין לברך וכ"ש בקודם קידוש וכן הקשה המ"א יע"ש ולא חש לתירוץ הע"ש והיינו כמ"ש לענ"ד והנה מרן לעיל פסק כהרא"ש והמי' דא"צ לחזיר ולברך בפה"ג והכא פסק להאי דינא וע"כ דחזר ממ"ש בב"י דיש מי שאומר הוא הרמב"ם דא"כ הוו תרתי דסתרן וע"כ לומ' כאחר משני הפירושים שכתבנו ודלא כמהרי"ק והנה המ"א הוכיח ממרן כ"מ דלא ס"ל חילוק דאמירה דאל"כ לישני הא דכתב הרמב"ם אמר משים דרצה לחוש דין זה דצריך לחזיר ולברך יע"ש הן אמת שכ"כ הרדב"ז ליישב קושיית הראב"ד מ"מ יד הדוחה נטויה לומר דמרן כ"מ ס"ל זה לדוחק דמפשט דברי הרמב"ם משמע דגם איסו' שתיה משום אמירה הוא דנאסר ולא משו' סיפא דצריך לברך נקטיה וכ"נ מדברי הט"ז דכתב להאי חילוק דאמירה ואפי"ה כתב דמיירי בספק חשיכה יע"ש דבריו והיינו כמ"ש דלפ"ז אתי דברי הרמב"ם מדוקדקים הדק היטב וה' א"ר כתב דנראה לו עיקר כמ"ש המ"א ולעד"נ לדינא היכא דאמרו באו ונקדש ורוצים לשתית צריכין לחזו' ולקדש דבהא כ"ע שוים אבל בקידוש ובאמירה או שתיה דקודם קידוש ובלא אמירה כיון דאין כאן הכרע בדעת מרן מה היא דעתו א"צ לחזור ולברך דס' ברכות להקל

והנה המ"א הקשה על תירוץ מרן כ"מ מלקמן סי' רצ"ט דצריך להפסיק אפי' בספק חשיכה יע"ש ודבריו אינם מובנים ועי' לה' מחצית השקל מה שהאריך לפרשו והמ"א תירץ דהכא מיירי מבע"י יע"ש ולכאורא לפי זה מהיכן מצא דין זה ודו"ק

שם בהגהה אדם ששכח לקדש וכו' יקדש על הפת ואח"כ יאכל וכו' אבל בס' הבתים כ"י הביאו ה' שיורי ברכה כתב וז"ל וי"א דכיון שבירך המוציא יכול היא לקדש על הפת ואינו נראה כיון שמתחלה לא בירך המוציא לשם קידוש הרי הקידוש הפסק דכיון שהוא הפסק אף בתוך הסעודה כ"ש שהוא הפסק בין ברכה לאכילה יע"ש הנה מבואר מדבריו דאף כשמקדש על הפת צריך לחזור ולברך המוציא ואף אם היא בתוך הסעודה מ"מ כיון שלא בירך המוציא לשם קידוש מקרי הקידוש הפסק וא"כ ה"ה אם היו שותים יין מבע"י צריך לחזור ולברך בפה"ג אם מקדש על היין כיון שמתחלה כשבירך בפה"ג לא לשם קידוש בירך דמ"ל אם קידש על הפת או קידש על היין וכמו שמבוא' בטור ולפ"ז אפשר דזה דעת יש מי שאומ' שהביא הטו' ודלא כהב"י שנדחק בזה יע"ש ולפ"ז לפי מאי דקי"ל דא"צ לחזור ולברך המוציא היכא שמקדש על הפת א"כ ה"נ שפיר מקדש על הפת ולא הוי הקידוש הפסק וכוותיה דהגהה נקטינן וה' ט"ז כתב נראה פשיט דגם לאחר שאכל קצת הוה כן שיקדש ולא יצטרך שנית לברך המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך לברך המוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא לאחר שנכנס שבת ודאי לא צריך שנית להמוציא יע"ש ולכאורא לא היה צריך לזה דבלא"ה כיון שמקדש על הפת כ"ע מודים שא"צ לחזור ולברך וכמו שמבואר בסעיף ד' ואפ' לומ' דחידש לנו ה' ט"ז בזה התירוץ דגם אם הוא מקדש על היין מ"מ א"צ לחזור ולברך המוציא לאחר שקידש כיון שבירך לאחר שנכנס השבת אבל מדברי ס' הבתים אין נר' כן וכמו שמבוא' שם וכ"נ מדברי המ"א דגם שבירך לאחר שנכנס השבת צריך לחזור ולברך ועי' לה' אשל אברהם ז"ל

עו"ש אבל בהבדלה יאכל תחלה וכו' וכ"כ בס' הבתי' כ"י גבי קידוש כיון דהקי' מקרי הפסק וצריך לחזו' ולברך המוציא צריך שיאכל תחלה כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה יע"ש א"כ לדידן בהבדלה כן היא דאע"ג דאסו' לאכול קידם שיבדיל מ"מ כדי שלא תהיה ברכתי לבטלה יאכל תחלה ואח"כ יבדיל ולאחר הבדלה יברך שנית המוציא לפי דעת מרן ודלא כתשובת מהר"ם שהביא המ"א ועי' להא"ר ז"ל

סעיף ט"ו קידש וכו' וה"ה אם נשפך וכו' עי' להט"ז שהאריך להוכיח דגם במידי דרבנן צריך לחז' ולברך שנית ודוקא הכא בנשפך משים דיכול לתקן המעוות והביא ראיה מדפסק הב"י לקמן דאפי' אינו רוצה לאכול לא יצא ידי קידוש וכתב שהב"י הביא ראיה מדאיתא בגמ'